English | Francais

Search


שנת תשס"ט | שבת פרשת יתרו

כללי חיוב אדם בנזק

חמדת הדף היומי

הרב עופר לבנת

יד'- כ' שבט, בבא קמא דפים מב-מח

למדנו, לפני מספר שבועות, בדף היומי (דף כו עמוד א) את הכלל "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד". אם כן לכאורה, אדם חייב על כל נזק שעשה. למרות זאת,  מהרבה סוגיות מוכח, שכלל זה אינו תקף תמיד ויש מקרים בהם אדם פטור על נזק שעשה. בסוגיה הנלמדת השבוע בדף היומי (דף מח) הגמרא קובעת את הכללים הבאים בתחום זה.  הגמרא מבחינה בין שלושה מצבים:

1. המזיק שלא ברשות והניזק ברשות.

2. שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות.

3. המזיק ברשות והניזק שלא ברשות.

אם המזיק פעל שלא ברשות והניזק פעל ברשות אזי תקף הכלל "אדם מועד לעולם" והמזיק חייב. דוגמה קלסית למקרה זה היא כאשר המזיק נכנס לרשותו של הניזק, ללא רשותו והזיק. גם כאשר שניהם היו ברשות הרבים,  אם המזיק התנהג כנגד הכללים המקובלים, כגון  שרץ ברשות הרבים והזיק יהיה חייב גם על נזק שנעשה בשוגג או באונס.

אם שניהם "היו ברשות", כגון ששניהם הלכו ברשות הרבים, או ששניהם "היו שלא ברשות", כגון ששניהם רצו ברשות הרבים,  הגמרא מחלקת בין מקרים שונים. לפי רש"י החילוק הוא בין נזק שנגרם באופן פעיל  או באופן סביל.  אם המזיק פגע בחברו והזיקו, הוא חייב על הנזק. אך אם הניזק נתקל במזיק , המזיק פטור. אם שניהם היו פעילים והתנגשו זה בזה, זה נידון כמו הזק שנעשה באופן סביל והמזיק נפטר. לפי הרמב"ם (הלכות נזקי ממון ו, א-ג),  החילוק הוא האם המזיק התכוון להזיק, שאז הוא חייב, לבין אם הזיק ללא כוונה ואזי הוא פטור. אמנם רואים מדברי הרמב"ם (שם הלכה ח, ועוד מקומות) שאין צורך שממש יתכוון להזיק, אלא כל מקרה שנהג בפשיעה נידון כמי שהזיק בכוונה וחייב.

אם המזיק היה ברשות והניזק היה שלא ברשות, כגון שהניזק נכנס ללא רשות לתוך רשותו של המזיק, לפי רש"י המזיק פטור אפילו אם הזיק באופן פעיל כיון שלא ידע מנוכחותו של הניזק. רק אם היה מודע לנוכחותו אז חייב אם הנזק נעשה באופן פעיל. לפי הרמב"ם גם במקרה זה הכלל הוא שאם הזיק בשוגג או באונס פטור ורק אם הזיק במזיד חייב.

כללים אלו ניתנים ליישום בכל מקרה גם בימנו, כמו בתאונות דרכים, שלצערנו מאוד שכיחות, נצטרך לבדוק על פי כללים אלה מי הוא החייב.

 

שאלה

בחמדת הדף היומי לפרשת בשלח הובאו דברי הנחלת דוד שהסביר שלדעת הרמב"ם חיוב המיתה לשור שהרג הוא חיוב על השור ולא על הבעלים. לכאורה הסבר זה סותר את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק מ) שכתב:

"ומה שהבהמה נהרגת אם הרגה אדם אין זה עונש לה כפי שלועגים לנו המינים, אלא זה עונש לבעליה, ולפיכך נאסר ליהנות בבשרה כדי שיקפיד בעל הבהמה בשמירתה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד, הפסיד דמיה על כל פנים..."

הרי שלדעת הרמב"ם גם הריגת השור הוא חיוב על הבעלים כדי שישמור ולא כדברי הנחלת דוד?

משה גרוס

מעלה אדומים

 

תשובה

שאלה זו של הטעם להריגת בהמה נידונה רבות במפרשי התורה (עיין שמות כ"א, כח  וכן בראשית ט', ה ). הרמב"ן (בראשית ט, ה) אכן תמה כיצד ניתן לומר שיש כאן עונש לבהמה שהרי "אין בחיה דעת שתענש או תקבל שכר." אך אף על פי כן הסיק הרמב"ן שיש כאן "גזרת מלך" מיוחדת שכאשר בהמה הורגת אדם היא נהרגת, ואין הטעם משום עונש לבעלים. הוכחתו של הרמב"ן היא ממשנה הנלמדת השבוע בדף היומי (מד עמוד ב) שבה נאמר שלדעת תנא קמא גם שור המדבר, שהוא שור שאין לו בעלים, חייב מיתה אם הרג אדם. הוכחה נוספת שניתן להביא לדברי הרמב"ן היא מהמשנה בסנהדרין (דף ב עמוד א) ששור הנסקל נידון בסנהדרין של עשרים ושלושה דיינים, ואילו ההתייחסות למקרה זה הייתה של עונש ממוני לבעלים היה די בבית דין של שלושה דיינים.

הרמב"ם פסק את ההוכחות הללו. בהלכות נזקי ממון (פרק י הלכה ו) פסק הרמב"ם שגם שור שאין לו בעלים נסקל. וכן בהלכות סנהדרין (פרק ה הלכה ב)  פסק הרמב"ם שדנין שור הנסקל בבית דין של עשרים ושלושה והגדיר זאת כ"דיני נפשות בהמה."

לכן נראה שגם לדעת הרמב"ם התורה קבעה חיוב מיתה לשור שהרג. זהו חיוב על השור כדברי הנחלת דוד. אומנם  הרמב"ם במורה הנבוכים, הסביר, שהטעם שקבעה התורה חיוב זה הוא כדי לגרום לבעלים לשמור, אך אין זה מגדיר את התשלום, כחיוב הבעלים.       

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

 

מוקדש

 

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה סבג

 

ולע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' כסלו תשס"ט

ולע"נ

הרב פרופסור ראובן משה רודמן ז"ל

 

 

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.