|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת במדבררבי יהודה הנשיא והירק מחוץ לארץארץ אגדההרב מרדכי הוכמןבירושלמי במסכת שביעית (פ"ו ה"ד) מובאות תקנות שחכמים התקינו לגבי ירקות, ומעשה שארע כשרבי יהודה הנשיא התארח בעכו. וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי וכשהוא מבואר: "בראשונה היה הַיָּרָק אסור בסְפָרי ארץ ישראל, התקינו שיהא הַיָּרָק מותר בסְפָרי ארץ ישראל. אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ-לארץ ארצה. לאחר מכן התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ-לארץ לארץ. אף על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בצאת השנה - והיה צריך להמתין שיגדלו הירקות מהזריעה שלאחר ראש השנה. רבי יהודה הנשיא התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד - חוץ מן הבצל. מה עשו בני העיר צפורי לבצל, הלבישו את הבצל שק-ואפר והביאו אותו לפני רבי יהודה הנשיא. אמרו לו מה חטא זה מכל שאר הירקות והתיר להם גם את הבצל. עולא בר ישמעאל בשם רבי
חלק א: תמצית המעשה בירק ובסעודות הבשר בעיר עכו
חז"ל גזרו שמי שנוגע בגוש של עפר מאדמת חוץ לארץ נטמא מספק, שמא נמצא בגוש עצם של מת. ערי הספר של ארץ ישראל מצויות על הגבול שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ; ואין לדעת בוודאות גמורה מהיכן מגיעים אליהן הירקות. ומכיוון שלפעמים צמודים גושי עפר לירקות; לפיכך חכמים גזרו שאסור לאכול ירקות בערי הספר של ארץ ישראל. הירושלמי מספר שמצב זה השתנה לאחר שרבי יהודה הנשיא תיקן שמותר לאכול ירק בערי הספר.
במאמר הקודם "רבי יהודה הנשיא והירק בערי הספר" התבאר שהמעשה באירוח בעכו מרמז, שחכמי ישראל נחלקו כיצד להמשיך את דרכו של שמואל הנביא. בספר שמואל מסופר שכאשר ארון-הברית שב לנחלת ישראל הוא הכה באנשי בית שמש, והללו בקשו מאנשי קרית יערים שיבואו ויקחו אליהם את הארון. והתבאר שמעשה חזרת הארון מרמז למחלוקת קדומה, האם ההיאחזות בארץ ישראל תבוא בזכות מציאת "היתרים" שעוקפים את האיסורים ההלכתיים או דווקא בזכות ההיצמדות לאיסורים האלו. חכמי בית שמש היו סבורים שהמשך עבודות החקלאות גם בשנת השמיטה מהווה מצווה – מפני שהדבר יעזור להיאחז בארץ ישראל. והם התירו לחקלאים למכור את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה כדי להמשיך לעבוד בשדותיהם. בבית שמש החשיבו את הקצירה שלהם להשתחוויה לארון, ולכן הם לא רצו להפסיק אותה לכבודו של הארון. אולם כאשר ארון-הברית היכה בם, הם הבינו שהם טעו בהשקפת עולמם. לעומתם, בקרית יערים היו שובתים מן המלאכות בשמיטות וביובלות, ולכן אנשי בית שמש ביקשו מהם שייקחו אליהם את הארון; וספר שמואל מדגיש שעם ישראל הצליח להיאחז בנחלתו דווקא בזכות שיטתם של אנשי קרית יערים שהיו מחמירים ולא רצו להקל.
התבאר שרבי מנא רצה להמשיך את דרכו של שמואל; ולפיכך הוא החמיר להמשיך ולנהוג באיסור הירק בערי הספר של ארץ ישראל. אולם רבי יהודה הנשיא אמר לרבי מנא – "צריך היית לעשות (להחמיר) כמוני". לפי הבנתו של רבי יהודה הנשיא, בסיפור הקרב על קעילה (שמואל א כג, א-ה) מרומז ששמואל הנביא היה מחמיר וחושש לעזיבתם של יושבי ערי הספר, והוא התיר להילחם ולחלל שבת עבור תבן-וקש שלהם - למרות שאין עושים זאת עבור עיר במרכז הארץ. אם יושבי קְעִילָה היו נותרים ללא תבן-וקש, רבים מביניהם היו עלולים להחליט שהישיבה בערי הספר מפלה אותם לרעה, מפני שאחיהם שנמצאים במרכז ארץ ישראל אינם סובלים מביזה של תבן-וקש. תחושה זו היתה עלולה לגרום לרבים מהם לעבור למרכז הארץ. אם מספר יושבי עיר-הספר עלול להידלדל, היא עלולה להילכד בסופו של דבר בידי הפלשתים. לכידתה עלולה להביא לחדירת הפלשתים לכל הארץ ולאובדן הארץ. ולמרות ששרשרת החששות האלו נראית רחוקה ולא הכרחית – שמואל החמיר בהתייחסות לחששות האלו; ודן אותן כדיני נפשות שמחללים עליהם את השבת.
התבאר, שרבי יהודה הנשיא חש שגזירת איסור אכילת הירק בערי הספר, הקשתה על חיי היהודים שם, וגרמה לרבים מהם לעבור למרכז הארץ. והיה חשש שהתהליך הזה ימשיך והערים האלו תעבורנה לשליטה מוחלטת של הגויים. רבי יהודה הנשיא חש שהוא ממשיך את דרכו של שמואל הנביא, וכשם ששמואל החמיר בחששות לגבי נטישת יושבי עיר הספר והתיר להילחם בשבת עבור ממונם, כך רבי יהודה הנשיא החמיר בחששות לגבי נטישתם את ערי הספר וביטל מעליהם את גזירת איסור אכילת הירק.
חלק ב: היתר יבוא ירקות מחוץ לארץ
הקשיים שבירושלמי ושבתוספתא בהמשך הירושלמי שהובא לעיל נאמר: "לאחר מכן התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ-לארץ לארץ. אף על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד בצאת השנה - והיה צריך להמתין שיגדלו הירקות מהזריעה שלאחר ראש השנה. רבי יהודה הנשיא התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד..." חכמים אסרו לאכול "ספיחים", שהם תבואה וקטנית וירקות שצמחו בשנת השמיטה, וכתב הרמב"ם שסיבת האיסור – "מפני עוברי עבירה; שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית" (שמיטה ויובל ד, ב).
אולם הירושלמי כורך בין איסור יבוא ירקות מחוץ לארץ לבין איסור אכילת ירקות בשביעית. וצריך להבין מה הקשר בינם, שהרי איסור יבוא הירקות מחוץ לארץ היה מחמת החשש לגושי העפר שבשורשי הירקות והוא היה קיים בכל השנים בלא קשר לשנה השביעית, ואילו איסור אכילת ירקות בשביעית הוא מטעם איסור" ספיחים" והוא מיוחד דווקא לשנה השביעית? מה הקשר בין האיסורים השונים?
שאלה נוספת יש לשאול על התוספתא (שביעית ד, הלכות טז-יז) שעוסקת בהיתר זה: "בראשונה היו אומ' אין כובשין ואין מייבשין ואין מביאין יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התירו שיהו כובשין ומיבשין ומביאין יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת מחוצה לארץ לארץ. אין מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ רבותינו התירו שיהו מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ, כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ כך מביאין קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ. רבי ובית דינו התירו ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ". בתוספתא מבואר שבראשונה כאשר נגזרה גזירת ה"ספיחים", חכמים רצו לאסור באופן מוחלט חדירה של "ספיחים" לתוך מאכלו של האדם. ולפיכך בראשונה היה אסור לכבוש ולייבש את ירקות השנים הקודמות על מנת לאוכלם בשנה השביעית. וכמו כן בשנת השמיטה היה אסור לייבא מחוץ לארץ - יַבֶּשֶׁת וְכַבֶּשֶׁת, שהם ירקות שיובשו1 או שנכבשו2; למרות שבירקות מהסוג הזה אין חשש לגושי עפר מאדמת חוץ לארץ. והגזירות הללו נעשו מהחשש שמא אנשים יכבשו וייבשו את ירקות השביעית ויימכרו אותם בתור ירקות כבושים ומיובשים משנים קודמות או ירקות כבושים ומיובשים שמיובאים מחוץ לארץ. בהמשך התוספתא נאמר - "כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ כך מביאין קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ". והדבר קשה, שהרי רק יבוא ירקות מחוץ לארץ נאסר – וזאת מפני החשש שמא צמודים גושי עפר לשורשי הירקות. חשש כזה לא היה קיים בתבואה והקטנית שמיובאים בתור גרעינים, ולא שמענו על איסור של יבוא "קטנית ותבואה" מחוץ לארץ. וצריך לברר: מה הקשר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לייבא ירקות לבין יבוא תבואה וקטנית?!
כדי לענות על הקשיים שבברייתא שבירושלמי ועל הקשיים שבתוספתא, צריך לברר מה היה מצב שמירת השמיטה בתקופתו של רבי יהודה הנשיא.
מצב שמירת השמיטה בתקופת רבי יהודה הנשיא במשנה במסכת תענית מובא סדר התעניות שמתענים ומתריעים כאשר לא יורדים גשמים, וזו לשון סוגיית הירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א) בתרגום חופשי וכשהיא מבוארת: "שנויה ברייתא - 'כשם שמתריעין עליהן (על חוסר הגשמים) בשאר ימי שבוע (במשך השנים הרגילות) כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים'. מהו 'מפני פרנסת אחרים'? החברים (קבוצת חכמים מסויימת) אומרים - מפני פרנסת גוים (שזרעו את שדותיהם ואינם מצווים על שמירת השמיטה); רבי זעורא אמר - מפני פרנסת חשודים (יהודים שאינם שומרים את השמיטה וזרעו את שדותיהם). שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פינחס בן יאיר. שיטת רבי זעורה מתאימה לשיטת רבי יהודה הנשיא, כפי שמתבאר מהמקרה הבא. הביאו סַפָּר אחד שהיה חשוד לסחור בפירות שביעית לפני רבי יהודה הנשיא כדי שיפסוק את דינו, ואמר להם רבי יהודה הנשיא – 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. ומכך שרבי יהודה לימד זכות על החשודים על השביעית, אנו למדים שצריך להתפלל שירדו גשמים לשדות שהחשודים זרעו בשביעית – מפני שהם עושים זאת מחוסר ברירה וכדי להתפרנס. ושיטת החברים מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר כפי שמתבאר מהמקרה הבא. רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה, נכנס אצלו רבי פנחס בן יאיר. אמר רבי יהודה הנשיא לרבי פנחס בן יאיר: 'מה עוברי הדרכים3 עושים בביתי'? ענה לו רבי פנחס בן יאיר: 'עולשין יפות לאכילה'. חזר רבי יהודה הנשיא ואמר לו: 'מה עוברי הדרכים עושים בביתי'? וחזר רבי פנחס בן יאיר וענה לו: 'עולשין יפות לאכילה'. וידע רבי יהודה הנשיא שדעתו של רבי פנחס בן יאיר אינו מסכימה עימו להתיר את השמיטה." מהירושלמי משמע שבשנת השמיטה - ה"חברים" אינם צורכים את התוצרת של הגויים ובוודאי שאינם צורכים את תוצרת החשודים. ולפיכך, לגשמים שיורדים לשדות של הגויים ולשדות של החשודים - אין השפעה ישירה על ה"חברים". אולם ה"חברים" מתפללים שירד גשם לשדות של הגויים, מפני שפגיעה ב"פרנסת הגויים" תגרום להתייקרות השער, ותיפגע גם בצבור היהודי. אך הם לא מתפללים על "פרנסת החשודים" - מפני שהם רואים בם עוברי עבירה. לפי הדין מי שעבר עבירה וזרע בשביעית - צריך לבער את מה שיצמח מן האדמה, ואיך הם יתפללו שירד גשם לשדותיו?! שיטת ה"חברים" - שלא היו צורכים בשנת השמיטה גם את תוצרת הגויים - מתאימה לשיטת רבי פנחס בן יאיר שבשנת השמיטה היה אוכל "עולשין", שבדרך כלל הם נחשבים למאכל בהמה ואין לחשוש שמא הם גידול של "ספיחי שביעית".
אולם הירושלמי מגלה שרבי יהודה הנשיא היה מתפלל שירד גשם לחשודים שזרעו את שדותיהם בשמיטה, ומכאן שהוא לא ראה אותם באופן מוחלט כ"עוברי עבירה". הירושלמי מגלה שהחשוד על השמיטה היה "סַפָּר", מפני שהפרט הזה הוא בעל חשיבות. סַפָּר היה נחשב למקצוע בזוי, ומי שעסק בו היה עוסק בו מחוסר ברירה וכדי להתפרנס4. רבי יהודה הנשיא לא רצה להעניש את החשוד הזה מפני שהיה ברור שהוא מתפרנס בדוחק, ולכן הוא אמר – "ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו". רבי יהודה הנשיא התייחס אל השמיטה באופן כפול, מצד אחד הוא המשיך להנהיג את איסורי השמיטה, ומצד שני הוא העלים עין ממי שעבר על האיסורים האלו מחוסר ברירה. הוא הניח שמי שעבר על איסורי השביעית וזרע את שדותיו – עשה זאת מחוסר ברירה – ולכן הוא התפלל שירד גשם לשדותיו.
בירושלמי במסכת דמאי (פ"ג ה"א) מבואר שהיו כמה סוגי "חשודים". היו חשודים שהיו זורעים את שדותיהם לצורך פרנסתם אך הם היו מוכרים את תוצרתם לאחרים ונזהרו שלא לאכול אותה; והיו חשודים שאף אכלו את גידולי השביעית. ומהתוספתא (דמאי ג, יז) שאומרת "אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית" מבואר שהיקף הנוהגים היתר בגידולי השביעית היה גדול, והיו ערים שלימות שנהגו היתר לעצמם. השמיטה היתה נשמרת כהלכתה בעיקר בעצי הזית שאינם דורשים טיפול מיוחד, וכן משמע במדרש תנאים לדברים5 שדורש את הכתוב "...אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (לג, כד): "יְהִי רְצוּי אֶחָיו - מלמד שהוא מרצה אחיו לאביהם שבשמים בשמטים (בשנות השמיטה), שאין לך בכל הארצות משמטת כארצו של אשר". מהמדרש משמע, שחלקם של שומרי השמיטה בנחלת אשר שעסקה בעיקר בייצור שמן זית - היה הגבוה ביותר. ונחלת אשר היתה מוציאה ידי חובה את שאר הנחלות, מפני שיושבי שאר הנחלות שעסקו בגידולים אחרים לא הצליחו להקפיד כל כך בשמירת השמיטה.
רבים מן החשודים על השביעית לא ראו את עצמם כעוברי עבירה, במאמר "החברים - והיתר המכירה" הובא הירושלמי במסכת שביעית בסוף פרק ט' שמבאר את שיטתם של החשודים, ולפיה שמירת השמיטה לאחר החורבן היא מתקנת רבן גמליאל וחבריו, ולשיטתם היא מידת חסידות בלבד. ואמנם, חלק מן החשודים התייחסו לאיסור השביעית ביתר חומרה – כאל איסור מדברי חכמים; והם היו מוכרים את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה, כדי שיוכלו לעבוד בשדות אלו בתור שכירים של הגויים. וקיימת מחלוקת בין הפוסקים על היקף שמירת השמיטה בעם, והאם רוב עמי הארצות היו חשודים על השביעית או שלא (כמבואר גם חידושי הרשב"א למסכת חולין דף ו, א).
למעשה, תורת כל אחד היתה בידו. מי שיכול היה לדחוק את עצמו - היה מקפיד על שמירת השמיטה כהלכתה. ומי שלא היה יכול לדחוק את עצמו - היה זורע את שדותיו ומוכר את התוצרת לאחרים ולא אוכל אותה. ומי שהיה נאלץ - היה גם אוכל את גידולי השביעית. והיו חשודים שהחמירו ולא היו זורעים את שדותיהם סתם כך, אלא הם היו מוכרים את שדותיהם לגויים ועובדים בהן בתור שכירים של הגויים. מצב זה היה בתחילה, ורבי יהודה הנשיא היה סבור מתחילה שהאופן שבו הוא מתייחס אל השמיטה – יש בו תועלת. מצד אחד השמיטה לא הותרה והיא נשמרה על ידי אנשים רבים. ומי שלא שמר את השמיטה היה נחשב ל"חשוד", ולאדם לא מכובד בעיני שומרי השמיטה. ומצד שני רבי יהודה הנשיא התפלל שירדו גשמים לאותם אנשים חשודים שנאלצו לזרוע את שדותיהם, מפני שלשיטתו, השמיטה היא איסור דרבנן שאפשר להתירו רק-בדיעבד ורק למי שבאמת-ובתמים לא היה מסוגל לעמוד בה. וצריך לברר מדוע רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה לגמרי, ומה היה רע במצב שהיה?
חלק ג: מדוע רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה
מי עדיף גוי חורש-שביעית או יהודי חורש-שביעית? וזו לשון סוגיית הירושלמי (שביעית פ"ד, ה"ג) בתרגום חופשי וכשהיא מבוארת: "משנה. ... ומחזיקין ידי גויים (בעבודתם בשדה) בשביעית (שמברכים אותם בברכת 'אישר', שמשמעותה שיחזק כוחו בעבודתו) אבל לא ידי ישראל. ... תלמוד. ... מעשה. ר' חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברו וראו אחד מאותם יהודים חורשי שביעיות. אמר לו רבי שמואל בר נחמן לאותו יהודי חורש שביעית: 'אישר'. אמר לו ר' חיננא בר פפא לרב שמואל בר נחמן: 'לא כן לימדתני רבי שהכתוב6 '[עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים...] וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים [בִּרְכַּת ד’ אֲלֵיכֶם]' מלמד שאסור לומר ליהודים חורשי שביעיות 'אישר'; ורק לגויים חורשי שביעיות מותר לומר 'אישר'?!' אמר לו רבי שמואל בר נחמן לר' חיננא בר פפא: 'לקרות את הכתוב ואת המשנה אתה יודע אך לדרוש אין אתה יודע. וכך צריך לדרוש אותם, 'וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים' - אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם ולא אמרו לישראל 'בִּרְכַּת ד’ אֲלֵיכֶם'. מה ישראל אומרין להם, והרי אנו ישראל 'בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ד’ '?! לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם מגיעות בשבילינו ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו לכם מן הברכות הללו?! ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו מיסים רבים באופנים שונים - פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות?! " התנהגותו של רבי שמואל בר נחמן טעונה ברור. רבי שמואל בר נחמן לימד את תלמידיו שהכתוב 'וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים' מלמד שאסור לברך עוברי-עבירה. ולכן מותר לברך את הגויים שחורשים את שדותיהם בשביעית - שיחזק כוחם בעבודתם; מפני שהם אינם עוברים עבירה. אך אסור לברך כך את היהודים, מפני שהללו עוברים עבירה כשהם חורשים את שדותיהם. אולם כאשר רבי שמואל בר נחמן הגיע לידי מעשה, הוא נהג הפוך מהוראתו - הוא בירך את היהודי שיחזק כוחו בעבודתו, והוא דרש את הגויים לגנאי – שהם "עֹבְרִים" מן העולם. מדוע רבי שמואל בר נחמן נהג כך?
רבי שמואל בר נחמן אימץ את הנהגתו של רבי יהודה הנשיא. רבי יהודה הנשיא אסר לזרוע ולסחור בפירות השביעית, אולם כאשר הביאו אליו את הַסַּפָּר החשוד הוא לימד עליו זכות ואמר – 'ומה יעשה העלוב הזה שעשה זאת לצורך קיום חייו'. ולא זאת בלבד, אלא שרבי יהודה הנשיא אף היה מתפלל שירד גשם לשדות שזרעו החשודים. ורבי שמואל בר נחמן אימץ את ההנהגה הזו גם לגבי ברכת ה"אישר". ולשיטתו, יהודי שמברך בברכת "אישר" גוי שחורש בשביעית, ואינו מברך בה יהודי שחורש בשביעית; הוא יהודי שנתחלף לו בין "אוהב" ל"אויב". רבי שמואל בר נחמן גילה לר' חיננא בר פפא כיצד "לדרוש". מי שיודע "לדרוש" ולחקור, יודע שהמשנה דיברה כאשר הגויים אינם מצירים לישראל, וכאשר לחשודים אין סיבה כלכלית יוצאת דופן שמתירה להם לחרוש בשביעית. אולם כאשר "דורשים" וחוקרים את המציאות רואים שהמציאות שונה מהמצב עליו דיברה המשנה. הגויים שנמצאים בארץ ישראל מנהלים מאבק כנגד היהודים שנמצאים בה והם מטילים עליהם מיסים רבים – והם ה"אויב". ואילו היהודים שנאלצים לזרוע בשביעית עושים זאת מתוך חוסר ברירה, והם ה"אוהב"7 של אחיהם היהודים שומרי השמיטה. במצב כזה צריך ללמד זכות על חורשי השביעית ולברך אותם בברכת "אישר"; וצריך "לדרוש" את רעתם של הגויים – ולדרוש עליהם שהם עוברים מן העולם.
הרמז שר' פנחס בן יאיר רמז לרבי יהודה הנשיא רבי יהודה הנשיא רצה להתיר את השמיטה מאותה הסיבה שמחמתה הוא התיר את הירק בערי הספר, והיא הקושי להימנע מאכילת הירקות. הן התבואה והקטניות והן הירקות שגדלים בשנת השמיטה אסורים באיסור "ספיחים". אולם התבואה והקטניות הם יבשים וניתן לאגור תבואה וקטניות שגדלו בשנים הקודמות ולהשתמש בהם בשנת השמיטה. ואילו ירקות טריים לא ניתן לשמור מעבר לזמן קצר ביותר. צבור גדול לא יכול היה לשנות את הרגלי האכילה שהוא היה רגיל בם כל השנים. הוא יכול היה להשתמש בתבואה וקטניות משנים קודמות במקום אלו של השביעית; אולם הוא רצה ירקות טריים רגילים והוא לא היה מסוגל לצרוך ירקות-בר שגדלים הפקר. צבור זה לא היה קונה ירקות מהיהודים שחשודים על השמיטה; והוא היה מחשיב גם את היהודים שהיו מוכרים את שדותיהם לנוכרים בשמיטה ושהיו מעבדים אותם בתור שכיריהם של הנוכרים - בתור "חשודים", ולא היה קונה ירקות גם מהם. והצבור הזה היה קונה את הירקות שהיה רגיל בהם – מן הגויים שהיו מגדלים אותם.
רבי יהודה הנשיא נוכח לראות שבמשך שנת השמיטה, החקלאים היהודים הופכים לעניים ואילו החקלאים הגויים הופכים לעשירים. ובסופו של דבר, חקלאים יהודים רבים נאלצו למכור את שדותיהם לגויים. והוא רצה למנוע את המשך המצב הזה. רבי יהודה הנשיא ביטל את האיסור לאכול ירקות בערי הספר, כדי שהתושבים היהודים שרצו לאכול ירקות לא ינטשו את הערים האלו. והוא רצה לבטל את איסור השמיטה מכל וכל, כדי שהתושבים היהודים שרוצים להמשיך לאכול ירקות - לא יגרמו לאחיהם היהודים למכור את קרקעותיהם לגויים.
רבי פנחס בן יאיר שמע על כך והוא בא לרבי יהודה הנשיא כדי להניא אותו מכוונתו. רבי פנחס בן יאיר אמר לו "עולשין יפות". והוא רמז לו, שעדיין קיים צבור גדול שאינו קונה ירקות מן הגויים ועדיין משתמש רק בירקות-בר כמו עולשין. וכן מבואר גם בהמשך הירושלמי שהובא בתחילת המאמר, ומתאר את התקופה שקדמה להיתריו של רבי יהודה הנשיא (שביעית, פ"ו ה"ד): "הנודר מן הירק בשביעית אסור אף בירקות שדה ... רבי יוסי בר חנינא אומר עולשין חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית" מי שנדר ואסר את ה"ירק" באכילה, מותר לו לאכול ירקות-שדה בשנים רגילות, מפני שהם אינם נחשבים אז לירקות. וה"עולשין" אינן מקבלות טומאה בשנים רגילות, מפני שהן אינן נחשבות אז ל"מאכל". אולם בשנת השמיטה היה קיים צבור גדול שאכל ירקות-שדה ועולשין במקום הירקות שהיה רגיל בהם, ולכן הם נחשבו אז ל"ירקות" ול"מאכל".
ר' פנחס בן יאיר הציב את רבי יהודה הנשיא בפני קושי. מצד אחד רבי יהודה הנשיא היה צריך להתחשב בר' פנחס בן יאיר ובצבור הגדול שהיה אוכל ירקות שאינם נחשבים בדרך-כלל למאכל אדם; צבור שהראה שאפשר להקפיד על שמירת השמיטה בלא לסייע לגויים להשתלט על קרקעות היהודים. ומצד שני הוא לא יכול היה להתעלם מקיומו של צבור גדול אחר שלא היה מסוגל לצרוך את הירקות האלו, ושהיה קונה ירקות רגילים מן הגויים בשמיטה; צבור שהיה מסייע בעקיפין להשתלטות הגויים על קרקעות החקלאים היהודים. ורבי יהודה הנשיא בחר בפתרונות שיש בם מן הפשרה.
ההיתרים של רבי יהודה הנשיא ההיתר הראשון מבואר בתוספתא, והוא ביטול הגזירות שהתלוו לאיסור הספיחים. רבי יהודה הנשיא התיר לאכול ירקות כבושים ומיובשים משנים קודמות וכן ירקות כאלו מיבוא חו"ל. הגזירות הקודמות נועדו למנוע חדירת ירקות שגודלו על ידי החשודים בשנת השמיטה - במסווה של ירקות כבושים ומיובשים בהיתר. ורבי יהודה הנשיא גילה באמצעות ביטול הגזירות הללו את דעתו, שהשמיטה בזמנו היא מדברי חכמים בלבד - ולכן הספיחים אינם איסור חמור. ואם ארע, ולבין הירקות הכבושים המותרים התגלגלה חבית של ירקות כבושים של ספיחים – הדבר אינו חמור כל כך.
כמו כן, רבי יהודה ביטל את האיסור על יבוא ירקות טריים מחוץ לארץ. והוא גילה בכך, שעדיף לקנות ירקות מהגויים שבחוץ לארץ ולא לקנות ירקות מהגויים שבארץ ישראל. מי שקונה מן הגויים המקומיים בשנת השמיטה - כאשר החקלאים היהודים נמצאים במצב דחוק - הוא מסייע בידי הגויים המקומיים לרכוש מהחקלאים היהודים את קרקעותיהם. גוי מחוץ לארץ אינו עומד כרגע בפני האפשרות לקנות קרקע מחקלאי יהודי בארץ ישראל, וקניה מגוי כזה אינה מסכנת את אחיזת היהודים בקרקעותיהם. ואמנם קיים חשש שמא לשורשי הירקות מחוץ לארץ צמודים גושי עפר טמאים. אך צריך לבטל את החשש הזה מפני החשש לפגיעה באחיזת החקלאים היהודים בארץ ישראל.
היתר יבוא "קטנית ותבואה". התוספתא מצמידה בסיום דבריה בין היתר יבוא "ירקות" - לבין יבוא "קטנית ותבואה". והדבר קשה, שהרי רק יבוא ירקות מחוץ לארץ נאסר – וזאת מפני החשש שמא צמודים גושי עפר לשורשי הירקות. חשש כזה לא קיים בתבואה והקטנית שמיובאים בתור גרעינים, ולא שמענו על איסור של יבוא "קטנית ותבואה" מחוץ לארץ. ומדוע התוספתא הצמידה בינם?! אולם לפי מה שהתבאר - הדבר מובן.
הצבור היהודי שהיה מקפיד על שמירת השמיטה, היה נערך מראש לקראת השמיטה, והיה משער את כמות התבואה והקטנית שהוא עשוי לצרוך במשך השנה הזו, והיה אוגר כמות זו במחסניו. אולם היתה זו הערכה כללית, ואם התבואה והקטנית היו אוזלות במשך שנת השמיטה, הצבור הזה היה קונה אותן מהחקלאים הגויים המקומיים. אך כאשר רבי יהודה הנשיא התיר לייבא ירקות מחוץ לארץ - הצבור היהודי הבין היטב שהסיבות שהביאו את רבי יהודה הנשיא לביטול האיסור - היו הקניות שהם קונים מהחקלאים הגויים בשנת השמיטה. ולפיכך, הם חדלו להשלים את החסרים המזדמנים של התבואה והקטנית באמצעות קניה מהחקלאים הגויים המקומיים; והם החלו לקנות גם אותם מחוץ לארץ. אמנם, הובלת התבואה והקטנית והירקות מחוץ לארץ אל תוככי הארץ מייקרת את מחירם ביחס למחיר התוצרת של הגויים המקומיים. אולם הצבור היהודי החל לייבא משם את התוצרת החקלאית הזו למרות מחירה שהיה גבוה באופן יחסי. ביטול האיסור על יבוא הירקות התפרש היטב על ידי הצבור היהודי כהוראה בלתי כתובה, שאין זה הגיוני שהם יגרמו במו ידיהם לקיום הקללה - "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" (דברים כח, מג). אין זה הגיוני שבשנה שאחיהם החקלאים דחוקים מבחינה כלכלית והם יורדים "מַטָּה מָּטָּה", הם יחזקו את הגויים המקומיים ויעלו אותם עליהם "מַעְלָה מָּעְלָה"; ויסייעו בידם לרכוש את הקרקעות של החקלאים היהודים.
מסתבר שכשם שהסתננו מידי פעם ירקות כבושים של ספיחי שביעית לתוך הירקות הכבושים המותרים, כך הסתננו מידי פעם גם ירקות טריים של ספיחי שביעית לתוך הירקות הטריים המיובאים. אולם רוב הצבור של שומרי השביעית לא חשש לכך, והוא חדל לאכול את ירקות-השדה ואת העולשין. והירושלמי כותב שהצבור הזה אימץ את היתרו של רבי יהודה הנשיא, והיה קונה ירקות מחוץ-לארץ, ולכן בשנת השמיטה העולשין - לא נחשבו עוד ל"מאכל", וירקות-השדה - לא נחשבו עוד ל"ירק"8.
בסכום המאמר נמצאנו למדים, שהירושלמי קושר בין היתרו של רבי יהודה הנשיא לאכול ירק בערי הספר לבין היתרו לייבא ירק לכל ארץ ישראל, מפני שסיבה שגרמה להיתרים הללו היא הצורך בחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ונמצאנו למדים, שהתוספתא קושרת בין ההיתר לייבא מחוץ לארץ ירקות לבין המציאות שהתפתחה ולפיה החלו לייבא משם גם תבואה וקטנית; מפני שהסיבה שגרמה למציאות הזו היא הפנמת ההבנה שאין זה הגיוני לחזק את הגויים המקומיים באמצעות קנייה מהם בשנת השמיטה.
במאמרים הבאים נדון בעזהשי"ת בהיתרו של רבי יהודה הנשיא לקנות ירק מייד במוצאי השמיטה. ______________________________________________________
[1] ובדומה למוזכר בתוספתא (עוקצין ב, יא): "ירקות... כגון כרוב ודלעת... ליקטן ויבשן מטמא טומאת אוכלים". 2 ה"כבשת" הסתמית שמוזכרת בתוספתא כוונתה לירקות כבושים וכן עולה מן המשנה (נדרים ו, ב-ג): "הנודר ... מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק...". 3 "אמר ליה מה עיבוריא עבידין". ונראה ש"עִיבּוּרַיָא" משמעותו "עוברי דרכים" (= אורחים) כמבואר בתרגום יונתן לבראשית (יח, ג). 4 "ואין מעמידין מלך ולא כהן גדול - לא קצב, ולא סַפָּר, ולא בלן, ולא בורסי - לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה העם מזלזלין בהן לעולם, ..." (רמב"ם מלכים א, ו) 5 ובאופן דומה בספרי דברים (פיסקא שנה) "יְהִי רְצוּי אֶחָיו - אין בכל הארצות שמשמטת בשביעית כארצו של אשר". 6 תהלים קכט 7 אין זה אומר שלא היו לשונות שמביעות איבה פנימית בתוך הצבור היהודי, ובכללם גם אצל רבי שמואל בר נחמן עצמו, וכן מצאנו בסוגיה בפסחים (דף מט, ב): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם-הארץ מותר לקורעו כדג... תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם-הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור." אולם ההיתר - "לקרוע את עם הארץ כמו דג" - לא מומש, וכאשר רבי שמואל בר נחמן פגש ביהודי חורש שביעית הוא בירך אותו בברכת "אישר". וגם התאווה - "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" - לא מומשה, למרות שלא חסרו הזדמנויות לבצעה. וככלל, הצבור היהודי ידע להבדיל בין "ביטויים חריפים" לבין ביצועם בפועל; והוא היה מאוחד – לכל הפחות כנגד צבור הגויים. והסתירה הפנימית שקיימת לכאורה בשיטתו של רבי שמואל בר נחמן נידונה כבר במאמר "ספר התורה של ר' מאיר". 8 אמנם היו גם חכמים שהורו לתלמידיהם שצריך לוודא באופן מוחלט שלא יסתננו ספיחי שביעית לתוך הירקות שהם אוכלים, והם הורו לתלמידיהם לקנות ירקות ישירות מגינתו של הגוי-המקומי. אולם התלמוד הירושלמי מספר שאליהו הנביא גילה לר' יהושע בן לוי שלא ינהיג את ה"חומרה" הזו, מפני שה"חומרה" הזו מסייעת לגויים לרכוש את הקרקעות של החקלאים היהודים. ופעמים שהיהודי קונה בשמיטה ירקות מגינה של גוי-מקומי, כאשר בשמיטה הקודמת הגינה הזו היתה שייכת ליהודי. אלא שבשמיטה הקודמת הגוי-המקומי "הרג" את היהודי מבחינה כלכלית, ורכש ממנו את הגינה. ומי יודע מה תוליד ה"חומרה" של היהודי אם הוא ימשיך לקנות ישירות מגינתו של גוי-מקומי. ודברי הירושלמי הללו התבארו כבר במאמר "החברים - והיתר המכירה".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
