|
 גליון מספר 20 - נזקי שכניםפסקי דיןבית הדין האזורי קרית ארבע
קובץ פסקי דין כרך א עמ' 74-78
נזקי עשן מארובה
תיאור המקרה
התובע גר בדירה מעל דירתו של הנתבע. לפני מספר שנים פנה הנתבע אל התובע, וביקש ממנו להעביר במרפסתו של התובע ארובה של מערכת ההסקה המרכזית שהנתבע מעוניין להתקין. כיום הארובה מפיצה עשן שנכנס לתוך מרפסתו ודירתו של התובע והדבר מזיק לו.
על פי חוות דעת של מומחה שהוגשה לבית הדין, ניתן לתקן את הארובה כך שהיא לא תפלוט יותר עשן.
התביעה
התובע טוען, שכאשר הוא הסכים בזמנו להכנסת הארובה למרפסתו, הוא חשב שמדובר בצינור קטן. כאשר ראה את גודל הארובה בפועל, הוא לא היה מרוצה, אבל לא מנע את התקנת הארובה.
התובע טוען, שמאז זמן ההתקנה, הארובה אינה תקינה לגמרי, ועשן ופיח נכנסים מהארובה לחצרו במשך זמן רב, והוא אף פנה לנתבע על מנת שיתקן את הארובה, ונדחה בלך ושוב. גם ניסיונות תיקון מקומיים שנעשו, לא הועילו. עקב ההתפרצות האחרונה של העשן, שהייתה גדולה במיוחד, הוא החליט שאינו מוכן שהארובה תמשיך לעבור במרפסתו.
כמו כן, התובע טוען, כי היות שהארובה מפיצה חום, הוא אינו יכול להכניס חומרים דליקים כגון חומרי צבע וכד' למרפסת, וכך הארובה תופסת יותר מקום ממה שחשב.
לכן, התובע תובע מהנתבע לסלק את הארובה ממרפסתו, והוא אינו מעוניין בתיקונים נוספים, שלדעתו לא יועילו.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא אינו זוכר שהתובע פנה אליו בנוגע לעשן היוצא מהארובה. הוא טוען שאינו יכול לשנות את מקום הארובה ללא ביטול כל מערכת ההסקה, דבר שיעלה ממון רב. הוא מוכן לתקן את הארובה, על פי חוות דעת של מומחה.
פסק הדין
בית הדין פטר את הנתבע מלהוציא את הארובה ממרפסתו של התובע, אולם חייב את הנתבע לתקנהּ על פי חוות הדעת של המומחה. עלות הזמנת המומחה הוטלה כולה על הנתבע.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יכול התובע לחזור בו מהסכמתו העקרונית להעברת הארובה דרך מרפסתו?
ב. האם הנתבע צריך לתקן את הארובה, וכיצד?
ג. על מי מוטלת חובת התשלום עבור הזמנת המומחה?
א. חזרה מהסכמה להתקנת הארובה
המקרה בו אנו דנים הוא מקרה של חזקת תשמישים – אדם משתמש בקביעות בחצר חברו לעניין מסוים, וטוען שחברו הרשה לו לעשות כן. דעת המחבר (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנג סעיף ב), שעל מנת לזכות בחזקת תשמישים, מספיק שהמחזיק ישתמש בחצר חברו, אף אם אינו טוען שקנה את הזכות הזו מבעל החצר. לעומת זאת, לדעת הרמ"א (שם) הוא צריך הסכמה מפורשת של בעל החצר. כמו כן, לדעת הרמ"א צריך המשתמש להחזיק בשימוש במשך שלוש שנים לכל הפחות.
בנידון דידן, הרי החזיק הנתבע בחצרו של התובע בהסכמתו, והחזיק למעלה משלוש שנים, ולכן לכולי עלמא יש לנתבע זכות להשתמש במרפסתו של התובע להעברת הארובה, וממילא אין התובע יכול לחזור בו מהסכמתו.
ואף שהתובע טוען שהסכמתו ניתנה מתוך מחשבה שמדובר בצינור קטן, וכשגילה שמדובר בצינור גדול – אף ששתק, דעתו לא היתה נוחה בזה, אין בטענה זו ממש משום שסוף סוף שתק; וכמו כן, סתם ארובה היא גדולה, ולכן הסכמתו הראשונית הייתה מן הסתם גם לארובה גדולה.
ב. חובת הנתבע לשלם עבור תיקון הארובה
בית הדין קבע, שהנזק שגורמת הארובה בכך שהיא מפיצה חום, ומפריעה לתובע לאחסן חומרים דליקים במרפסתו, אינו מחייב את הנתבע להרחיק את הארובה או לתקנהּ, משום שבהסכמתו של התובע להעברת הארובה במרפסתו, כלולה גם ההסכמה לחום שתפיץ הארובה, משום שכל ארובה מפיצה חום.
לעומת זאת, לגבי העשן, ברור שהתובע לא נתן הסכמתו לארובה הפולטת עשן במרפסתו. ואף אם היה הנתבע מוכיח שהתובע שתק ולא מחה, למרות שהארובה פולטת עשן במשך מספר שנים – אין בכך כדי ליצור חזקה, משום שלנזק של עשן אין חזקה, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה סעיף לו).
על פי חוות דעתו של המומחה, יש לתקן את הארובה על ידי הוספת מכסה פח בחלקה העליון של המרפסת. אף על פי שעל ידי התיקון יצטמצם חלל המרפסת של התובע, מדובר במקום שאינו בר שימוש, ובשטח קטן, ולכן התובע אינו יכול לטעון שאינו מוכן לוותר על תוספת זו, משום 'כופים על מידת סדום'.
ג. תשלום עבור המומחה
מקובל בדרך כלל ששני הצדדים נושאים בשווה בהוצאות על הזמנת מומחים. המקור לכך הוא בדברי השו"ע (חושן משפט סימן יד סעיף א):
שנים שנתעצמו בדין, זה אומר: נידון כאן, וזה אומר: נעלה לב"ד הגדול, כופין אותו ודן בעירו... ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול; ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח.
אבל בנידון דידן, הזמנת המומחה נוגעת רק לאופן תיקון הנזק שגורמת ארובתו של הנתבע, ולתובע אין שום עניין בהזמנת המומחה, ולכן כל העלות מוטלת על הנתבע.
הרב שמואל צבי פריד, בית הדין לממונות של כולל 'דרכי הוראה', ירושלים
'קובץ דרכי הוראה', כרך ו, עמ' קפח-קצט
חסימת חלון חברו
תיאור המקרה
התובע והנתבע שכנים, ולשניהם יש דירות צמודות בקומת קרקע, הפתוחות לחצר המשותפת של הבניין. הנתבע הרחיב את דירתו, ובנה מחסן נמוך בחצרו. התובע הרחיב גם הוא את דירתו, ובנה חדר להשכרה, ובו חלון המשקיף אל גג המחסן של הנתבע. הנתבע מחה בפני התובע על פתיחת החלון משום שהתובע יוכל להסתכל דרכו לדירתו של הנתבע, והתובע אכן סתם את החלון; אולם לאחר זמן פתח התובע את החלון, ואף פתח חלון נוסף.
לאחר כמה זמן, הנתבע החליט להפוך את המחסן שלו לחדר להשכרה, ולשם כך הוא מעוניין להגביה את המחסן. כמובן, הדבר יגרום לכך שלא ייכנס אור לחדרו של התובע.
התביעה
התובע דורש מהנתבע להרחיק את כותלו שישה מטרים כפי המקובל כיום בארץ, על מנת שייכנס אור לחדרו. התובע טוען, שאמנם את החלון הראשון הוא פתח שלא בהסכמת הנתבע, אבל לגבי החלון השני הנתבע לא אמר דבר, ולגביו, לכל הפחות, יש לתובע חזקה.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שאין הבדל בין החלון הראשון לשני והוא מחה כבר, ואין לתובע שום חזקה בחלונות אלו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה. אולם, אם יוכיח התובע לבית הדין שבניית ההרחבה שלו נעשתה ברישיון, יוכל לדרוש מהנתבע להרחיק את כותלו מחלון התובע.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם מראש היה הנתבע יכול למנוע מהתובע לפתוח את החלון?
ב. במידה שהנתבע לא היה מוחה, האם לתובע הייתה חזקה בחלונו?
ג. האם יש ממש בטענת התובע, שלגבי החלון החדש לא הייתה מחאה?
ד. האם יש לתובע חזקה בחלונו, במקרה שהחלון נפתח ברישיון?
א. מחאה על פתיחת חלון בטענת 'דינא ודיינא'
הראשונים נחלקו אם אדם רשאי לפתוח חלון אל חורבתו של חברו, כאשר בעל החורבה אינו ניזוק כעת מהחלון, אבל הוא חושש שכאשר ירצה לבנות את החורבה, ויהיה ניזוק מחמת שהחלון פונה לדירתו, לא יסכים בעל החלון לסתום, ויצטרך לרדת עמו לדין. מחלוקת זו הובאה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנד סעיף טז), והשולחן ערוך פוסק, שבעל החורבה רשאי למנוע מבעל החלון לפתוח שם חלון.
ב.חזקה לחלון שנפתח לחורבה
אילו לא היה הנתבע מוחה בפני התובע, היה מקום לדון, האם לתובע ישנה חזקה בחלון זה, ושוב לא יוכל הנתבע למחות.
דין זה שנוי במחלוקת ראשונים. דעת רבנו יונה (מובאת ברא"ש בבא בתרא פרק ב סי' א-ג), שכיוון שבעל החורבה יכול למחות בבעל החלון, ממילא, אם לא מחה – יש לבעל החלון חזקה, ושוב לא יוכל בעל החורבה למחות בבעל החלון. אבל הרא"ש (שם) חולק, וסובר שכיוון שכרגע אין בעל החלון מזיק לבעל החורבה, אינו חייב למחות, וממילא, העובדה שלא מחה אינה יוצרת אצל בעל החלון חזקה.
ונראה, שבנידון דידן, כולי עלמא יודו, שאף אם הנתבע לא היה מוחה בתובע, אין לתובע חזקה. וזאת משום שכל מחלוקת הראשונים אם יש חזקה לבעל חלון כאשר פתח על חורבה, היא משום שהחורבה עומדת להיבנות, ובעל החורבה יכול לצפות לכך שכאשר יבנה יזיק לו בעל החלון. אבל במקום שבו אין לבעל החורבה מקום לחשוש כלל מהיזק שייגרם על ידי החלון, לכולי עלמא אינו חייב למחות ולא נוצרת חזקה. דוגמא לדין זה נמצאת בדברי הרמ"א (שם):
ראובן שהיו לו חלונות בביתו נגד חצירו או גינתו של חבירו וכותל ביניהן, ונפל הכותל וע"י זה ראובן רואה לרשות חבירו, צריך לסתום חלונותיו, ואע"פ שעשאם בהיתר.
והוא הדין בנידון דידן: כל זמן שהיה המחסן של הנתבע בנוי, לא הזיק החלון של התובע לנתבע כלל, ורק לאחר שהחליט הנתבע להחליף את המחסן בחדר, גרם החלון להיזק לנתבע. על כן, אין בחוסר המחאה של הנתבע, קודם שהחליף את המחסן בחדר, משום יצירת חזקה של התובע.
ג. האם צריך למחות על כל חלון וחלון
בית הדין קבע, שטענה נגד אחד החלונות באותו צד נחשבת כמחאה נגד כל החלונות, ואין צריך למחות על כל חלון וחלון.
ד. חזקה במקרה שהחלון נפתח ברשיון
אם יוכיח התובע שהוא בנה את ההרחבה שלו ברישיון מהעיריה, אזי נראה שיש לתובע חזקה בחלונו. בשולחן ערוך (שם סעיף כא) כתב:
מי שהיתה לו חלון בכותלו, ובא חבירו ועשה חצר בצדו – אינו יכול לומר לבעל החלון זה: סתום חלון זה כדי שלא תביט בי, שהרי החזיק בהיזק זה. אם בא חבירו לבנות כותלו כנגד החלון כדי שיסיר היזק ראייתו, צריך להרחיק את כותלו מכנגד החלון ד' אמות, כדי שלא יאפיל עליו.
וכתב הסמ"ע (סק"ג) שהוא הדין לכל מי שהיה לו חלון בהיתר לעבר חצר חברו, בכל אופן שיהיה, ירחיק בעל החצר את בנייתו על מנת שלא להאפיל על בעל החלון.
בית הדין 'משפט והלכה בישראל', ירושלים
לא פורסם
סתימת חלון משום היזק ראייה
תיאור המקרה
שני הצדדים הם שכנים בבניין רב קומות. לפני מספר שנים החליטו כל הדיירים לאפשר הרחבה של כל דירה על שטחים משותפים של התושבים, ואכן הרחיבו בפועל את דירותיהם. הנתבע פתח חלון בקיר של חלק ההרחבה, הנמצא בזווית ישרה לחלון של מטבחו של התובע, ולכן יכול הנתבע להסתכל בקלות למטבחו של התובע דרך חלון זה.
יש לציין, שלנתבע ישנו חלון אחר, בסלון שלו הקיים מאז בניית הבניין, וגם ממנו ניתן להסתכל לתוך המטבח של התובע, ואף לחלקים אחרים של הדירה, אבל ההסתכלות משם דורשת מאמץ, והיא פחות מטרידה, הואיל ומדובר בחלון רחוק יותר מהמטבח של התובע.
התביעה
התובע טוען שהוא לא הסכים לפתיחת החלון כלל, והחלון המדובר מזיק אותו בראייה. הוא תובע מהנתבע לסתום את החלון.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהתובע הסכים לפתיחת החלון. הוא מודה אמנם, שלאחר שהתובע ראה את המיקום של החלון, והבין שיהיה אפשר להסתכל משם לדירתו, חזר בו התובע מהסכמתו, אולם הנתבע טוען, כי מאחר שהוא כבר פתח חור בקיר קודם שחזר בו התובע, אין לתובע זכות כעת לדרוש סתימת החלון.
פסק הדין
בית הדין קבע שהנתבע מחוייב לסתום את החלון, על מנת למנוע היזק ראייה. והתובע אינו חייב לפצות את הנתבע על ההוצאות שהוציא לפתיחת החלון או לסתימתו.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש בחלון הנ"ל משום היזק ראייה לתובע?
ב. מתוך הנחה שאכן יש היזק ראייה – האם הסכמת התובע אינה מאפשרת לו לחזור בו?
ג. כיצד לדון במקרה של ספק אם התובע הסכים לפתיחת חלון הכרוכה בהיזק ראייה, או לא?
ד. האם המחילה הייתה מחילה בטעות?
ה. במידה שהתובע יכול לחזור בו – על מי לשאת בעלות פתיחת החלון וסתימתו?
א. היזק ראיה בחלון המדובר
המשנה במסכת בבא בתרא (דף ס.) אומרת:
לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון; היה קטן – לא יעשנו גדול, אחד – לא יעשנו שנים.
הגמרא מסבירה, כי למרות שאחד השותפים כבר היה יכול להסתכל לשטחו של השני מחמת החלון הראשון, אין לו רשות לפתוח חלון נוסף, משום שהוא מרבה את היזק הראייה.
בנידון דידן, היה מקום לומר, כי היות שהנתבע יכול ממילא לראות את דירתו של התובע דרך החלון הקיים כבר בסלון, ואף ניתן לראות בו חלק גדול יותר של הדירה מאשר דרך החלון החדש, אין בחלון החדש משום הוספת היזק ראייה. אלא שיש לומר, שאף שהנתבע יכול להסתכל דרך החלון שבסלון לתוך דירתו של התובע, התובע אינו מרגיש כל כך שמסתכלים עליו משם, ולכן בפועל התובע אינו מצמצם את פעילותו באותם חלקים של הדירה שניתן להסתכל עליהם. אבל מחמת שהחלון החדש קרוב מאוד למטבח של התובע, התובע מרגיש שהוא חשוף יותר לדירת התובע, ולכן בפועל הוא ממעט את השימוש במטבח מחמת החלון החדש, ויש כאן תוספת היזק.
היה מקום לתלות טיעון זה במחלוקת הראשונים, אם היזק ראייה נובע ממיעוט התשמיש של הניזק משום שהתובע מסתכל עליו, או שעצם ההסתכלות של המזיק נחשבת נזק. שלפי הצד הראשון יש לומר שהחלון החדש גורם למיעוט תשמיש אצל התובע, ואילו לפי הצד השני הכול תלוי ביכולת של הנתבע להסתכל, וזו לא גדלה בעקבות פתיחת החלון החדש. אבל בית הדין הכריע, שלא מסתבר כלל לומר, שאם הניזק אינו מרגיש פגיעה מחמת ההסתכלות, יחשב הדבר להיזק ראיה, ולכן לכולי עלמא ברור שיש להגדרת היזק ראייה תלות בשאלה עד כמה הניזק מושפע מההסתכלות של המזיק, והמחלוקת היא רק אם הנזק הוא במניעת ההשתמשות של הנתבע, או בעצם העובדה שהנתבע מרגיש שמסתכלים עליו. ולכן בנידון דידן – לכולי עלמא נאמר שיש בחלון החדש משום תוספת היזק ראייה, ויש להתבסס על דברי המהריט"ץ (בתשובה סימן רנג ד"ה ולענין) שכתב לגבי שאלת קביעת היזק ראייה: "והכל לפי ראות עיני הדיין ורוחב בינתו".
ב. האם התובע רשאי לחזור בו מהסכמתו
לדבריו של הנתבע, שהתובע הסכים לפתיחת החלון, יש לדון בשאלה אם התובע רשאי לחזור בו מהסכמתו, דהיינו אם לנתבע יש חזקה להזיק בראייה.
דין זה שנוי במחלוקת ראשונים, והכרעת השולחן ערוך (חושן משפט סימן קנד סעיף ז) היא שיש חזקה להיזק ראייה. יש לציין, שבנידון דידן, ישנן סיבות לומר שגם הראשונים החולקים יודו שיש חזקה – מדובר בחלון שאינו גדול במיוחד, ויש לו תריס, כך שהוא אינו פתוח כל הזמן, וניתן לדעת מתי הוא פתוח.
ג. הדין במקרה של ספק אם הייתה מחילה
הואיל ובטענות הצדדים ישנה הכחשה בשאלה אם נתן התובע את הסכמתו לפתיחת החלון, יש לדון בשאלה על מי חובת ההוכחה. שאלה זו תלויה בשאלה מיהו המוחזק.
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ:) אומרת:
משנה: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר; באמת, ביין התירו, אבל לא רפת בקר. גמרא: תנא: אם היתה רפת קודמת לאוצר – מותר. בעי אביי: כיבד וריבץ לאוצר, מהו? ריבה בחלונות, מהו? אכסדרה תחת האוצר, מהו? בנה עלייה על גבי ביתו, מהו? תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע: תמרי ורמוני, מאי? תיקו.
המשנה אומרת, שפתיחת חנות של צבעים מזיקה לאוצר, ולכן אסור לפתוח חנות כזו מתחת לאוצר של חברו. בברייתא בגמ' מבואר, שאם קדם בעל החנות ופתח לפני שעשה השכן שמעליו אוצר, אינו חייב להרחיק. הגמ' מביאה מספר מקרים גבוליים, הקשורים לשאלה מה נקרא תחילת עשיית האוצר, ונשארת בתיקו.
הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ט הלכה יג) והשולחן ערוך (חושן משפט סימן קנה סעיף ג) פוסקים, שבמקרי ספק אלו, אם פתח בעל החנות את החנות, אין בעל האוצר יכול לחייבו להרחיקה. דהיינו שבספק אומרים שאם כבר עשה את המזיק את הנזק, הרי הוא נחשב למוחזק.
אלא שדברים אלו נסתרים מפסק אחר של הרמב"ם והמחבר, שכתבו (הלכות שכנים פרק ח הלכה ז; שו"ע חושן משפט סימן קנג סעיף יז) שאם היה לראובן כותל, ושמעון קדח חורים בכותל ונעץ בו קורה, צריך שמעון להוכיח שראובן לא מחה בו בזמן הנעיצה – הרי שלמרות שהקורה כבר נעוצה בכותל, חובת ההוכחה על שמעון בעל הקורה, ולא על ראובן בעל הכותל.
על סתירה זו עמדו כבר האחרונים - בכנסת הגדולה (הגהות לטור סימן קנה אות נא) ובנתיבות המשפט (סימן קנג ס"ק יד), ועיין שם מה שתירצו.
מסקנתו של בית הדין היא, שהשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה אם הייתה מחילה תלויה במחלוקת אחרונים, וזהו ספקא דדינא. מספק, אין אפשרות לחייב את הנתבע לסתום את החלון.
ד. האם מדובר במחילה בטעות
גם אם נקבל את דבריו של הנתבע, יש מקום לומר שהסכמתו של התובע תיחשב למחילה בטעות, שהרי הנתבע עצמו הודה שאילו היה התובע מבין מראש את משמעות פתיחת החלון, לא היה מסכים.
מדברי הראשונים עולה, שלא מספיק שהניזק ימחל למזיק, אלא שהוא צריך להבין את ההיזק קודם שימחל. וכך מסיק הסמ"ע (סימן קנג סק"ג): 'מכי אתברר ליה היזקו ושתק'. על כן, בנידון דידן, יש לומר שמדובר במחילה בטעות, ולכן על הנתבע לסתום את חלונו כדי למנוע היזק ראייה.
ה. חיוב התובע בפיצוי על הוצאות הנתבע בפתיחת החלון וסתימתו
לכאורה, היות שהנתבע הוציא את ההוצאות על בניית החלון על סמך הסכמתו של התובע, יש לדון אם יש לחייב את התובע לכסות הוצאות אלו מדינא דגרמי.
על פי טענתו של הנתבע, שהתובע אכן הסכים מראש לפתיחת החלון, יש מקום רב לחיוב התובע בהוצאות אלו. אלא, שהתובע מכחיש, וטוען שמעולם לא הסכים לפתיחת החלון, ומספק אין אפשרות לחייב את התובע לשלם, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה.
ואין לומר שכל זמן שהתובע לא משלם לנתבע, יכול הנתבע לומר שאינו רוצה להוציא הוצאות נוספות לסתימת החלון, משום שהרי היזקו ברור ואילו חיוב התשלומים הוא רק מסופק. ועל כגון זה כותב היד רמ"ה (בבא בתרא פרק ב אות צט):
שמע מינה, דמאן דמחייב לשלומי מידי לחבריה, או למעבד ליה מידי על כל פנים, ומספקא לן אי מחייב חבריה למיתב ליה דמי ואי לא, מחייבינן ליה לדיליה למעבד מאי דברירא לן דמחייב למעבד או לשלומי, ודמי – אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
