English | Francais

Search


שנת תשס"ט | שבת פרשת וישב

דואל (דו-קרב) בהלכה

שו"ת "במראה הבזק



(מתוך ח"ג)

וינה, אוסטריה                              Vienna, Austria

ניסן תשנ"ג

דואל (דו-קרב) בהלכה

שאלה

מה דינו של דוּאֶל בהלכה? יש שני סוגים של דוּאֶל.

1.   אם ראובן מעליב את שמעון, שמעון דורש ממנו דו-קרב בנשק שלא יכול להרוג אבל יכול לפצוע. הם נלחמים עד שאחד מהם נפצע או רוצה לגמור את הקרב.

2.   בארגוני סטודנטים עושים קרב ברומחים בלי סבה אחרת מאשר להראות אומץ. הקרב נגמר כשאחד מהם נפצע.

הערה היסטורית: היו ארגוני סטודנטים, גם יהודים, שנהגו לעשות דואלים. גם הרצל היה חבר באחד מהם.

 

תשובה


אין לערוך דו-קרב (DUEL) אשר בו יכול אחד הצדדים להיפצע, מאחר שאין זה מדרכי ישראל, אשר שלושה סימנים יש בהם: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים1. ואבנר בן נר שר צבא שאול שהיה צדיק2 נהרג משום שעשה דמם של נערים שחוק3. ואף לצורך הפגנת אומץ - כבר מחו חכמי ישראל בבר כוכבא על כך שעשה "מבחני אומץ" אכזריים לחייליו4.

מעשה הדו-קרב עצמו, אם יכול אחד מן הצדדים להיפצע ממנו, אסור משום שמסכן עצמו5 וגורם לעצמו חבלה6, ואסור משום שחובל בחבירו, שאפילו חבלה ברשות אסורה7.

אסור לחבול בחבירו גם כדי לתבוע את עלבונו8.


___________________________________

 

[1] יבמות עט ע"א.

2 בראשית רבה פב, ד.

3 ויקרא רבה כו, ב.

4 איכה רבה פ"ב, ד.

5 עיין שבת לב ע"א "לעולם אל יעמוד אדם במקום הסכנה", "נודע ביהודה" תנינא (סי' י') ו"אגרות משה" (חו"מ ח"א סי' קד).

6 ב"ק צ ע"ב, "החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי - פטור", הרי"ף והרא"ש וכן הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"א) פסקו זאת להלכה, והרמ"ה, הביאו הטור בסי' תכ, סובר שמותר לחבול בעצמו, וב"פרישה" (אות כא) כתב שאף לדעת רמ"ה מותר דוקא במעלה ארוכה. מרן בשו"ע חו"מ (סי' תכ סעיף לא) פסק כרי"ף ורא"ש, והוא איסור דאורייתא, עיין "שדי חמד" (ח"א מערכת הכללים אות מ, עמ' 213 ואות מא, עמ' 27), ועיין "יביע אומר" (ח"א יו"ד ח"ג) בדעת מרן ה"בית יוסף" בזה.

7 בראשונים מפורש (בשו"ת הריב"ש סי' תפד) לאיסור, וכן משמעות תשובת הרא"ש (כלל קא סי' ו) בעניין שנים המתאבקים. והסברה בזה פשוטה שאם לחבול את עצמו אין לו רשות, אין אדם רשאי לתת לחבירו רשות לחבול בו ("אגרות משה" או"ח ח"ג סי' עח), וכן מפורש בשו"ע הרב (הל' נזקי גוף ונפש סעיף ד) "אסור לאדם להכות את חבירו אפילו אם הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו". אכן לדעת רמ"ה הנ"ל המתיר חבלה בעצמו יתכן שאף לחבירו יכול לתת רשות לחבול (עיין שו"ת "משפטי שמואל" סי' סו ועיין "מוריה" אלול תשל"א, עמ' ק והלאה). וכשיטתו נראה באחרונים מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה, הביאו הרב "שדי חמד" במערכת הכללים (ח"א כלל מ הנ"ל) שמותר, ויתכן להבין כן בדעת ה"מנחת חינוך" (מצוה מח). דעת אחרוני דורנו כפסק השו"ע לאסור, ראה "חזון איש" (חו"מ סי' יט ס"ק ה) ו"אגרות משה" הנ"ל.

8 עיין סי' תכא סעיף יב ברמ"א, ושם כל מה שהותר הוא ביושים נגד ביושים, וכן ב"ים של שלמה" (ב"ק פ"ח סי' מב) לעניין הכאה על ביוש שחייב שם ממון.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מוקדש

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה סבג

 

ולע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' כסלו תשס"ט

 

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.