English | Francais

Search


שנת תשס"ט | שבת פרשת שמות

'וּמִי אֲבִיהֶם' - של אלדד ומידד

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

חלק א

הוריו של משה רבינו

כאשר התורה מספרת על משה לראשונה, היא אינה מתמקדת בשמות של הוריו, אלא במוצאם (שמות ב, א-ג):

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד..."

רק בהמשך מסופר שאביו של משה נקרא עמרם ואמו נקראה יוכבד. חז"ל מוסרים לנו1 שאחרי שפרעה גזר להמית את הזכרים, עמרם גירש את יוכבד אשתו. אולם לאחר מכן הוא החזיר אותה, והיא הרתה וילדה את משה. פרשיית לידת משה - היא פרשיית הנישואין החוזרים של עמרם ויוכבד.

אולם מדוע התורה מתעלמת בפרשיה הזו משמות הורי משה? ומדוע היא מדגישה דווקא את מוצאם? רמז לכך נמצא בפרשית מינוי הזקנים שבספר במדבר.

 

ייחוס אלדד ומידד לפי תרגום יונתן בן עוזיאל

פרשיית מינוי שבעים הזקנים ארעה כאשר בני ישראל החלו בדרכם מהר סיני לארץ ישראל. בתחילה העם היו "כְּמִתְאֹנְנִים" והדבר היה רע בעיני ד’ ולכן בערה בם אש ד’, והמקום נקרא תַּבְעֵרָה. לאחר מכן האספסוף שבקרבו התאוו לאכול בשר, והדבר היה רע בעיני ד’ ובעיני משה. ובעקבות כך משה אמר לד’ שהוא אינו יכול לשאת לבדו את העם. הקב"ה נענה למשה, וביקש ממשה לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו. מסופר ששני אנשים, אלדד ומידד, המשיכו להתנבא בנפרד מהזקנים האחרים; ומשה רבנו שיבח אותם, ואמר שהלוואי שכל ישראל יהיו נביאים  כמוהם. ולאחר מכן מסופר שהבשר המית את המתאווים, ושהמקום נקרא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה2.

 

כאשר תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הפרשייה הזו, הוא מספר אגב כך סיפור תמוה על הורי אלדד ומידד, וזו לשונו בתרגום חופשי:

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד - בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה, וְנִשֵּׂאת לו עד שלא ילדה את משה - וַתָּנַח עֲלֵיהֶם רוח נבואה..."

דברי התרגום הללו טעונים בירור. אלצפן בן פרנך ידוע כנשיא שבט זבולון, והוא אחד מעשרת הנשיאים שנצטוו לנחול את ארץ ישראל שמעבר לירדן, כמבואר בספר במדבר (לד יח-כה):

"וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים ... לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן:... וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן:  וּלְמַטֵּה בְנֵי זְבוּלֻן נָשִׂיא אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ:..."

אם אליצפן בן פרנך נשא את יוכבד לפני לידת משה, מסתבר שהוא היה אז לכל הפחות בגיל בר-מצוה. מאז לידת משה רבנו ועד השנה שלפני הכניסה לארץ ישראל עברו כמאה ועשרים שנה3. ואם כך בזמן הכניסה לארץ אליצפן בן פרנך היה אמור להיות זקן מופלג בגילו של יעקב אבינו כשהוא ירד למצריים. נראה תמוה מאוד שזקן מופלג כזה, שאולי אפשר לשאת אותו בעגלות, מסוגל לנהל קרבות ולמדוד קרקעות ולהנחיל את הארץ.

אולם קשר תמוה בין הנשיאים שהנחילו את הארץ לבין אלדד ומידד מופיע גם במסורת אחרת ביחס להוריהם של אלדד ומידד, וכדלקמן.

 

ייחוס אלדד ומידד לפי רבי הלל שהיה מארץ ישראל

בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות מובאת שיטה נוספת שסבורה שאלדד ומידד היו אחי משה. אולם היא חולקת על תרגום יונתן בן עוזיאל, ולשיטתה הם היו אחים מהאב ולא אחים מהאם. וזו לשון הפרוש בתוספת ביאור:

"אחי משה היו!! כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות, פרשו כולם (מן העריות) שנאמר 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו'; ודרשינן על עסקי משפחותיו. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהיתה אשתו4, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד. אלדד - אל דוד, מידד - מי דוד, כלומר חלוף דוד.

ומצאתי קונטריס מר' עמרם מר' הלל שהיה מארץ ישראל, אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם 'אלדד ומידד אחי אהרן מן האב (מפני שעמרם היה אביהם) ולא מן האם'. ויש אומרים אלדד - הוא אלידד בן כסלון, מידד - הוא קמואל בן שפטן. ואיתמר במדרש ר' תנחומא שלפי שמיעטו עצמן זכו להיות יתרים על הזקנים ה' דברים ... הזקנים לא נכנסו לארץ והם אלידד בן כסלון וקמואל בן שפטן נכנסו לארץ...

ותימא לי (ותמוה לי) היאך אפשר לומר שהיו אחי משה, - והם אלידד בן כסלון שהיה ממטה בנימין, ומידד הוא קמואל בן שפטן שהוא ממטה אפרים. וצריך לומר, דמאן דאית ליה הא לית ליה הא (שמי שסבור שהם בני עמרם הלוי - חולק על כך שהם היו אלידד וקמואל)."

בתחילה מובאת מסורת שאלדד ומידד היו אחי משה שנולדו בעקבות האיסור על העריות. לאחר מכן מובאת מסורת בקונטרס מר' הלל שהוא ראה את קברותיהם והיה כותב עליהם "אלדד ומידד אחי אהרון מן האב ולא מן האם". ולאחר מכן מובאת מסורת שאלדד היה נשיא שבט בנימין ומידד היה נשיא שבט אפרים והם זכו ונכנסו לארץ. אולם מחבר פרוש בעלי התוספות מקשה, שנראה שגם המסורת הזו כתובה בקונטרס - אך הדבר לא נראה הגיוני.

לפי המסורת שאלדד ומידד היו בניו של עמרם - הם היו צריכים להיות לויים כמו עמרם אביהם. אולם לפי המסורת שאלדד - הוא נשיא שבט בנימין, ומידד - הוא נשיא שבט אפרים; - לא יתכן שעמרם הלוי היה אביהם. ולכן מחבר פרוש בעלי התוספות החליט שאלו מסורת סותרות. ר' הלל מעיד שהוא ראה את קברותיהם וכתוב עליהם שהם היו בני עמרם הלוי, אולם קיימת מסורת אחרת (שלא מר' הלל) ולפיה הם היו נשיאי שבט בנימין ושבט אפרים.

 

אולם הפתרון של מחבר פירוש בעלי התוספות לא עונה על קושי נוסף שבמסורת של ר' הילל. בעל "הכתב והקבלה" מקשה, שפרשיית המסע לארץ ישראל ומינוי הזקנים התרחשה קרוב לשתי שנים אחר מתן תורה ושמיעת האיסור על העריות. אם עמרם גירש את יוכבד ונשא אישה אחרת שהספיקה ללדת אותם, הם היו צריכים להיות תינוקות כבני שנה. אך בכתוב מבואר שהם היו מזקני ישראל.

 

אם נצליח להבין כיצד עמרם נשא אישה שהספיקה ללדת בתוך פחות משנתיים את הנביאים הזקנים אלדד ומידד, נוכל להבין גם את המסורת שעמרם הלוי היה אביהם של נשיאי שבט בנימין ושבט אפרים.

 

כדי להבין את המשמעות הפנימית של המסורות הללו - צריך לעיין בילקוט שמעוני.

 

מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה

בילקוט שמעוני תורה (רמז תשלב) מובאת מסורת ביחס לפרשיית המתאוננים:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (רַע בְּאָזְנֵי ד’, וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה). מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים. אמר לה בתי אני הולך לעשות לך קוזמיון ואת הולכת לעשות לי כשפים!! כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!".

לשיטת הילקוט שמעוני, עם ישראל לא חטא מימיו בחטא החמור של 'חטא העגל' ובחטאים החמורים של 'תַּבְעֵרָה' ו'קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה'; אלא שהכתוב מתאר חטאים קלים באופן קיצוני כאילו היו חטאים גמורים. וגם העונשים (מכות) מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים.

 

הילקוט שמעוני מסביר, שבמעמד הר סיני הקב"ה העניק לעם ישראל יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מההשתדלות בדרך הטבע באמצעות ה"הישמעות" לעמל התורה והתפילה. יכולת זו מכונה בכתוב (דברים כט, ג) - "אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ". אין הכוונה לשמיעה גשמית באוזניים רגילות, אלא שהקב"ה העניק לעם ישראל "אוזניים רוחניות". התנ"ך מתאר לשבח את "אוזני ד’ ", כלומר את "האוזניים שד’ ברא לעם ישראל", והנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים.

אך בחטא העגל עם ישראל מאס במתנה הזו, והכתוב מדמה את המאיסה הזו להורדת התכשיטים - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת 'נִזְמֵי הַזָּהָב' אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם!!". בני לוי נצטוו לענוש את החוטאים, והכתוב מספר שבני לוי הרגו את החוטאים. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר שמדרשי חז"ל רבים מרמזים שלא מדובר ב"הרג" ממש; אלא ש"בני לוי" העדיפו לבטוח בד’ ולהמשיך ולעמול בתורה, והם נצטוו להתייחס אל מי שהיה שונה מהם ובטח בהשתדלות הטבעית - כאל אנשים "מתים" ו"הרוגים".

 

הילקוט שמעוני קושר בין חטא העגל לבין חטא ה'מִתְאֹנְנִים' ועונש ה'תַּבְעֵרָה', כדי ללמדנו שהמשמעות הפנימית של הפרשיות הללו - זהה. עם ישראל ראה שהקב"ה שב ומנהיג אותם בהנהגה ניסית; והענן וארון הברית נוסעים לפניהם ומכינים את הדרך לארץ ישראל. עם ישראל נוכח לראות שבאופן סמלי הקב"ה שב והלביש על אוזניהם את 'נזמי הזהב' שהורדו מהם בחטא העגל. אולם גם כעת עם ישראל חזר על "חטא העגל"; - "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּ'אָזְנֵי ד’ ". עם ישראל שב וראה את ה"תכשיט" שד’ הלביש עליהם - את 'אָזְנֵי ד’ - כדבר רע. עם ישראל רצה בהשתדלות הטבעית ככל הגויים.

עם ישראל נענש על כך, והכתוב אומר - "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ ". אולם הילקוט שמעוני אומר: "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה"; והוא מרמז שהעונש הזה היה עונש סמלי, והכוונה היא שד’ התייחס אליהם כאל אנשים "שרופים" ו"מתים".

 

היסוד של הילקוט שמעוני - "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה" - מסביר גם את הפרשיות הסמוכות, את פרשיית מינוי הזקנים וקברות התאווה; ויסוד זה מסביר גם את המסורת התמוהות בענין 'מִי אֲבִיהֶם' של אלדד ומידד. בעזהשי"ת נמשיך בביאור המסורות הללו במאמר הבא.

 

______________________________________________________________

 

[1]   תרגום יונתן בן עוזיאל שם, ובתלמוד (סוטה דף יב, א), וכן במדרשים.

2   "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד’ וַיִּשְׁמַע ד’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:...וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ד’: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ד’ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד’... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה... וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם... וַיֵּרֶד ד’ בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:... וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:... וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ד’ וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם... וַיָּקָם הָעָם... וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים... וְאַף ד’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:" (במדבר יא א-לד).

3   "... בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם..." (דברים לא, ב)

4   מפני שהיתה דודתו, והיא נאסרה עליו לאחר מתן תורה.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מוקדש

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה סבג

 

ולע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' כסלו תשס"ט

 

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.