שנת תשפ"ב | שבת פרשת קרח

חמדת שנת השבע: השפעת יצירת תנאים מלאכותיים על חובת הביעור

בשבוע שעבר העלנו את השאלה אם החידושים בתחום החקלאות המאפשרים גידול פירות וירקות שלא בעונתם משפיעים על חובת הביעור. כלומר, כיום, בעזרת פיתוחים מדעיים ניתן לגדל במשך רוב השנה פירות וירקות, ללא הגבלה עונתית. האם מציאות זו שאנו יוצרים משנה את חובת הביעור?

כפתיחה לכך, שאלנו מהו הדין אם פירות של זן מסוים מהשנה השמינית קיים עוד לפני שפירות השנה השביעית כלו. החזון איש הוכיח שהתשובה לכך היא לא: אם הזן הקיים בשדה הוא פירות שמינית, אין זה דוחה את החובה לבער את פירות השביעית שבבית.

כעת נשוב לשאלה העיקרית: האם החידושים בתחום החקלאות המאפשרים גידול פירות וירקות שלא בעונתם משפיעים על חובת הביעור?

התוספתא (שביעית פרק ז הלכה יז) דנה בשאלה אם ירקות בית השלחים דוחים את הביעור. "בית השלחים" אלו שדות שלא יתנו את יבולן ללא השקאה מרובה, התלויה בהשקאה אנושית. ישנה מחלוקת מהי הגרסה הנכונה – "אוכלין" או "אין אוכלין". כלומר – האם יבול השדות הללו דוחה את הביעור?

הראי"ה קוק גורס "אין אוכלין". מדוע? מפני שיבול זה לא יתקיים ללא התערבות אנושית. מסקנת הרב קוק היא שיבול שלא יצמח ללא התערבות אנושית אינו דוחה את הביעור.

במשנה (שביעית פרק ט משנה ד) ישנה מחלוקת אם אוכלים על השמור. לכאורה גם כאן השאלה דומה: האדם מייצר מצב שאינו טבעי בו הפירות משתמרים, שהרי לולא שמירתו הפירות היו כלים!

הגרש"ז אומר שהדברים שונים. בית השלחים אלו שדות שללא התערבות אנושית, היבול לעולם לא היה גדל. לעומת זאת, השמור הוא מצב בו היבול צומח באופן טבעי לחלוטין. יבול זה היה כלה לולא מניעת כילויים, וכמובן שאסור לשמור את היבול ולמנוע מכך שאחרים יקחו אותם. אך השאלה איננה אם שמירת הפירות הייתה מותרת, אלא אם הפירות טבעיים. אמנם בשמירת היבול האדם עבר על איסור, אך אין זה קשור לשאלת טבעיות השימור של הפרי. מבחינת מנגנוני הטבע, הפרי השתמר באופן טבעי. לכן השמור כן מעכב את הביעור.

לכן מסיק הגרש"ז – מה שאינו מעכב את הביעור הוא יבול שגדל מכוח יצירת תנאים חקלאיים שאינם טבעיים.

במשנת יוסף מפקפק בכל הנחת העבודה של האחרונים הללו. נניח שבשנת השביעית הבאה יהיו תנאי מזג אוויר חריגים לחלוטין, והיבול יגדל וישתמר לזמן רב מהרגיל. האם נאמר שזהו מצב בלתי טבעי ולכן יבול זה אינו מעכב את הביעור?

נניח שבני האדם ישפיעו על האקלים, ומשך זמן קיום הפירות ישתנה. האם נאמר שבכל זאת יש להיצמד למצב "הטבעי", לפני ההשפעה האנושית על תנאי האקלים? ובכלל, מהי הסברא שיבול שמושפע מפעולה אנושית יהיה שונה מיבול שגדל בתנאים "טבעיים"?

לכן המשנת יוסף מגדיר אחרת: נדמיין את עולם החקלאות הקדום. אין ספרות מסודרת, אין מחקרים מסודרים. כל חקלאי מנסה לגדל ולטפח לפי הבנתו. מסתבר שבשדות שונים יהיו הצלחות שונות, הרבה ניסוי וטעייה. במצב שכזה, לא ניתן לומר: בשדה פלונית, פלוני מצליח להפיק פרי מסוים ששורד לזמן רב יותר, ולכן כולנו נשהה את הביעור שלנו. עלינו ללכת על פי רוב השדות, ולא להתחשב בבודדים שעל ידי פעילות אנושית האריכו את עונת היבול הזה.

בעולמנו המצב שונה לחלוטין. ישנם מחקרים מסודרים, ישנה ספרות ברורה, וישנה תקשורת משתפת בין החוקרים. כאשר אדם אחד מצליח להפיק משהו מוצלח יותר, מיד כל החקלאים ינסו להעתיק את שיטתו. התוצאות יהיו קרובות. ולכן הביעור יהיה בהתאם לרוב היבול, ולא בהתאם למצב תיאורטי שהיה שורר בשדה ללא התערבות אנושית. 

נשוב לשאלה העקרונית של המשנת יוסף: הוא אומר שלמעשה יבול השביעית זמין לכל במצב זה, ואם כך לכאורה אין הצדקה לכך שהביעור יוקדם בשל המצב התיאורטי שהיה שורר ללא השפעה אנושית. מהי סברת הגרש"ז והראי"ה קוק?

נשוב להבחנה שכבר עשינו בין שתי הסברות לחובת הביעור. אם חובת הביעור נובעת מהצורך לאפשר לכלל החברה גישה שווה לפירות, לכאורה אין זה משנה כיצד הפירות נוצרו.

אך אם מטרת הביעור היא תשומת הלב לכך שאנו אוכלים מידו הרחבה של הקב"ה, לכאורה דברי הראי"ה קוק והגרש"ז מובנים ומסתברים. האם אכילה המבוססת על פעולות אנוש נחשבות אכילה משלחן גבוה? יש מקום לטעון שגם כוחנו ניתן לנו מהקב"ה. ואף על פי כן, בשמיטה הקב"ה מצווה אותנו להימנע משימוש בכוח הזה, וליהנות מהכוחות שהוא הכניס לטבע בלבד. הפירות שנוצרו על ידי התערבותנו אינה אכילה מהמקור הטבעי שהקב"ה נותן לנו בשביעית, וממילא את יבול השביעית יש לכלות כאשר אין יבול שניתן טבעית מלמעלה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר