שנת תשפ"ג| שבת פרשת ויצא

חמדת השבת: ייעוד אבנים לשימוש – הלכה למעשה

אנו עוסקים בסוגיית מוקצה. נכנסנו לאחרונה לשאלה כיצד מכניסים חפצים מהטבע, המוקצים ואסורים בטלטול, לידי שימוש, כך שיהיה מותר לטלטלם ולהשתמש בהם בשבת. 

בראשונים ישנן ארבע שיטות מרכזיות:

לפי ר"ת: רק הכנה של החפץ על ידי שינוי שלו הופך אותו לכלי לעניין הלכות מוקצה. המשמעות היא שאם רוצים להגדיר אבן בטבע ככסא, וכך בעת הטיול יהיה מותר להזיז את האבן ולשבת עליה, יש לשייף אותה מעט בכדי שתהיה נוחה יותר לישיבה. בכדי להשתמש בחתיכת עץ כמעצור לדלת, יש לשייף אותה כך שתתאים לתחיבה תחת הדלת, וכן על זה הדרך. כמובן שישנם חומרים שאין דרך להכין אותם לפני השבת: אם רוצים להכין את החול עבור ארגז החול, אין איך להכין את החול לשימוש. חומרים שכאלה ניתן לאסוף לפני שבת לצורך השימוש, ובזה הם מוכנים לשימוש גם בשבת.

לפי הרמב"ם: באופן כללי הרמב"ם מסכים עם ר"ת. אך אם אדם כנס חפץ לשטח שלו בכוונת שימוש, דיינו בכך. אם אדם רוצה להשתמש באבן כמעצור לדלת, דיו שהוא מעביר את האבן לאזור הדלת לפני השבת, ומשעשה כך האבן מותרת בטלטול. אם אדם אסף עצים לצורך הבערה, לכאורה הם נותרו מוקצים, שהרי הם אינם כלי, אלא חומר בעירה. אך מכיוון שהוא כנס את העצים לחצרו, דיו שלפני שבת יתכוון מחדש להשתמש בעצים לשימוש אחר, והם יצאו מידי היותם מוקצים.

הרמב"ם ור"ת מסכימים ששימוש חד פעמי וסתמי (לדוגמא – אם במקרה אבן הייתה קרובה לדלת והשתמש בה כמעצור, אם אדם טייל וישב על אבן, ואפילו הזיז אותה כדי שתהיה נוחה יותר) אינם מוציאים את החפץ מהיותו מוקצה. הם גם מסכימים שמחשבה ללא מגע או פעולה על החפץ אינה מוציאה אותו מידי מוקצה.

בעל המאור והרמב"ן חולקים ומקלים יותר. הם פוסקים ששימוש חד פעמי סתמי, או מעשה מינימלי, מוציאים את החפץ מהיותו מוקצה. אם הרמב"ם ור"ת היו דורשים שיוף של האבן כהכנה לישיבה עליו בשבת, לפי בעל המאור והרמב"ן דיינו שישב על האבן, או שיסיר ממנו את האבק, לפני השבת.

הרא"ש והר"ש משנץ מקלים עוד יותר. מכיוון שכל הדין של מוקצה הוא דרבנן בלבד, דיינו שאדם יתכוון להשתמש בחפץ בשבת, וזה יתיר את טלטולו בשבת. כך שאם אדם חשב על אבן מסוימת כמעצור לדלת, או השתמש בה ללא משים לפני שבת, מותר לו לטלטל אותה ולהשתמש בה בשבת. 

להלכה: השו"ע פוסק כרמב"ם, והרמ"א פוסק כרא"ש. לפי שיטה זו, כאמור, כל הכנה – במחשבה או שימוש חד פעמי, מתירים את שימושו בשבת. 

הדיון שלנו עוסק בהפיכת עצם מהטבע לכלי. אם אדם לוקח אבן ומשתמש בה כמעצור לדלת באופן חד פעמי, האם נכון לומר שהאבן הפכה ל"כלי", או שזהו עצם מהטבע שכרגע נמצא בשימוש של האדם?

הרשב"א אומר שזו אכן בעיה. לכן הוא סובר שאם הכנת החפץ לשימוש נועדה לשימוש יחיד, החפץ לא יצא מכלל מוקצה. כך שאם אדם ייעד אבן לישיבה במשך טיולו בשבת, ואין בכוונתו להשתמש באבן בעתיד, אין שום משמעות לייעוד הזה. האבן שבטבע נותרה אבן שבטבע.

הר"ן מסכים עם הרשב"א שאכן יש כאן בעיה, אך הוא מבחין בין כמה דברים שונים:

שימוש רגיל – לדוגמא – אבן לפיצוח אגוזים, או לעצירת הדלת – אלו שימושים רגילים באבן, ולכן דיו בייעוד לשימוש לשבת אחת.

שימוש שאינו סטנדרטי – לדוגמא, אבן שיושבים עליה (אמנם אנשים רגילים לשבת על אבן בעת הצורך, אך הם אינם חושבים על האבן ככיסא, אלא כאבן שבטבע שבוחרים לשבת עליה באותו הרגע) – יש לייחד לטווח הארוך, או להשפיע על האבן באופן משמעותי, כגון לשייף אותה לצורך ישיבה.

השולחן ערוך פוסק כדברי הר"ן.

בכך אנו מסיימים את הדיון בהכנת מוקצה מחמת גופו לשימוש. בשבוע הבא נעבור למצב ההפוך: כלים שנשברו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר