English | Francais

Search


> עלון שבועי - חמדת ימים

שנת תשס"ח | שבת פרשת מצורע

בנה של מיכל – והיתר המכירה

ארץ אגדה

הרב מרדכי הוכמן

בירושלמי במסכת שביעית בסוף פרק ט' מובא רצף של מעשים שמצריכים ברור, וזו לשון הירושלמי בתרגום חופשי:

"רבי חזקיה היה עומד בשוק של קיסריה וראה איש אחד טוען עליו יבול שאסור באכילה, הפך רבי חזקיה את פניו כדי שלא יראה את האיש הזה פורק מעליו את היבול האסור. ומדוע רבי חזקיה עשה זאת? כדי להוכיח את אנשי המקום שלא ילמדו ממעשיו של האיש הזה. שמע רבי יעקב בר אחא ושיבח את רבי חזקיה ואמר – 'אמו של זה ילדה בן'.

רבי יהושע בן לוי היה מצווה לתלמידים – 'אל תקנה לי ירק אלא מן הגינה של סִיסְרָא'. קם אליהו זכור לטוב עם אותו הנער ואמר לו, לך אמור לרבך – 'אין זו הגינה של סִיסְרָא, של יהודי היתה והוא הרג את אותו יהודי ונטלה ממנו; ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך, השתווה לחבריך'.

איש אחד היה חשוד על השמיטה, אמר לאשתו הפרישי חלה מן העיסה. אמרה לו אשתו אתה חשוד על השמיטה ואינך שומר אותה, ומדוע אתה אומר לי להפריש חלה מעיסה שעשויה מקמח שאסור לאכול אותו?! אמר לה הפרשת חלה היא צווי מן התורה ואילו שמירת השמיטה היא תקנת רבן גמליאל וחביריו"

 

במעשה הראשון מסופר, שרבי חזקיה חשש שאנשים יחשבו שהוא מסכים עם מעשיו של האיש שנשא ונתן ב"יבול האסור", ולכן הוא הפך את פניו ממנו. והדבר טעון ברור, מדוע רבי חזקיה חשש שהאנשים יחשבו שהוא מסכים עם מעשיו של האיש ההוא. האם יש מישהו שמתיר לסחור ב"יבול אסור"?!

וצריך להבין גם מהו השבח רבי יעקב בר אחא משבח את רבי חזקיה - שאמו של רבי חזקיה ילדה בן – וכי האמהות של שאר החכמים לא ילדו בנים?

 

היבול האסור בשוקי קיסריה

סוגיית הירושלמי בסוף פרק ט' בשביעית בנויה על סוגיית הירושלמי במסכת דמאי, ולכן היא מקצרת ואינה מבארת מה היה אותו יבול אסור.

בירושלמי במסכת דמאי (פ"ב ה"א) מובאת רשימת פריטים של תוצרת חקלאית שמותר לקנות בקיסריה בשנת השמיטה. הסוגיה מסבירה שהישראלים שמגדלים את התוצרת הזו כל השנים, מקפידים על שמירת השמיטה ואינם מגדלים את התוצרת הזו בשמיטה. התוצרת המוזכרת באותה הרשימה מגיעה לשוק של קיסריה - בשנת השמיטה - מיבול של גויים שפטורים משמירת השמיטה1. אולם בהמשך הסוגיה נאמר: "כולכסין הנמכרין בקיסרין הרי אילו אסורין מפני שרובן באין מהר המלך".

הכולכסין הם מין מסויים של ירק, שחקלאים יהודים מאזור "הר המלך" היו מגדלים. והם היו מגדלים אותו גם בשנת השמיטה ואח"כ משווקים את תוצרתם בשוק של קיסריה.

 

"הר המלך" הוא אזור ההר של ארץ יהודה2. בעקבות המלחמה ברומאים ננטשו מקומות רבים בהר המלך וגויים השתלטו עליהם, והאזור היה נחשב לאזור מסוכן. אולם יהודים החזיקו בכמה מקומות ב"הר מלך". החקלאים היהודים שב"הר המלך" היו סבורים שאם הם לא ימשיכו לגדל את תוצרתם גם בשנת השמיטה הם לא ישרדו מבחינה כלכלית, ובסופו של דבר הם ינטשו את שדותיהם והגויים ישתלטו עליהם. לפי הבנתם, זו מצווה למצוא דרך להמשיך לגדל את תוצרתם גם בשנת השמיטה. לפי שיטתם, המשך העבודות החקלאיות בשנת השמיטה יביא רפואה למצבו הכלכלי של עם ישראל, ובסופו של דבר יחזרו כל הקרקעות לבעלות יהודית ויוכלו לשמור שמיטה בכל דקדוקיה.

 

רבי יהושע בן לוי שהיה גר בלוד היה סבור כמותם, והוא מצא דרך להתיר את המשך העבודות החקלאיות גם בשנת השמיטה. רבי יהושע בן לוי היה מתיר ליהודים למכור את קרקעותיהם לגויים למשך שנת השמיטה כדי שהיהודים יוכלו להמשיך ולגדל את תוצרתם. בעיר לוד ובמקומות נוספים קבלו עליהם את הוראתו של רבי יהושע בן לוי3. גם החקלאים היהודים שב"הר המלך" קבלו את פסיקתו, והם היו ממשיכים לגדל את תוצרתם גם בשנת השמיטה.

 

אך הוראתו של רבי יהושע בן לוי לא היתה מוסכמת על חכמים אחרים. בירושלמי במסכת דמאי (פ"ו ה"א) מסופר, שלרבי סימון היו שדות ב"הר המלך" באזור שלא היו מצויים יהודים, והוא שאל את רבי יוחנן מה יעשה בהן. ורבי יוחנן אמר לו "יובירו (ישארו שדות בור) ואל תשכירם לגוי!!". ואילו רבי יהושע בן לוי - התיר לו להשכירם לגוי באופן זמני כדי שבסופו של דבר יישארו בידו לטווח הארוך.

לדעת רבי יוחנן, אסור לעבור על איסור השכרת קרקע לגוי ועל איסור מכירת קרקע לגוי, ואפילו שהדבר נעשה לזמן קצר ומתוך מטרה לשמור על הבעלות היהודית על הקרקעות לטווח הארוך. ואילו לדעת רבי יהושע בן לוי, השיקול לטווח הארוך הוא השיקול המכריע; ולכן הוא היה מתיר למכור קרקעות לגוי למשך שנת השמיטה, כדי שהיהודי יוכל להמשיך לעבד את שדהו.

 

ארון הברית והיתר המכירה

במאמר הקודם "מכת הארון והיתר המכירה" התבאר שרבי סימון חזר לרבי יוחנן, ורבי יוחנן גילה לו שהקשיים שדורם ניצב בפניהם אינם שונים מהקשיים שהיו בזמן כניסת בני ישראל לארץ. השאלה הזו נשאלה כבר ב"הר המלך" בזמן ההתנחלות של שבטי ישראל. העיר בית שמש והעיר קרית יערים שוכנות ב"הר המלך" (הרי יהודה); ושמואל הנביא מרמז שחכמי הערים הללו נחלקו בשאלה הזו. חכמי העיר בית שמש היו סבורים שלפי המצב ששרר בזמנם בארץ ישראל זו מצווה להמשיך בחקלאות גם בשנת השמיטה; ולפיכך הם התירו לחקלאי בית שמש למכור את שדותיהם לגויים למשך שנת השמיטה ולהמשיך לעבוד בם. ואילו חכמי העיר קרית יערים חלקו עליהם והיו סבורים שדווקא ההקפדה על מצוות השמיטה היא שתעזור לעם ישראל להיאחז בארצו.

ארון-הברית הוא שהכריע במחלוקת הזו. כאשר הפלישתים השיבו את הארון לבית שמש, חקלאי בית שמש לא הפסיקו ממלאכתם לכבודו של הארון והם המשיכו לקצור את תבואתם; מפני שלפי שיטתם הקצירה שלהם היא מצווה - והיא עצמה מהווה אופן של השתחוויה לארון. אולם כאשר ארון הברית היכה בם, הם הבינו שהם טעו בהשקפת עולמם. והם ביקשו מאנשי קרית יערים, שהיו שובתים מהקצירה ועמלים בתורה, שיבואו ויעלו אליהם את הארון.

 

בעיר קרית יערים היו סבורים שהשביתה מן המלאכה ועמל התורה הם המצווה, והם אלו שיקרבו את  הגאולה ואת ההיאחזות בארץ. וספר שמואל מדגיש שעם ישראל הצליח להיאחז בארצו דווקא בזכות שיטתם של אנשי קרית יערים (שמואל א ז, ב-יד):

"וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה':... וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל: וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי:"

ה"עֶשְׂרִים שָׁנָה" שמוזכרות בכתוב הזה כוללות גם את ימי מלכותו של דויד שהיו אחרי מות שמואל4, וספר שמואל מגלה שכל ההצלחות של ההיאחזות בארץ – גם ההצלחות שהיו אחרי מותו של שמואל -  נבעו מכוח ההתאמה שבין ארון הברית לבין שיטתם של אנשי קרית יערים שהיו עמלים בתורה והקפידו בשמירת השמיטה. וגם דויד המלך זכה להצלחותיו האדירות מפני שבמהותו הוא היה איש עם אופי של קרית יערים – והוא היה נותן את הכבוד הראוי לארון הברית ולתורה; וכפי שמבואר בהמשך ספר שמואל.

 

אמו של רבי חזקיה ילדה בן.

הסמלים שצופנים בתוכם רמזים על המחלוקת שהיתה קיימת ביחס ל"היתר המכירה" לקוחים מתוך ספר שמואל. במאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן" התבאר ששאול המלך דגל בגאולה בכוח גשמי שהיא שיטתו של משיח בן יוסף - והסמלים שמוזכרים בספר שמואל ביחס לבית שאול מדגישים את ה"בקר". ומאידך, שמואל הנביא ודויד המלך דגלו בגאולה בכוח התורה והתפילה - והסמלים שמוזכרים ביחס אליהם מדגישים את ה"צאן". ובמאמר "רועי הבקר והיתר המכירה" התבאר שמצדדי היתר המכירה היו מכונים "רועי בקר" ואלו מתנגדי היתר המכירה היו מכונים "רועי צאן" - על סמך הסמלים האלו שמקורם בספר שמואל.

גם השבח שרבי יעקב בר אחא משבח את רבי חזקיה שהתנגד ל"היתר המכירה" – מבוסס על סמל שמופיע בספר שמואל.

 

כזכור, רבי חזקיה מחה כנגד היתר המכירה של חקלאי "הר המלך". וכאשר הוא ראה מישהו שפורק יבול מ"הר המלך" בשוק של קיסריה, הוא הסב את פניו ממנו; כדי שהרואים לא יטעו לחשוב שהוא מסכים עם "היתר המכירה". וכאשר רבי יעקב בר אחא שמע זאת הוא שיבח אותו ואמר – 'אמו של זה ילדה בן'. ונשאלה השאלה האם אימותיהם של שאר החכמים לא ילדו "בן"?

 

רבי אחא בר יעקב מרמז לפרשיה תמוהה שנמצאת בספר שמואל (ב ו, יב-כג):

"... וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים  מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:... וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:...וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"

מהפרשיה הזו משמע שלמיכל בת שאול לא היה ילד, אולם במקום אחר בספר מבואר שהיה לה בן (שמואל ב ג, ה): "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד...". רק מיכל זכתה לתואר "אֵשֶׁת דָּוִד". והכתוב הזה מגלה שני דברים, הוא מגלה שלמיכל היה שם נוסף "עֶגְלָה", והוא מגלה שהיה לה בן בשם יִתְרְעָם.

מדוע ספר שמואל סותר את עצמו, מדוע הוא כותב שלמיכל לא היה בן כאשר במקום אחר הוא מספר שהיה לה בן?

 

סתירה כעין זו מצויה במקום נוסף בספר שמואל. במקום אחד כתוב שלאבשלום היו ילדים (שמואל ב יד, כה-כז):

"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם: וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ: וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה".

אך במקום אחר כתוב (שמואל ב יח, יח): "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה"

מה מרמז ספר שמואל בסתירות לכאורה ביחס לבנה של מיכל וביחס לבנו של אבשלום?

 

פרשיית המלכת אבשלום מדגישה את יופיו - מפני שהמלכת אבשלום מסמלת גם המלכה של הכוח והיופי הגשמי. כאשר הפרשיה מחשיבה ומתייחסת לצד הזה של אבשלום היא מחשיבה ומתייחסת גם לילדיו - ומונה אותם. אולם המלכת הכוח והיופי הגופני מסמלים גם מרידה בגאולה בדרך התורה. ולכן כאשר דויד ברח מירושלים, הכהנים והלויים רצו לקחת אליו את ארון-הברית. ארון-הברית מסמל את השקפת עולמו של דויד המלך יותר מכל שאר כלי המקדש ולכן הוא צריך להיות אצל דויד. אלא שדויד ביקש מהם להחזיר את הארון לירושלים.

כאשר ספר שמואל מספר על סופו של אבשלום הוא מגלה, שגם אבשלום עצמו היה מודע לאופיו ולתכונותיו; והוא ידע שילדיו קבלו ממנו את אופיו, וגם הם מחשיבים את הכוח והיופי. אבשלום ידע שמי שראוי למלוך על ישראל צריך להחשיב את התורה ואת מצוותיה יותר מכל דבר אחר; והוא ידע שאין לו בן - שראוי למלוך על ישראל. וכן מבואר במסכת סוטה (דף יא, א): "אמר רב יצחק בר אבדימי: שלא היה לו בן הגון למלכות".

 

גם פרשיית המלכת שאול מרמזת שהמלכת שאול מסמלת את המלכת התכונות הגופניות והגשמיות,  והיא מספרת (שמואל א ט, ב): "... שָׁאוּל - בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם." בבית שאול היו מחשיבים את הצד הגשמי ואת הכבוד החיצוני, וכאשר מיכל ראתה את דויד מבזה את עצמו בפני הארון היא לא הסכימה עמו, - והיא בזה לו. והכתוב מדגיש-ומרמז שהסיבה לכך היתה מפני שהיא היתה "בַּת שָׁאוּל". בבית שאול לא היו מחשיבים את ארון הברית ואת מה שהוא מסמל, וכן אומר דויד בפנייתו לכל ישראל (דברי הימים א יג, ג): "וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל".

 

בבית שאול היו מחשיבים את הצד של משיח בן יוסף – (בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ), ושאול קרא לבתו מיכל בשם שמחשיב את המשמעות הזו - "עֶגְלָה". ואכן, מהשקפה הזו של משיח בן יוסף היה לה "בן". - "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְ'עֶגְלָה' אֵשֶׁת דָּוִד".

אמנם למרות שהיה לה "בן", פרשיית העלאת הארון אל עיר דויד מלמדת, שמי שאינו שם את ארון הברית ואת מה שהוא מסמל בראש מעייניו, אין לו "בן שראוי למלכות". – "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

 

הסמל של ה"בן" בספר שמואל ושימושו אצל חז"ל

הסמל של מי שראוי להיקרא בשם "בן" מופיע גם כאן בסיפור המחאה של רבי חזקיה כנגד "היתר המכירה". והוא מבוסס על צרוף המסקנות משתי פרשיות העלאת הארון.

בספר שמואל מסופר על השבת ארון-הברית לבית שמש; והספור מגלה שאנשי בית שמש שתמכו ב"היתר המכירה" נחשבו למבזים של ארון-הברית. ובספר שמואל מסופר על העלאת ארון-הברית לעיר דויד; והספור מגלה שמי שאינו מציב את ארון הברית בראש מעייניו - אינו ראוי להיקרא "בן" לאמו.

רבי יעקב בר אחא משתמש בסמלים האלו, והוא מגלה שרבי חזקיה שלא היה מוכן לשאת פנים כלפי מי שסמך על "היתר המכירה" נחשב כמי שרוכש כבוד ל"ארון הברית" ולמה שהוא מסמל. ולפי מה שמסופר בספר שמואל ניתן לומר על אמו שהיא ילדה - "בן".

 

ספר שמואל מלמד שמי שפועל עם משיח בן דויד ומציב את התורה בראש מעייניו - ראוי להיקרא "בן"; ומי שאינו כזה אינו ראוי להיקרא בן. והסמל הזה מופיע גם באגדות חז"ל על "צרת הבת".

בתלמוד מסופר שבימי רבי דוסא בן הרכינס התירו את "צרת הבת" לאחים, וחכמי ישראל נכנסו אליו כדי לברר עמו את ה"היתר" הזה. אולם קיימים כמה שינויים בין אגדת הבבלי לבין אגדת הירושלמי. באגדת הבבלי (יבמות דף טז, א) מסופר שרבי דוסא בן הרכינס לא הכיר את רבי אלעזר בן עזריה ואמר: "ויש לו 'בן' לעזריה חבירנו?!"

 

והדבר מפליא. מדוע רבי דוסא תמה וסבור שאין לו 'בן' לעזריה?! והדבר קשה מאוד מפני שאגדת הירושלמי סותרת את אגדת הבבלי, והיא מספרת שרבי דוסא "זיהה" את רבי אלעזר והוא אף הכיר בו כ"בן אחר בן" עד עזרא הסופר (יבמות פ"א ה"ו): "מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא".

 

אמנם, במאמר "צרת הבת ועיני עזרא" התבאר ש"צרת הבת" מסמלת את עמל המלאכות ואת החיבור לעולם הגשמי. רבי אלעזר בן עזריה היה בעל האמרה (אבות ג, יז) "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח"; והוא היה עשיר גדול ולא עסק רק בתורה. אגדת הבבלי מרמזת שמכיוון שהוא פעל יחד עם משיח בן יוסף להשיג את העושר הדרוש לעם ישראל, יש מקום להסתפק האם הוא ראוי להיקרא "בן" לאביו. ומאידך, אגדת הירושלמי מגלה שרבי אלעזר ראה נכונה את המצב, ופעמים שדווקא ביטולה של התורה מהווה את קיומה. וכשם שעיניו של עזרא הסופר קראו נכונה את המצב בזמן שיבת ציון, והבחינו שהגיעה העת למהפך רוחני; כך עיניו של רבי אלעזר בן עזריה קראו נכונה את המצב שבזמנו, והבחינו שהגיעה העת למהפך כלכלי. ולכן רבי אלעזר בן עזריה העשיר הוא "בן" של עזרא הסופר. - "מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דומות לעיניו של עזרא".

 

המחלוקת כיצד להתייחס לרבי אלעזר בן עזריה שעסק בהשגת ה"קמח", קיימת באופן דומה גם בהתייחסות למי שתמך ב"היתר המכירה". והירושלמי מביא את שני המעשים הסמוכים, המעשה ברבי יהושע בן לוי והמעשה באיש שהיה חשוד על השמיטה, כדי להציג את השיטה החולקת.

המעשה ברבי יהושע בן לוי מובא כאן בירושלמי במסכת שביעית בשני שינויים מזעריים מהאופן שבו הוא מובא כבר בירושלמי במסכת דמאי. ובמשמעות השנויים האלו ובמשמעות המעשה באיש שהיה חשוד על השביעית נעסוק בעזהשי"ת במאמרים הבאים.

 

________________________________________________

[1] הפריטים שמוזכרים ברשימה הזו היו מגיעים לשוק של קיסריה מגיעה גם מגידולים של השומרונים שהם חייבים במצוות השמיטה ואינם מקפידים לשמור אותה. אך מבואר שם בסוגיה שהתוצרת המרובה של הגויים היתה מבטלת את התוצרת המועטת של השומרונים.

2 "ר' שמעון אומ' לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ... אי זהו הר שלה זה הר המלך, שפלה שלה זה שפילות לוד, עומק שלה מעין גדי ועד יריחו". (תוספתא שביעית ז הלכה י).

3 בבבלי במסכת סנהדרין (דף יב, א) מרומז שכך פסקו גם רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי, וכפי שהתבאר במאמר "רועי הבקר והיתר המכירה".

4 כמבואר בזבחים דף קיח, ב, וכמבואר בפרשנים שם בספר שמואל. ובמאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן" התבארה גם המשמעות הסמלית של המספר "עשרים".
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.