|
 שנת תשס"ח | שבת פרשת ואתחנןרמת הגולן – כירושלים, חברון ושכםפרשמ השבועהרב משה ארנרייך, ראש כולל "ארץ חמדה"פרשתנו פותחת בבקשתו של משה לבטל את הגזרה ולאפשר לו להיכנס לא"י. וז"ל הכתוב:
"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"
(דברים ג' כג-כה)
רש"י מביא דברי הספרי: "בעת ההיא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר". יש להתבונן מדוע לאחר כבוש סיחון ועוג והנחלת האזור לבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה, סבר משה שנתבטלה הגזרה?
כדי להבין את מחשבתו של משה נצטט שני קטעים מדברי הרמב"ן על ספר במדבר, הדנים בשאלה אם מקומות הללו נחשבים כנחלת אבות וכירושת ישראל.
הקטע הראשון עוסק בבקשת משה מסיחון "אעברה נא בארצך". וז"ל:
"אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה" (במדבר כ"א כא).
לדבריו ארץ סיחון ועוג היא ירושתם של ישראל כיון שהייתה שייכת לאמורי והאמורי הוא אחד משבעת העממים, אלא שלא היתה ראויה להיות ירושה, ברגע זה עד שעם ישראל יישב את עבר הירדן המערבי.
הקטע השני עוסק בהלכות "געולי מדין" וז"ל:
"והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם" (שם ל"א כג).
עכשיו ברור מדוע חשב משה שאחר שנכנס לחלקם של סיחון ועוג שנתבאר שהם נחשבים לנחלת ישראל שבוטלה הגזרה. אמנם מכך שתפילת משה לא התקבלה, ניתן לכאורה להוכיח שאכן איזור זה איננו נכלל בארץ ישראל. בעל ה"משנה למלך" בספרו "פרשת דרכים" ( דרך הקודש דרוש שמיני] הביא הוכחה זו בשם "דברי ריבות". אולם ה"משנה למלך" חלק עליו וז"ל: "ואני תמה עליו דמילתא דפשיטא היא שהם מכלל ארץ ישראל והעיד על זה מתנא דמתניתין שמיעט ארץ סיחון ועוג מן (מדין הבאת) הביכורים מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש". כלומר עבר הירדן המזרחי הוא ארץ ישראל ולכן חייבים מדאורייתא להפריש תרומות ומעשרות ממה שגדל שם. רק מדיני ביכורים נתמעט חלק זה של הארץ.
אם כך חוזרת השאלה, מדוע טענתו של משה לא התקבלה למסקנה.
נתבונן בפסוק לכאורה מוקשה בספר דברים:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (ל"ד, א, ב).
והרי משה היה באזור הגלעד ולמה היה צריך להראותו? אולי ניתן לישב שכיון שהציווי היה להקדים את ההתנחלות בעבר הירדן המערבי, אזי למרות שארצם של סיחון ועוג הם "נחלת ישראל", עדיין לא חלה עליהם קדושת ארץ ישראל. זה יקרה רק לאחר ישוב הצד המערבי.
א"כ מה שזכה משה לראות את כל הארץ הכוונה היא שראה את הארץ בקדושתה-ראיה רוחנית. לכן זכה לראות גם את הגלעד לאחר שנתקדש. כך באו על מקומם גם ההווא אמינא של משה גם דברי הרמב"ן וגם המסקנה הסופית.
לכן מאז שבני ישראל נכנסו עם יהושע בן נון לארץ ישראל ועד היום, גם איזור הגולן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל שנתקדשה לדורות.
מו"ר הגר"ש ישראלי, הוכיח זאת בראיות נוספות המופיעות בספרו "הרבנות והמדינה" (עמ' 431 ניתן לרכשו באמצעות אתר ארץ חמדה) וז"ל שם:
"רמת הגולן אינה שונה מבחינת הקדושה הכללית לא מירושלים לא משכם לא מחברון אותה דרגת קדושה של מצוות ישוב א"י ... האנשים האלה יושבים במקום הזה מכוח השליחות של כנסת ישראל, מכח השליחות של מדינת ישראל. הזזה, ח"ו של ישובי ישראל ממקומם היא בחינת גלות".
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
