|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת תרומההתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)הוכח תוכיח כדי להחזירו למוטבהרמב"ם מגדיר את מצוות הוכח תוכיח בדרך זו "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית…עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל." (רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה' ז-ח). מדייק מו"ר הגר"ש ישראלי שהרמב"ם פותח וסוגר את דבריו בהדגשה "להחזירו למוטב", ובכך קובע הוא את המטרה. ממילא ברגע שהושגה פקעה המצווה. (עמוד הימיני סי' יא ס"ק ב). מסכם מו"ר "מזה נראה ברור שדעת הרמב"ם שהיא מגדרי הצלה שנתחייבנו בה כלפי חבירנו לא רק מבחינה גופנית כפי שנלמד מן הכתוב "והשבותו לו" אלא גם מבחינה רוחנית, וזהו התוכן של מצוות "הוכח תוכיח" ". אם כן לשיטת הרמב"ם מצווה זו בוודאי נמצאת תחת הכותרת של "בין אדם לחבירו". כאשר בעל "ספר החינוך" מגדיר את המצווה הוא נוקט לשון זו "שמצווה שלא לומר דבר שלא יתקבל ("דבר שאינו נשמע") שהוא משום שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח…" (מצווה רלט). מדייק מכאן מו"ר שזו חובתנו כלפי המוכח כחברנו כי "אילו היתה מצווה זו של תוכחה רק בתור תגובה מצידנו כלפי עוברי עבירה (מדין "בן אדם למקום") מה בכך שאין תועלת לאשר הוכח, הרי אנו על כל פנים חייבים לעשות את שלנו". ועוד מוכיח הוא גם מחלקו הראשון של הנימוק "שיהיה קלון למוכיח" ומה בכך ? האם מצאנו פטור כזה מקיום מצוות?! אלא צריך לומר שאם המטרה "בין אדם לחבירו" לא תושג והמוכח לא יחזור למוטב בעקבות התוכחה, למה נדרוש מן המוכיח להתבזות.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
תרומה