שנת תשע"א | שבת נשא

חמדת משפט: בעל הבית דוחק – ב'

המקרה:

מר אבנר, פרסם את דירתו להשכרה. בני הזוג פינקלשטיין, שבאותם ימים עדיין גרו בחו"ל, שמעו על הדירה באמצעות ידידה בארץ. הידידה ראתה עבורם את הדירה, ולאחר שביקשו לשכור אותה, העבירה להם את החוזה לחתימה. היא דרשה ממר אבנר, בשם הנתבעים שיותקן בדירה כיור כפול. הנתבעים שתכננו לעלות לארץ בסוף הקיץ, חתמו על הסכם השכירות בהיותם בחו"ל, ועל מנת להבטיח את שכירת הדירה, שילמו על חודשים מגורים, בהם עדיין היו בחו"ל. על פי ההסכם, עם הגיעם לארץ יפקידו השוכרים סכום השווה לשני חודשי שכירות במזומן, כבטחון.

עם הגעת בני הזוג פינקלשטיין לארץ ולדירה, הייתה אי הבנה בנושא הכיורים הנפרדים שהותקנו – על פי דרישתם, והם העלו את השאלה האם הם עומדים בדרישות ההלכה. עצם העלאת הנושא לדיון, יצר מתח רב אצל בני הזוג פינקלשטיין שהם חוזרים בתשובה, לאור תגובה קשה של מר אבנר בשיחת טלפון. לאחר יומיים, הגיע מר אבנר לדירה המושכרת ופגש את משפחת פינקלשטיין. הוא דרש את אשר הגיע לו על פי החוזה, תשלום סך של שני חודשים כפיקדון. הנתבעים בקשו לתת לו צ'ק מחשבון חו"ל, אך מר אבנר טען שהם אמורים לתת לו את הסכום במזומן או לפחות בצ'ק ישראלי. עניין זה הגביר את המתח בין הצדדים.

בימים הסמוכים יצרו מר אבנר ואשתו קשר תכוף עם בני הזוג פינקלשטיין, תוך שהוא עומד על הדרישה לקבל כסף מזומן כפיקדון, באשר הוא חש שהם מנסים לרמות אותו וביכולתם להשיג כסף מזומן, כאמור בחוזה.  לטענת בני הזוג פינקלשטיין לא היה להם חשבון בנק ישראלי, ועל כן לא יכלו להשיג את הכסף. בנוסף, עשו מאמצים להעביר כסף מחו"ל. בני הזוג פינקלשטיין, טוענים שבמהלך השיחות הם הרגישו מאוימים, פגועים ולחוצים, הן מהניסוחים והן מהטון בו דברים נאמרו.

מר אבנר טוען שדרש בתוקף את אשר מגיע להם על פי החוזה, אך ללא צעקות וללא איומים.

הנתבעים, שלדבריהם חשו מאוימים, לאחר התייעצות עם הרב ד' ועו"ד, יצר העו"ד קשר טלפוני עם מר אבנר, והודיע לו שהנתבעים יעזבו את הדירה לאור התנהגותו.

בערב למחרת, דפק מר אבנר על דלת הבית, כשלצידו אדם נוסף. גב' פינקלשטיין, שחשה חרדה, הסתגרה בחדרה וסירבה לפתוח את הדלת. בבית הדין הסביר התובע שביקש להגיע לדירה עם תלמיד דובר שפתם של בני הזוג פינקלשטיין.

לאחר שבועיים מיום הגיעם לארץ, עזבו בני הזוג פינקלשטיין את הדירה והודיעו על כך למר אבנר באמצעות עורך דינם ובמסגרת זו הודיעו שהמפתח נמצא אצל עורך הדין. מר אבנר, באמצעות עורך דינו, הודיע שמבחינתו, התובעים מחויבים לחוזה באופן מלא.

לטענת מר אבנר, למרות מאמציו למצוא שוכרים חלופיים, עמדה הדירה ללא שוכרים תקופה של 4 חודשים, וכמו כן השוכרים החדשים משלמים פחות מאשר התחייבו בני הזוג פינקלשטיין. התובע דורש החזר הפסדיו.

בני הזוג פינקלשטיין טוענים שעזבו את הדירה כדין, שכן חשו מאוימים, ולא ניתן לחיות בדירה שכורה במצב כזה. בנוסף, לטענת בא כוחם השכירות כלל אינה תקפה: מסוגית הגמרא בעניין של "עייל ונפיק אזוזי", רואים שאם המוכר דורש את קבלת התמורה והוא אינו מקבל אותה בזמנה, העסקה בטלה. לטענתו, כשנאמרה ההלכה לגבי מכירה, כך גם דינה בשכירות, ועל כן העסקה בטלה. בנוסף, ציינו בני הזוג מספר פעמים, שהתובע לא חתם על חוזה השכירות.

בגליון הקודם, נקבע, שהסכם השכירות תקף. בגיליון זה נעסוק בשאלה האם ההתנהגות של מר אבנר מהווה עילה לעזיבת הדירה.

דיון:

הנתבעים טוענים שזכותם לבטל את הסכם השכירות בעקבות התנהגותם המאיימת והמפחידה של התובעים, וכפי שמתואר לעיל.

מן הבחינה העובדתית, לא הובאו הוכחות לאיומים או אלימות מצד התובעים. בית הדין התרשם שבני הזוג הם עדיני נפש, והגיעו ממקום בו התרבות החברתית היא של התנהגות מנומסת ורגישה יותר מהנהוג בארץ. מר אבנר, כפי שהעיד על עצמו, תבע את זכויותיו על פי החוזה בצורה תקיפה וכך היתה גם ההתרשמות מהתנהגותו בבית הדין. הנתבעים שעלו לארץ באותם ימים ממש, כלל לא ציפו להתנהגות כזו שהיא בסגנון שהם אינם רגילים אליו. יתכן מאוד שבעקבות פער זה הם אכן היו מפוחדים, כפי שהעיד הרב שפגשו ויתכן גם שהתקשו לעמוד בלחץ שהפעיל עליהם התובע, אך השאלה היא האם מצב זה מהווה עילה הלכתית לביטול החוזה. 

בא כוח הנתבעים הפנה את בית הדין לתשובת משפט צדק¹. שם מדובר על מי ששכר דירה מחבירו, אשר תחתיה היתה חנות ואחר זמן החנות עברה לידיו של גוי אלם. בעל משפט צדק קובע שזו סיבה לבטל את השכירות. הנתבעים טוענים שיש לדמות בין המקרים, וכשם שבעל המשפט צדק קבע שחשש מהתנהגות אלימה מהווה עילה לביטול השכירות, כך גם החשש של הנתבעים דידן מאפשרות של אלימות והאווירה של איום והטרדה נפשית, מהווה עילה לביטול השכירות.

אולם, למרות המצוקה הסובייקטיבית שכנראה חשו הנתבעים, אין מקום לדמות את המקרה שלנו למקרה של גוי אלם בחוץ לארץ בתקופה של אנטישמיות. עיון בתשובה מורה, שהגוי השיג גם את החנות בצורה אלימה, ועל כן יש בסיס איתן לחשש של שוכרי הדירה.

לעומת זאת, בנדון דידן, הנתבעים תיארו דרישות נוקשות, אבל בעלות בסיס משפטי,שיש בהן שמירה קפדנית על זכויות התובעים לפי הבנתם את ההסכם, שהייתה לפחות סבירה, אם כי לאו דווקא נכונה לגמרי. הנתבעים תיארו צעקות של מר אבנר פעם אחת באומרו שהנתבעים שקרנים, בשעה שאשתו של מר אבנר שוחחה עימם בטלפון. אירוע כזה ודומים לו, וכן לחץ רציף בטלפון, מהווים בסיס לאי נעימות, אבל לא לביטול חד צדדי של חוזה.

בשונה מהאמור בתשובת משפט צדק בה לא ניתן לפטור את הבעיה בכל דרך שהיא, במקרה שלנו, הנתבעים יכלו לפעול בדרכים שונות לפתרון הבעיה אך הם לא ניסו לערב מישהו אחר להסביר לתובע איך הם מצפים ממנו להתייחס אליהם.

מהפוסקים עולה, שכדי לבטל שכירות במהלך זמן השכירות, צריך שינוי משמעותי במצב, וכך כותב הרמ"א²: "מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו, אינו יכול להוציא מן הבית". התדרדרות הקשר לכדי שנאה אינה עילה לבטל את השכירות. אומנם, בהמשך הסימן מביא הרמ"א את דברי המהרי"ל, שאם היה דין תורה בין השוכר והמשכיר בנוגע לסכסוך על בעלות בחלק מהבית והמשכיר ניצח, יכול המשכיר להוציא את השוכר מהבית באמצע הזמן בגלל שאינו יכול לחיות איתו ביחד בעקבות היחסים הקשים ביניהם. החילוק המסתבר³ הוא שיש להבחין בין השכרה רגילה בו סכסוך אישי אינו יכול להוות עילה לביטול ההסכם לבין מקרה המהרי"ל, שם השוכר והמשכיר חיו זה ליד זה בבית אחד, ושם סכסוך אישי יכול להוות סיבה לביטול השכירות. לחלופין.

לגופם של דברים, בענייננו, מסתבר שהכוונה אחרת של יועציהם של בני הזוג פינקלשטיין, כיצד להתמודד עם הלחץ של התובעים, שהיה בגבולות המותר (גם אם לא הראוי), היתה מאפשרת להם להתמודד איתו. זאת ועוד, כחלופה למגורים ותשלום שכר הדירה, יכלו הנתבעים להעמיד לתובע שוכרים חלופיים. זאת יכלו לעשות באמצעות נציגם – עורך הדין. אלא שלצערנו קיבלו עצה רעה מיועציהם, וניתקו את הקשר עם המשכירים להם התחייבו בשכר דירה עבור שנתיים שלמות. 

בפסק הדין בית הדין אמנם ביקר את התנהגותו של מר אבנר, שלא היה בה דרך ארץ, אך חייב את בני הזוג פינלקשטיין, בתשלום החודשים בהם לא נמצא לדירה שוכר.

ערך: הרב סיני לוי

___________________________________________________________

1  ח"ב סי' לא; הו"ד בפתחי חושן הלכות שכירות פ"ו הע' כו

2  בחו"מ סי' שיב סע' ט

 3 כך כתב הפתחי חושן שכירות, פרק ה' הע' טו ; אכן יש פוסקים (ביניהם הב"ח בחו"מ סי' שיב) שראו בזה מחלוקת בין הנימוקי יוסף למהרי"ל (שו"ת סי' עז, שהוא המקור ל"מצאתי כתוב"), אבל בצדק העירו אחרונים שהרמ"א לא סובר כן מכיון שמביא את שתי ההלכות .

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר