שנת תשע"א | שבת תצווה

שו"ת במראה הבזק: מחויבות של מרא דאתרא חדש לפסקיו של קודמו

(מתוך ח"ז)

קליפורניה, ארה"ב California, USA

תמוז תשס"ז

שאלה

ב"ה קיבלתי מינוי כרב קהילה. הרב הקודם יעזוב רק בעוד כחצי שנה. זהו מצב של שני רבנים בחפיפה לחצי שנה, כאשר ברור מבחינת ההסכם עם הקהילה שהרב העוזב הוא ה"מרא דאתרא" לכל דבר עד שיעזוב. זה מעורר אצלי שתי שאלות, בייחוד לאור אופן התנהלותו של הרב בזמן האחרון:

א. מה מידת מחויבותו של רב בקהילה לפסקיו של הרב הקודם לו בתפקיד?
הרמ"א¹ פסק ש"חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה – יוכל להתיר". השאלה שלי היא, מה נכנס לגדר "חכם שאסר"? האם כל מדיניות או הנהגה נכנס תחת כלל זה?

ב. באופן שאני רואה את הדברים כרגע, המצב הבריא ביותר לקהילה יהיה שנכריז על השנה הבאה כשנת "סטאטוס קוו"; קרי, הרב המכהן ודאי שיכריע בכל מה שקשור להוראת שעה, אולם הוא לא יפסוק בדברים הקשורים לעתיד הקהילה ויחדש פסקים, כיוון שהוא כבר בדרכו החוצה. השאלה שלי היא: האם יש בסיס הלכתי לדרישה כזו? כלומר, האם יש מקום לומר שכיוון שיש כאן תקופה של חילופי גברי, אין לו סמכות לפסוק בעניינים שנוגעים לתקופת הכהונה שלי ללא הסכמתי, ואני מבחינתי מעוניין לדחות את העניינים הללו לתקופה שאחרי עזיבתו, וממילא – לא נעסוק בדברים מעין אלו כלל. הרמ"א² פסק שמי שהוחזק לרב בעיר אין להורידו מגדולתו, אף-על-פי שבא לשם אחר גדול ממנו. לכאורה, זה מלמד על כך שאין הוא תלוי בי, ולמעשה הוא יכול לפסוק כאוות נפשו. האומנם?

אני הייתי מעדיף להגיע עם הרב המכהן לפשרה בדרכי שלום, אבל לצערי הרב, בזמן האחרון הוא "מנפנף" בפסקי הלכה משונים שהוא רוצה להטיל על הקהילה, ומכריז בריש גלי שאני אהיה מחויב להם, עד כדי כך שהוא אמר לי שאין הוא מוחל על כבודו, ואסור לי לשנות אף פסק שלו וכו'. לכן ברצוני לברר את הדברים על-פי ההלכה.

תשובה

חכם שטימא, אין חברו רשאי לטהר³:

אולם יש להבחין בין כמה מצבים:

א. במקרה שנשאלה שאלה על חתיכה מסוימת (של אוכל) – הדין מורכב, ולא נדון על כך במסגרת זו, מאחר שאין זה נוגע כל-כך הלכה למעשה במקרה שלכם⁴.

ב. במקרה של הוראה כללית, החכם השני רשאי לאסור ולהתיר מה שחברו התיר ואסר לפניו⁵; אולם לא יעשה כן החכם השני אלא אם נשאל לדעתו⁶.

ג. במקרה שהחכם הראשון אסר דבר מסוים מטעם גזרה ותקנה – אין החכם השני יכול להתיר, ובלבד שהחכם הראשון גזר מתוך יישוב הדעת, ושגזרתו נתקבלה בציבור⁷. במקרה של שינוי נסיבות, רשאי החכם השני להפר את גזרתו של החכם הראשון, בתנאי שהוא גדול ממנו⁸.

ד. במקרה שהחכם הראשון אסר דבר מסוים מטעם חינוך, ולא מטעם גזרה או תקנה – החכם הבא אחריו יכול לפסוק אחרת, לפי שיקוליו החינוכיים⁹.

ה. לאור האמור, אין צורך להכריז על "סטטוס קוו" בקהילה, אולם מן הראוי ששני הרבנים יגבשו יחד מדיניות על מנת למנוע מצב שבו "תיעשה תורה כשתי תורות", והאמת והשלום אהבו.

ו. הדברים הנ"ל אינם אלא פריסת העקרונות ההלכתיים. בכל שאלה שתתעורר הלכה למעשה בשנה הבאה, אם תפנה אלינו את השאלה – נדון בה לגופה.

____________________________________________________

1 יו"ד סי' רמב סע' לא.

2 יו"ד סי' רמה סע' כב.

3 חולין מד ע"ב ועוד.

4 פרטי הדינים הללו נתבארו באריכות בשו"ע (חו"מ סי' כה).

5 וכך פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמ'ב סע' לא): "חכם שאסר – אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה (רבנו ירוחם בשם י"א), או שטעה בדבר משנה – יוכל להתיר (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב). ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו (סברת הר"ן). ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם), ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור (רבנו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו – אין לשני לאסור מכח שקול הדעת (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר – פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. (מהרי"ק שורש קעב (קעא) וחדושי רשב"א וע"פ)".

מקור הדין של חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר הוא בגמרא (עבודה זרה ז ע"א, חולין מד ע"ב, נידה כ ע"ב, ברכות סג ע"ב). בראשונים מצאנו שני טעמים מרכזיים לדין: א. דהחכם הראשון שוויה לחתיכה דאיסורא, ואין חברו רשאי ויכול להתיר. ב. משום כבודו של החכם הראשון. ועיין ב"עיניים למשפט השלם" (ברכות סג ע"ב), שדן באריכות בהצגת השיטות השונות ובנפקא מינות ביניהן. כל האמור הוא בהוראה אחת, אך כבר כתבו הרשב"א והמהרי"ק (המצוינים ברמ"א) דלא שייך דין זה בהוראה אחרת.

והנה הרשב"א (חידושין לחולין מד ע"ב), שפסק שכל הדין של "חכם שאסר" לא נאמר אלא באותה חתיכה, היינו לפי מה שנראה שטעם הדין הוא משום שעל-ידי הוראת החכם האוסר שוויה לאותה חתיכה לאיסור, ואין הוראה זו שייכת לאותה חתיכה אלא לחתיכה אחרת. ואולם מדברי הרמ"א משמע שטעם הדין הוא משום כבודו של החכם הראשון. כך העלה ב"עיניים למשפט השלם" (הנ"ל) וכן משמע מדברי ה"חתם סופר" (ז סי' כו). ואם כן יש לשאול מדוע צמצם הרמ"א את הדין לאותה הוראה בלבד? וז"ל המהרי"ק (שורש קעא), שהוא מקור לדברי הרמ"א: "ועוד, דאפילו היו יורדין לאסור ולפסוק, הלא דבר פשוט למביניהם הוא דמה שאמרו ז"ל 'חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר' דהני מילי בהך עובדא גופא, אבל בעובדא אחרינ' מי הוא שיטעה לומר שלא יוכל להתיר? אם כן, כשיטעה חכם אחד בשקול דעתו ישאר טעות זה לדורות, כיון שלא יהא שום חכם רשאי להתיר. ועוד שהרי מלאים כל הפוסקים לאלפים ולרבבות שרבינו שלמה שהאיר עיני כל ישראל, ועל פי חכמתו ותורתו העולם עומד, אפילו הכי בהרבה דברים אוסר ורבינו תם בן בתו התיר משקול דעתו, ואם היה לי זמן ופנאי הייתי כותב לו כמה וכמה וכן בשאר הפוסקים אשר לא יספר מרוב, וחי נפשי כי נלאיתי להאריך באלו השבושים. אמנם יראתי פן יטעו התלמידים הרואין את דבריו". ומבואר, שטעם הדין הוא שלא ייתכן שחכם יאסור דבר והוראתו תחייב לעולמים. וטעם זה שייך אף לפי הטעם של כבוד. וכן עיינו בגר"א על הרמ"א הנ"ל, שציין לדברי הגמרא בעירובין (מא ע"א): "ותניא: לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל, כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו? יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל. ולא היה אדם שערער בדבר כלום. בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל, בדורו של רבי יוסי – עבוד כרבי יוסי". שוב מבואר שכל חכם בדורו יפסוק הלכה כראות עיניו. על כן מה שנאמר בש"ס, "חכם שטימא וכו'", היינו דווקא באותה הוראה עצמה, אבל לא בהוראה אחרת.

ועיינו עוד בשו"ת "חתם סופר" (ז סי' כו), שדן שם בהשמטת הרמב"ם את הדין של חכם וכו', והוא ביאר שהרמב"ם סבר כמו שכתב בהלכות ממרים (פרק א הל' ה), "'בין בזמן אחד בין בזה אחר זה' – אינו רוצה לומר דפליגי בחתיכה ידועה בזה אחר זה אלא, פליגי אדין והלכה", ע"ש בדבריו, והוא מתאים להנ"ל [זה דלא כשו"ת "דברי יוסף" (סי' י), שרצה לומר שהרמב"ם חלק על דין זה וסבר שאין כלל דין של "חכם שאסרו כו'"].

6 כך פסק שו"ת "שיבת ציון" (סי' כה): "ואפי' לפי מה שהביא הרמ"א שם בשם מהרי"ק, דדוקא באותה הוראה עצמה אין חבירו רשאי להתיר אבל במעשה אחר יכול להורות מה שנראה אליו, זה הוא אם נשאל החכם השני עליו, אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר", וכעין עובדא דמהרי"ק (שם שורש קעא): "שהיה נשאל על דין זה, אבל להיות קופץ מאליו להתיר חוץ למקומו מה שאסר חכם אחר – לא שמענו". דבריו הובאו ב"פתחי תשובה" (יו"ד רמב ס"ק כא בקיצור). ואולם יש לעיין אם דבר זה שייך ברב קהילה המכהן עתה, שתפקידו להורות לקהילה, שכן משמע מהביטוי "חוץ למקומו" בדברי ה"שיבת ציון" שהקפידא היא מצד דרך ארץ, שמתערב "על ריב לא לו ", וזה לא שייך ברב קהילה המכהן עתה במקומו של הראשון. אך לכתחילה ודאי ראוי לנהוג כן, כדי שלא להיראות כתוקף את דברי קודמיו; אלא שעליו לשנות מדברי קודמו רק מתוך אילוץ שאלת השואל והחיוב לענות לו כפי הנראה בעיני הדיין.

7 ז"ל הש"ך (שו"ע יו"ד סי' רמב ס"ק ס): "אבל במעשה אחר כו' – ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג – אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר, כ"כ מהרש"ל (חידושים על חולין פ"ג סי' ח) שם לדעת המרדכי". ועיין בשו"ת "חתם סופר" (ב סי' יג), שחלק על הבנת המהרש"ל בדברי המרדכי, אך הסכים שלא נאמר הדין של חכם שאסר וכו' אלא אם נחלקו בדין, אבל במקרה שהחכם הראשון אסר מצד גזרה ותקנה – אין חברו רשאי להתיר כלל. וע"ש בגוף התשובה, דמיירי במקום שתקנתו וגזרתו של החכם הראשון נתפשטה ונתקבלה בציבור. וכן עיין בשו"ת "דברי יוסף" (סי' י), שכתב שהחכם הראשון הגוזר צריך לגזור ולתקן ביישוב הדעת גדול, כדי לפסוק דבר שהציבור יכול לעמוד בו, ואם לא כן אין גזרתו חלה כלל.

8 בשו"ת "חתם סופר" (ב סי' יג) מבואר שבלא שינוי נסיבות, החכם הגוזר אינו יכול לחזור בו מהוראתו שפשטה בציבור, ואפילו גדול הימנו אינו יכול לבטל הוראתו. מאידך גיסא, אם נשתנו הנסיבות, החכם האוסר או חכם הגדול ממנו יכולים לבטל את הוראת הראשון.

9 לא מצינו בתשובות הנ"ל אלא גזרה ותקנה באותו איסור (בתשובת ה"חתם סופר" מיירי בהעמדת שני בודקים על השחיטה מחשש לסמוך על נאמנות של בודק אחד), אבל ברב קהילה הפועל כמחנך – נראה שכל מחנך ושיקוליו החינוכיים, ואין שייך לדבר בזה על "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", שאין כאן חתיכה דאיסורא או כבוד החכם הראשון, שהרי כולם מבינים שאין כאן שאלת הלכה אלא שאלת חינוך.

לראש העמוד