שנת תשס"ג | שבת פרשת בחוקותי

שו"ת במראה הבזק

(מתוך ח"ג)

וינה אוסטריה    Vienna, Austraia
ניסן תשנ"ג
דואל (דו-קרב) בהלכה

שאלה:
מה דינו של דואל בהלכה? יש שני סוגים של דואל.
1.    אם ראובן מעליב את שמעון, שמעון דורש ממנו דו-קרב בנשק שלא יכול להרוג אבל יכול לפצוע. הם נלחמים עד שאחד מהם נפצע או רוצה לגמור את הקרב.
2.    בארגוני סטודנטים עושים קרב ברומחים בלי סבה אחרת מאשר להראות אומץ. הקרב נגמר כשאחד מהם נפצע.
 
הערה היסטורית: היו ארגוני סטודנטים, גם יהודים, שנהגו לעשות דואלים. גם הרצל היה חבר באחד מהם.
 
תשובה:
אין לערוך דו-קרב (DUEL) אשר בו יכול אחד הצדדים להיפצע, מאחר שאין זה מדרכי ישראל, אשר שלושה סימנים יש בהם: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים[1]. ואבנר בן נר שר צבא שאול שהיה צדיק[2], נהרג משום שעשה דמם של נערים שחוק[3]. ואף לצורך הפגנת אומץ – כבר מחו חכמי ישראל בבר כוכבא על כך שעשה "מבחני אומץ" אכזריים לחייליו[4].
מעשה הדו-קרב עצמו, אם יכול אחד מן הצדדים להיפצע ממנו, אסור משום שמסכן עצמו[5] וגורם לעצמו חבלה[6], ואסור משום שחובל בחבירו, שאפילו חבלה ברשות אסורה[7].
אסור לחבול בחבירו גם כדי לתבוע את עלבונו[8].
 

[1] יבמות עט ע"א.
[2]  בראשית רבה פב, ד.
[3]  ויקרא רבה כו, ב.
[4]  איכה רבה פ"ב, ד.
[5]  עיין שבת לב ע"א "לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה", "נודע ביהודה" תניינא (סי' י) ו"אגרות משה" (חו"מ ח"א סי' קד).
[6]  ב"ק צ ע"ב, "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי – פטור", הרי"ף וברא"ש וכן הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) פסקו זאת להלכה, והרמ"ה, הביאו הטור בסי' תכ, סובר שמותר לחבול בעצמו, וב"פרישה" (אות כא) כתב שאף לדעת רמ"ה מותר דוקא במעלה ארוכה. מרן בשו"ע חו"מ (סי' תכ סעיף לא) פסק כרי"ף ורא"ש, והוא איסור דאורייתא, עיין "שדי חמד" (ח"א מערכת הכללים אות מ, עמ' 213 ואות מא, עמ' 27), ועיין "יביע אומר" (ח"א יו"ד ח"ג) בדעת מרן ה"בית יוסף" בזה.
[7]  בראשונים מפורש (בשו"ת הריב"ש סי' תפד) לאיסור, וכן משמעות תשובת הרא"ש (כלל קא סי' ו) בענין שנים המתאבקים. והסברה בזה פשוטה שאם לחבול את עצמו אין לו רשות, אין אדם רשאי לתת לחבירו רשות לחבול בו ("אגרות משה" או"ח ח"ג סי' עח), וכן מפורש בשו"ע הרב (הל' נזקי גוף ונפש סעיף ד) "אסור לאדם להכות את חבירו אפילו אם הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו". אכן לדעת רמ"ה הנ"ל המתיר חבלה בעצמו יתכן שאף לחבירו יכול לתת רשות לחבול (עין שו"ת "משפטי שמואל" סי' סו ועיין "מוריה" אלול תשל"א, עמ' ק והלאה). וכשיטתו נראה באחרונים מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה, הביאו הרב "שדי חמד" במערכת הכללים (ח"א כלל מ הנ"ל) שמותר, ויתכן להבין כן בדעת ה"מנחת חינוך" (מצוה מח). דעת אחרוני דורנו כפסק השו"ע לאסור, ראה "חזון איש" (חו"מ סי' יט ס"ק ה) ו"אגרות משה" הנ"ל.
[8]  עיין סי' תכא סעיף יב ברמ"א, ושם כל מה שהותר הוא ביושים נגד ביושים, וכן ב"ים של שלמה" (ב"ק פ"ח סי' מב) לענין הכאה על ביוש שחייב שם ממון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר