English | Francais

Search


שנת תשס"ח | שבת פרשת קרח

ר' נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

חלק ב'

איסור שני פרקים הראשונים

וזו לשון המשנה במסכת שביעית (א, א – ב, א) בתוספת באור:

"עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית (בסוף השנה הששית)? בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים עד העצרת, וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו: ...

עד אימתי חורשין בשדה הלבן (שדה התבואה) ערב שביעית? עד שתכלה הליחה (מן הקרקע) כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות (גינות הירק) ובמדלעות (גינות של דלעת). אמר ר' שמעון (אם כן) נתת תורת כל אחד ואחד בידו (להחליט מתי יפסיק לחרוש)!!! אלא (לשיטת בית הלל יש לכך מועדים קבועים) בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:"

העיסוק העיקרי של בני האדם בתקופת הקציר (בחודשים ניסן, אייר, סיוון) הוא הקציר, אולם חלק מבני האדם גם חורשים בתקופה הזו. חריש מסוג אחד היה נעשה סביב האילנות כדי להועיל לגידול האילנות. חריש מסוג אחר היה נעשה בשדות התבואה שנקצרו, וזאת כדי ליטע בהם ירקות  למשך תקופת הביניים עד שיגיעו הגשמים ויחרשו ויזרעו אותם תבואה.

במשנה מבואר, שיש פרק זמן שממנו והלאה אסור לחרוש עבור האילנות (שדה האילן), ויש פרק זמן שממנו והלאה אסור לחרוש עבור הירקות בשדות התבואה. איסור זה נקרא בירושלמי – "איסור שני פרקים הראשונים".   הירושלמי בתחילת מסכת שביעית דן במשנה, וזו לשונו:

""בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. מה אנן קיימין (למה הכתוב הזה מתייחס)... אם לענין... שבתות שנים (שמיטות) והלא כבר נאמר (בכתוב אחר) 'שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ... [וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן]' (ומה החידוש שבכתוב הזה)? אלא תניהו עניין (הכתוב דן גם בדין נוסף) באיסור שני פרקים הראשונים"

הירושלמי מסביר שאין להבין את הכתוב הזה רק כפשוטו, שהוא בא רק כדי לאסור את העבודה בשנה השביעית. אלא שהכתוב בא גם כדי לאסור את החריש בערב השביעית - בשני הפרקים שהוזכרו במשנה.

 

רבי שמעון דורש במכילתא שלו (מכילתא דרשב"י, לד, כא) את האיסור לחרוש בערב השביעית:

"בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. ...  ור' שמעון אומר שבות מן החריש בשעת קציר, ושבות מן הקציר בשעת חריש.

רבי אברהם בן הרמב"ם ביאר (שו"ת מעשה ניסים, סימן ט) שהמכילתא דר' שמעון בר יוחאי סבורה, שפשטות הכתוב מתייחסת אמנם לשנת השמיטה, אך התורה לא היתה צריכה לאסור במיוחד את העבודה בתקופת החריש ובתקופת הקציר של שנת השמיטה עצמה; שהרי הן חלק משנת השמיטה שאסורה בעבודה מהמשמעות של הכתובים האחרים. והמכילתא מגלה שהתורה באה לחדש איסורים נוספים; ולפיהם, צריך להוסיף בשביתה גם בערב השביעית וגם במוצאי השביעית.

 

לשיטת רשב"י, איסור העבודה בערב השביעית ואיסור העבודה במוצאי השביעית בנויים על קשר בין פעולת החרישה ופעולת הקצירה. בשעה שאני קוצר בערב השביעית – בה בשעה אני שובת מפעולת החרישה. ובשעה שאני חורש במוצאי השביעית – בה בשעה אני שובת מפעולת הקצירה.

 

לשיטתו של רשב"י הכריכה של פעולת הקצירה בפעולת החרישה היא קדומה ביותר, והיא קיימת עוד מראשיתו של העולם. והכריכה שרשב"י כורך בין פעולת הקצירה לבין פעולת החרישה מסבירה את הקשיים שקיימים בפסיקת הרמב"ם, וכפי שיתבאר לקמן.

 

המעשה של רבי נחמן מברסלב מיישב את הפסיקה התמוהה של הרמב"ם

הרמב"ם כותב בפרק א מהלכות שמיטה (הלכות ב-י):

"אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה... שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות (זריעה וקצירה) ושתי תולדות (זמירה ובצירה) שלהם..."

הרמב"ם הכריע כשיטה שפעולת החרישה בשנת השמיטה - אינה אסורה מן התורה, ולפיכך הוא אינו מונה את החרישה בין הפעולות שאסורות מן התורה בשנת השמיטה. אך מאידך הוא כותב בתחילת פרק ג מהלכות שמיטה:

"עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן (התבואה) עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה."

מפרשי הרמב"ם הקשו שלפי שיטת הרמב"ם נוצר מצב מוזר. החרישה מותרת בשמיטה מן התורה - למרות שהמלאכות האחרות אסורות אז; ואילו בערב השמיטה כשהפעולות האחרות מותרות - החרישה תהיה אסורה מ"הלכה למשה מסיני"?! מדוע דין החרישה בערב-השמיטה חמור מדין החרישה בשמיטה עצמה7?!

 

המענה לשאלה הזו נמצא במשל התבואה המשגעת של רבי נחמן מברסלב.

"המלך" שבספור של רבי נחמן מברסלב הוא אדם הראשון. לפי שיטתו של רשב"י, אדם הראשון נטל את רעיון המנוחה ביום השביעי כאמצעי מרפא מהשיגעון, והחליט שהוא יאמץ אותו גם לגבי מחזור השנים. ובכל שנה שביעית - הוא לא יעמול בהשגת תבואה חדשה, ואם יהיה צורך הוא יתפרנס בשנה השביעית מהתבואה הישנה שצבר בשנים הקודמות. אדם הראשון רצה שכאשר שנת השמיטה שהוא יכפה על עצמו תתקרב – הוא יהיה שמח בשנת החופש שקרבה ובאה. אך הוא ידע שהמצב יהיה הפוך, התבואה שהוא יאכל ממנה תשגע אותו, ובמקום להיות שמח הוא יהיה עצוב ודואג; שהרי מתקרבת שנה שלא יוכל לעבוד בשדהו, והוא ידאג מנין תגיע התבואה לכיכר לחמו.

 

אדם הראשון החליט שהוא יאסור על עצמו ברגעים הקשים של ערב השביעית – איסור מיוחד - איסור שהוא לא יאסור על עצמו אפילו בשנת השמיטה עצמה. אדם הראשון אסר על עצמו בשמיטה את עבודת הארץ רק בפעולת זריעת התבואה ובפעולת קצירתה. אולם הוא החליט שהוא יאסור על עצמו בערב השביעית את עבודת הארץ בפעולת החרישה. אדם הראשון העניק לעצמו כמתנה את איסור החריש בערב השביעית - כדי לחנך ולשכנע את עצמו שהימנעות מעבודה מהווה מתנה.

האיסור המיוחד הזה יהיה עבור אדם הראשון (המלך שבספור) סימן על המצח שהוא משוגע. הוא עצוב כאשר השמיטה מתקרבת, אך לאמתו של דבר הוא צריך להיות שמח לקראת השנה שבה לא יעמול עבור תבואתו. ומעתה בכל ערב שביעית, כש"המלך" (אדם הראשון) ירגיש שנופלת עליו עצבות בגלל השמיטה המתקרבת, הוא יתבונן בסימן על המצח. הוא יתבונן באיסור החריש שהוא הוסיף על עצמו מרצונו, והוא יבין שהוא לכוד בשיגעון. שהוא עצוב בזמן שהוא צריך להיות שמח.

 

איסור שני פרקים הראשונים

איסור החריש בערב השביעית בנוי מכמה שלבים.

השלב הראשוני הוא עצם ההחלטה של אדם הראשון, שצריך לאסור את "עבודת הארץ" גם בערב השביעית בתור סימן על המצח; סימן שיזכיר לאדם ולבניו שהם משוגעים, שהם עצובים מהפסקת העבודה בזמן שהם צריכים להיות שמחים מכך. ובתחילת השלב הראשוני הזה עדיין לא הוגדרה המלאכה שתיאסר (ולפיכך הרמב"ם מדבר על "עבודת הארץ" באופן כללי). ההחלטה לאסור "עבודת הארץ" נקבעה למשך זמן של שלושים יום לפני ראש השנה של השמיטה; מפני ששלושים יום הם זמן קטן אך בעל משמעות, ודי בכך כדי להזכיר לאדם הראשון ולבניו מהי האמת ומהו השיגעון; ושהוא צריך לשמוח מהפסקת העבודה ולא להיפך.

דרשתו של רשב"י במכילתא - "שבות מן החריש בשעת קציר" – מגלה שההחלטה הראשונית של אדם הראשון, באה לידי ביטוי דווקא באיסור החריש. והתורה מצווה לשמור את ההחלטה הזו.

 

לפי שיטתו של רשב"י אדם הראשון פיתח את ההחלטה הזו, והוא החליט שלא להסתפק בשיעור זמן סימלי של "שלושים יום". והוא החליט לקשור את איסור החריש באופן ישיר למועד שקשור לשיגעון עצמו, השיגעון שמבלבל בין "השמחה הראויה" לבין "השמחה המשוגעת".

כאשר אדם הראשון היה קוצר את תבואתו הוא היה שמח, ושמחה זו נמשכת על צאצאיו והיא מוזכרת גם בספר ישעיה (ט, ב): "...כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל". אולם עיקר שמחתו של אדם הראשון היתה בעת שהוא קצר את החִטִּים (שהם המין שמתאים יותר לעשיית הלחם) בשלב שבו החִטִּים כבר בשלים במידה שמתאימה לעשיית בצק טוב לכיכר לחם8, אותה כיכר לחם שמוזכרת בכתוב "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

קציר החִטִּים בשלב שבו הם ראויים לעשיית לחם חל בזמן העצרת (חג שבועות)9, ואדם הראשון ידע שבכל ערב שביעית הוא יהיה מבולבל ביותר דווקא מהעצרת ואילך. הוא ישמח בעיסוקו בקצירת החִטִּים לעשיית כיכר לחמו, והוא יהיה עצוב מהדאגות לגבי שנת השמיטה המתקרבת.

 

אדם הראשון החליט שהוא יסמן לעצמו על המצח, שהשמחה שלו בערב השביעית - בפעולת הקציר - נובעת מהשיגעון שהוא לכוד בו, שהוא חושב שאם הוא לא יקצור תחסר התבואה לכיכר לחמו. והסימן על המצח יהיה - איסור החריש בערב השביעית. והמלך (אדם הראשון) החליט שבמקביל לזמן שהוא יצא בשמחה לקצור את החִטִּים בשדותיו בערב השביעית, הוא יאסור על עצמו את החריש בערב השביעית עבור האילנות. והאיסור הזה יסמן לו שהוא לכוד בשיגעון – "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"10?! הוא שמח בעמל הקציר שהוא צריך להיות עצוב בו, והוא עצוב מביאת הפסקת-העבודה שהוא צריך להיות שמח לקראתה.

 

דבריו של ר' שמעון במשנה במסכת שביעית (שהובאה לעיל), שאסור לחרוש מן העצרת ואילך – הם הסימן על המצח שהמלך (אדם הראשון) שם לעצמו. והוא מגלה שחז"ל המשיכו את מחשבתו של אדם הראשון, ואסרו גם הם לחרוש בשדה האילן מן העצרת ואילך.

 

הסימן של ה"שני למלך"

לשיטתו של רשב"י, גם קין וגם הבל היו לכודים בשגעון התבואה של אביהם, וכל אחד מהם היה זורע תבואה למאכלו. אלא שכדברי המדרש שהובא בתחילת המאמר קין היה להוט אחר עבודת האדמה, ואילו הבל החליט שעיקר עיסוקו יהיה בצאן. קין סרב לקבל את דברי אביו שמדובר בסוג של שיגעון, והוא שמח בעבודת האדמה, ואף הביא מנחה לד' מפרי האדמה. אולם הבל קיבל את דברי אביו, ולמרות שגם הוא שמח בעמלו התבואה, הוא ידע שמדובר בסוג של שיגעון. ולכן הבל החליט שעיקר עיסוקו יהיה בצאן, והוא הביא ביכורים מן הצאן.

 

הבל חש גם הוא, ששיגעון התבואה מכאיב לו במיוחד בערב השמיטה. גם הוא היה חש בכל ערב שביעית שהוא נעשה מבולבל; הוא שמח בפעולת הקצירה, והוא עצוב מהדאגות לגבי שנת השמיטה המתקרבת. אדם הראשון כבר טיפל בבעיה הזו, ואסר על עצמו את פעולת החרישה בערב השביעית מהשעה שבה היה יוצא לקציר החִטִּיםמהעצרת. אולם הבל הרגיש שאין די באיסור הזה, ולכן הוא הוסיף ואסר על עצמו את פעולת החרישה בערב השביעית גם מהשעה שבה הוא היה יוצא לקציר השְׂעוֹרִיםמהפסח11.

ה"שני למלך" בספור של רבי נחמן מברסלב הוא הבל. והסימן שהוא שם על מצחו היה גם כן באמצעות תוספת באיסור החריש. והשני למלך (הבל) החליט שבמקביל לזמן שהוא יצא בשמחה לקצור את השְׂעוֹרִים בשדותיו בערב השביעית, הוא יאסור על עצמו את החריש בשדה התבואה. והאיסור הזה יסמן לו שהוא לכוד בשיגעון – "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"12?! הוא שמח בעמל הקציר שהוא צריך להיות עצוב בו, והוא עצוב מביאת הפסקת-העבודה שהוא צריך להיות שמח לקראתה.

דבריו של רבי שמעון במשנה במסכת שביעית שאין חורשים את שדה הלבן (התבואה) מן הפסח, - הם הסימן על המצח שה"שני למלך" (הבל) שם על מצחו. והוא מגלה, שחז"ל המשיכו את מחשבתו של הבל, ואסרו גם הם לחרוש בשדה התבואה מן הפסח ואילך.

 

ולפי דרכנו מצאנו, שמשל התבואה המְשַׁגַּעַת של רבי נחמן מברסלב מסביר את ההיגיון שבשיטת הרמב"ם, לפיה דיני החריש בערב השמיטה יהיו חמורים מדיני החריש בשמיטה עצמה. הרמב"ם לא חידש זאת מעצמו, אלא שהוא הכריע כשיטתו של רשב"י שיש לה סיוע בדברי התרגום אונקלוס. והבנת ההיגיון שבשיטת הרמב"ם מיישבת קשיים נוספים שיש בדבריו13.

 

הקיום שנותר מהבל

שמותיהם של קין ושל הבל מביעים גם את המהות שלהם. קין היה קנייני. מצד אחד הוא היה סבור שהקניינים שהוא קונה בעולם הזה הם שלו, ולכן הוא נטל את ביכורי פרי אדמתו לעצמו. אולם מצד שני הוא ידע שיש בורא לעולם ולכן הוא הביא לבורא העולם כמנחה את שארית פרי אדמתו.

הבל היה רוחני. הבל ידע שמכל הקניינים שקין והוא קונים בעולם שמחוץ לגן-עדן לא יישאר דבר – והכל הבל. מה שיישאר קיים לעד, הם הדברים שקשורים לבורא העולם. התורה שהבל חידש באיסור החריש מן הפסח ועד העצרת - מהווה צעקה ותפילה לבורא עולם שיוציא אותו מהשיגעון שהוא לכוד בו. והצעקה הזו תיזכר לעד והיא הקיום שלו.

 

תורה זו נשתכחה מן העולם, אולם משה רבנו המשיך את מורשתו של הבל, והוא רמז לתורה הזו בכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". רשב"י פיתח את הרמז הזה וגילה שהכתוב מרמז שבתקופת הקציר צריך לשבות מן החריש. מצד אחד צריך לשבות לכל הפחות "שלושים יום", והתקופה הקצובה הזו היא "הלכה למשה מסיני". אולם מצד שני הכתוב מרמז לתורתו של הבל שבסופו של דבר אסר את החריש במשך כל תקופת הקציר, החל מן הפסח שחל בתחילת תקופת הקציר, בימי האביב - ביכורי קציר השעורים.

 

כאשר המדרש אומר "עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת" הוא מרמז לתורה שהבל חידש בעולם. הבל חידש בעולם את התוספת באיסור החריש בערב השביעית גם בתקופה ש"מן הפסח ועד העצרת"; והתורה הזו היא הקיום שנותר ממנו בעולם.

 

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שבדברי המדרש רבה קיימים רמזים לתורה מיוחדת של רשב"י. תורה זו מבצבצת מתוך דברי רשב"י בכמה מקומות, והיא מבצבצת גם מתוך פסיקת הרמב"ם; ורבי נחמן מברסלב נותן לה את ההסבר הראוי במשל התבואה המְשַׁגַּעַת.

נותר לבאר את דברי המדרש-רבה ביחס לקיומו של הבל בתקופה שמן החג ועד החנוכה, ונותר לבאר את דברי הירושלמי התמוהים ביחס לספיחים, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמר הבא. אולם חשוב להעיר שהתורה הזו של רשב"י מתבססת על תרגום אונקלוס לתורה, ואילו התרגומים האחרים לתורה נראים כחולקים על השיטה הזו (וכפי שמבואר בהערת השולים14); ובמאמרים הבאים נשתדל להרחיב בעזהשי"ת גם במחלוקת הזו.

 

___________________________________________________________

 

7 כמה ממפרשי הרמב"ם הקשו כיצד יתכן, שמצד אחד הרמב"ם מביא את הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" בהלכות שמיטה (פ"א ה"א), ומצד שני הוא מכריע שהחריש אינו אסור מן התורה בשמיטה עצמה. אולם לפי מה שהתבאר במאמר, הרמב"ם הכריע כתרגום אונקלוס שה"חָרִישׁ" שמוזכר בכתוב אינו פעולה אלא תקופה בשנה – ולפיכך אין מקום לקושיה זו.

8 וגם בלשון בני האדם סתם "קציר" משמעותו היא קציר החיטים, וכן מבואר במשנה (נדרים ח, ד): "...'עד הקציר' - עד שיתחיל העם לקצור קציר חטין אבל לא קציר שעורים".

9 "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים...". (שמות לד כב)

10 קהלת ב, ב

11 קציר בִּכּוּרֵי הַשְּׂעוֹרִים חל בפסח כמבואר באבן עזרא (שמות כג, טז): "... והנה חג המצות לעולם יהיה בו אָבִיב, שהוא בִּכּוּרֵי הַשְּׂעוֹרִים. והמרחק בין בִּכּוּרֵי שְׂעוֹרִים לבִּכּוּרֵי חִטִּים, כמו "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ" (דברים טז, ט)..."

12 קהלת ב, ב

13 כמבואר בהערת השולים הבאה.

14 לפי שיטתו של רשב"י הכתוב "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" הוא עונש השיגעון שנגזר על האדם. אולם לפי תרגום ירושלמי ותרגום יונתן אין זה עונש אלא מדובר בהיענות של הקב"ה לתפילת אדם הראשון. כאשר אדם נענש וגורש מגן עדן הכתוב מזכיר שני סוגי מאכלים (בראשית ג, יח-יט): "וּלְאָדָם אָמַר ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ...". מצד אחד נאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" ומצד שני נאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". מדוע?

התרגום-ירושלמי והתרגום-יונתן מוספים קטע קישור בין שני הכתובים האלו, והם מבארים שהכתוב הראשון של אכילת עשב השדה הוא העונש שהיה מתוכנן להיות מלכתחילה. אלא שהאדם התפלל לבורא העולם, שיהיה הבדל בינו מזונו לבין מזון בעלי החיים. והכתוב השני של אכילת הלחם מגלה שהקב"ה נענה לו, וכך נאמר שם בתרגום חופשי: "... וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. -- ענה אדם ואמר, בבקשה רחמים מלפניך ה' שלא נתחשב כבהמה שנאכל עשב שעל פני השדה, נקום עתה ונעמול בעמל ידיי ונאכל מזון ממזון הארץ, ובכך יהיה הפרש עתה לפניך בין בני אדם ובין בני הבהמה: -- בעמל כף ידך תאכל מזון (=בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם)...". ומבואר שלפי שיטת התרגום-ירושלמי והתרגום-יונתן הכתוב "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" – הוא ברכה ולא קללה.

מחלוקת נוספת היא בהתייחסות לנוח. רשב"י מתבסס על השינויים שמצויים בתרגום אונקלוס, והוא מסיק מהם שברית הקשת היתה היענות של הקב"ה לבקשה שגויה של נוח. והוא מסיק ששמירת השמיטה בעם ישראל נועדה כדי להרגיל את עם ישראל להתחמק מברית הקשת. אולם התרגום ירושלמי חולק על ההשקפה הזו, והוא סבור שנוח עשה מעשה צדיקות כאשר הוא התחבר לעבודת האדמה. הכתוב (בראשית ט, כ): "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" מתורגם בתרגום ירושלמי כך: "ושרי נוח גברא צדיקא למהוי ונציב כרמא". התרגום ירושלמי מבאר שכאשר נוח החל להיות "איש האדמה" - הוא החל להיות "צדיק"; ונטיעת הכרם היא מעשה צדיקות.

התרגום ירושלמי מאיר באור חדש את הכתוב (בראשית ו, ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו...". במדרש (בראשית רבה, ל, ו) מבואר שעיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשיהם הטובים. והתרגום ירושלמי מגלה שה"תולדות" העיקריים של נוח שבזכותם הוא נקרא "צדיק", נמצאים בהמשך עלילותיו של נוח, כאשר הוא עשה מעשים טובים ונטע כרם. לפי שיטת התרגום ירושלמי אדם הראשון היה צדיק כאשר הוא עשה מעשים טובים וחידש את מלאכות הזריעה והקצירה שקשורות לעשיית הלחם; ונוח היה צדיק כאשר הוא עשה מעשים טובים ו"הוליד" מתוך המלאכות הללו את המלאכות שקשורות לכרם, את מלאכות הזמירה והבצירה. גם התרגום יונתן סבור שנוח היה צדיק כאשר הוא נטע את הכרם, והוא כותב שהגפן הגיעה אליו מתוך גן העדן, והוא זכה לסיוע מן השמים במעשיו, ובו ביום הגפן הנצה והבשילו הענבים וסחטם. לפי שיטתם של התרגומים הללו חטאו של נוח היה שלא שתה מן היין כראוי – והשתכר; אולם עצם נטיעת הכרם והמצאת המלאכות שקשורות לכרם היו מעשים של צדיקות.

אך כזכור, המדרש רבה (שהובא בתחילת המאמר) סבור שנוח טעה כאשר הוא נטע את הכרם והוא מונה אותו בין אלו שהיו להוטים אחר עבודת האדמה ולא נמצא בם תועלת. ורשב"י סבור כמדרש הזה והוא מוצא סימוכין לשיטה הזו בתרגום אונקלוס. ולפי שיטת רשב"י כאשר התורה ציוותה על השמיטה היא התמקדה במלחמה מיוחדת בהשקפת העולם שמתבטאת בדברי התרגום ירושלמי והתרגום יונתן, וכדלקמן.

מלאכת זמירת ענפי הגפן גורמת לגידול מרובה של ענפים חדשים שיניבו פירות מרובים והיא דומה במהותה למלאכת זריעת התבואה, ובגלל הדמיון הרב בינם הרמב"ם מחשיב אותה בהלכות שבת (ז, ג) לאותו אב-מלאכה. ומלאכת בצירת הענבים דומה במהותה למלאכת קצירת התבואה, ובגלל הדמיון הרב בינם הרמב"ם מחשיב אותה בהלכות שבת (ז, ד) לאותו אב-מלאכה. אולם כאשר הרמב"ם מונה את המלאכות שאסורות בשמיטה הוא כותב בפרק א מהלכות שמיטה "... שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות (זריעה וקצירה) ושתי תולדות (זמירה ובצירה) שלהם...". מפרשי הרמב"ם הקשו על הסתירה שבדברי הרמב"ם, אם בהלכות שמיטה הוא מכריע כסוגיית התלמוד (מועד קטן דף ג, א) שמגדירה את מלאכת הזמירה ואת מלאכת הבצירה כ"תולדות", מדוע בהלכות שבת הוא מגדיר את מלאכת הזמירה ואת מלאכת הבצירה כ"אבות".

אולם לפי מה שהתבאר אין מדובר בסתירה. הרמב"ם סבור שסוגיית התלמוד היא בשיטת רשב"י שאדם הראשון לא היה צריך ללכת ולעמול בעשיית כיכר לחמו, ונוח טעה כאשר הלך ונטע כרם. וכאשר הסוגיה מגדירה את מלאכות הזמירה והבצירה כ"תולדות" היא מתכוונת ל"תולדות" מבחינה היסטורית. והסוגיה מגלה שכדי לתקן את "שגעונו" של אדם הראשון שחידש את המלאכות שקשורות לעשיית הלחם – נאסרו בשמיטה שתי מלאכות מתוכן, מלאכת הזריעה ומלאכת הקצירה. וכדי לתקן את טעותו של נוח – התורה בחרה לאסור בשמיטה את מלאכת הזמירה ואת מלאכת הבצירה שנוח "הוליד" מתוך המלאכות שאדם הראשון חידש. אולם למרות שמלאכות הזמירה והבצירה הן "תולדות"-נוח מבחינה היסטורית, הרי שמבחינה מהותית הן אינן "תולדות" אלא "אבות". הזמירה דומה לגמרי לזריעה, ולכן הרמב"ם מגדיר את שתיהן כאותו אב-מלאכה, והבצירה דומה לגמרי לקצירה ולכן הרמב"ם מגדיר את שתיהן כאותו אב-מלאכה.

ובמאמרים הבאים נשתדל להרחיב בעזהשי"ת במחלוקת שבין התרגומים.

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.