שנת תשס"ד | שבת פרשת ויחי

קדושת ירושלים והמקדש / חלק שמיני

התורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)

בשבוע שעבר הבאנו את דברי המהרש"א המבוססים על המדרש המסביר את הפסוקים בספר דברים העוסקים בתקופת שילה וירושלים תוך הדגשה על עניין המקום שנבחר כדי שיבנה בו מקדש שילה ומקדש ירושלים, עניין שלא מצינו לא במשכן שעמד בגלגל ולא במקדשים שעמדו בנב וגבעון. לכן הקשו בעלי התוס' רק על תקופת נב וגבעון ולא על המשכן שבנה משה גם בו לא היה עניין של מקום קבוע. מקשה מו"ר לכאורה קושיית בעלי התוס' לא מתחילה שהרי לשילה וירושלים אין דין במה כלל וכלל ואם כן אין שום בעיה להקריב בהן מנחות וממילא חל הכלל של "עבודתן מחנכתן" אבל בנוב וגבעון, שם היה למשכן דין של במה גדולה שהרי הארון לא היה במקומו ולכן אי אפשר היה להקריב מנחה למ"ד "אין מנחה בבמה". לכן מסביר מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל כי מציאות הארון איננה גורמת את דין ה"אי במה" אלא היא רק סימן להיות המקום "לא במה" אלא מקדש. כך מוכח לדעת מו"ר מלשון הירושלמי שהבאנו בעבר " רבי יסא בשם רבי יוחנן זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות" (ירושלמי מגילה פרק א דף עב טור ד /הי"ב). וכן מוכח מכך שבבית שני היה לירושלים דין מקדש אף על פי שלא היה שם ארון. לכן מגיע מו"ר למסקנה כי "מציאותו של הארון אינה אלא תוצאה מההקדשה, ולא היא הגורמת היתר הקרבת המנחות והפקעת השם במה מהמקום" (עמוד הימיני סימן א' סע' ה). ואם מה שהיה קשה למהרש"א הוא "דמאחר שצריך הקדשת המקום בדווקא בכדי שיהא למקום תורת מקדש ולא דין במה גדולה גרידא, אם כן הרי תקשי גם במשכן משה במאי קידש המקום, כי לא מצינו אלא שקידש הקרשים, ולא המקום עצמו. ומתרץ דחלות החיוב לקדש עצם המקום היהרק לשם 'חלות' תורת "מנוחה ונחלה", היינו כשהגיעו למקום קבע. אבל במשכן לא היה כלל חובת הקדשה אלא על הקרשים גרידא" (עמוד הימיני שם).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר