שנת תשפ"ב | שבת פרשת מסעי

הלכה פסוקה: חיוב על ביוש בקבוצת וואצאפ

'ארץ חמדה גזית' קצרין / טבת תש"ף / תיק מס' 79116

דיינים: הרב אורי סדן, הרב אחיה אמיתי, הרב מרדכי גרוס

המקרה בקצרה: בקבוצת הוואצאפ התגלעו מחלוקות בהקשר של הנהלת הישוב, על רקע זה, לפני כשנה וחצי התובע והנתבע כתבו אחד על השני כינויי גנאי ודברים נוספים. התובע מבקש לקבל מהנתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ עבור פרסום לשון הרע ובפגיעה בשמו הטוב. לטענתו, נפגעה גם פרנסתו ויתכן שזה בגלל הלשון הרע שדיברו עליו. לטענת הנתבע התובע הוא שפתח בדברים בוטים על הנתבע, ודבריו של הנתבע נאמרו כתגובה. בנוסף שני הצדדים תיארו כי בקבוצת הוואצאפ היו הרבה ביטויים קשים.

פסק הדין בקצרה: התביעה נדחית, על הצדדים להפקיד כל אחד שיק בסך 50,000 ₪ בבית הדין, שיינתן לצד השני במידה ויוציאו שם רע אחד על השני.

נימוקים בקצרה:

1.     חומרת ביוש אדם ברבים

ישנו איסור חמור לבייש אדם, לפי חלק מהראשונים האיסור הוא חלק ממצוות התוכחה. עוון זה חמור מאוד עד שאמרו חכמים שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו ברבים. בנוסף, יש בכך משום איסור אונאת דברים, ואיסורים נוספים.

2.     פיצוי כספי בגין בושת

בגמרא (בבא קמא צ-צא) נאמר שבמקרה שאדם בייש אדם אחר בדברים, פטור מתשלום פיצויים. הרא"ש (שם ח, טו) כתב שלמרות זאת, המנהג הוא לנדות את המבייש עד שיפייסנו. הרמב"ם (חובל ומזיק ג, ה) גם הוא כתב שיש לקנוס את המבייש, וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ תכ, לח), על פי דברי המהר"ם שיק (חו"מ ב) הסמכות לקנוס נוהגת גם בבתי הדין שבימינו.

3.     היתר לענות על הטחת כינויי גנאי

הנתבע טען להגנתו שהוא הגיב על החרפות של התובע. בספר החינוך (מצווה שלח) כתב שלאדם מותר לענות למחרפיו. נראה שמקורו הוא מסוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" (בבא קמא כז-כח), שם מבואר שאדם יכול לעשות דין לעצמו במקרים מסוימים. מסוגיה זו עולה כי עליו להגיב באופן מידתי ומינימלי. על פי זה, אמנם תגובת הנתבע היתה מותרת, אך השימוש הלא מידתי בביטויים קשים ופוגעניים היה מיותר ופוגעני. למרות זאת בבושת דברים כתב הים של שלמה (בבא קמא ח, מב) שאדם שהטיח דברים באדם אחר שקרא לו בשמות גנאי, פטור מתשלום. לכן יש לפטור את הנתבע.

4.     אין לחייב תשלום מגיב בוטה בקבוצת וואצאפ שבה השיח פוגעני

בית הדין פטר את הנתבע מסיבה נוספת, והיא שבשולחן ערוך (חו"מ תכ, כד) נפסק שהחיוב על הבושת הוא לפי המבייש והמתבייש. דין זה רלוונטי גם למקום ואווירה שבה אנשים רגילים (לצערנו) לבייש זה את זה, וזו תרבות השיח. כך אפשר ללמוד מדברי הגמרא (בבא קמא פו ע"ב) שהמבייש ערום פטור. וכך פסק הרב שבתי יונה (שו"ת שי למורא, כא) שאין לחייב נשים בזמנו על חרפות וגידופים, משום שזו היתה דרך הדיבור שלהן.

כיון שבקבוצת הוואצאפ של היישוב היו החברים רגילים לכתוב בצורה בוטה ומביישת, אין אפשרות לתבוע כספית את הנתבע על דבריו.

5.     הצורך ליצור יחס מכבד בין הצדדים

התובע ביקש מבית הדין להביא לכך שהנתבע יפסיק להכפיש את שמו. בית הדין קיבל את הדברים, אולם קבע שעל שני הצדדים יפסיקו להכפיש זה את זה. לצורך הבטחת עניין זה, כל צד יפקיד שיק על סך 50,000 ₪ בבית הדין, ובמידה ואחד הצדדים יכפיש את הצד השני, השיק יימסר לצד השני. בנוסף עליהם להתנצל זה בפני זה.

בית הדין קבע שאין בפתרון זה משום אסמכתא מכמה סיבות: א. משום שזו התחייבות שבית הדין מחייב את הצדדים (דברי גאונים פא, פשרה יג). ב. כיון שהקנס הדדי אין בו משום אסמכתא (דעת רבנו תם בתוספות סנהדרין כד ע"ב ד"ה כל, נפסק ברמ"א חו"מ רז, יג). ג. במקרה שיש בושת ניתן לקבוע פיצוי מוסכם מראש (דעת ר"י בתוספות בבא מציעא סו ע"א ד"ה מניומי) ד. החיוב כולל פיצוי על נזק שכבר אירע בעבר, ולכן אין בו משום אסמכתא.
 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר