|
 גיליון מספר 24 - חוזיםפסקי דיןהרב יוסף שלום אלישיב, בית הדין הרבני הגדול
פד"ר כרך ד, עמ' 275-282
מתן תוקף להתחייבות מכוח המנהג המקובל
תיאור המקרה
שני הצדדים הם זוג גרוש, שנחתם ביניהם הסכם. לפי ההסכם על האב לממן חלק מההוצאות להחזקת ילדו, למרות שהוא בחזקתה של האשה. לשון ההסכם היא: "הבעל מתחייב להשתתף בהחזקת וכלכלת הבן מדי חודש בחודשו בשיעור של 15% מהכנסתו החודשית ברוטו, כל זמן שהוא לא יהיה בגיר. יתר הוצאות החזקתו של הילד תכוסנה על ידי האשה".
התביעה
האשה טוענת, שסך של 15% מהכנסת הבעל אינו מספיק והיא צריכה שישלם יותר. לטענתה, החלק בהסכם שבו כתוב שאת ההוצאות היתרות על 15% היא תשלם, אינו תקף, משום שהוא נכתב בלשון שאינה מחייבת. היא תובעת מהבעל סכום מסוים הנחוץ לטענתה, לפרנסת הילד.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שההסכם מחייב.
פסק הדין
בית הדין קבע שההסכם מחייב.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם לשון 'תכוסנה' היא לשון המחייבת בהסכם?
ב. האם ההסכם מחייב מכוח סיטומתא?
א. תוקפה של לשון 'תכוסנה' המופיעה בהסכם
בית הדין קבע, שלשון 'תכוסנה' כשמשתמשים בה במשמעות של תשלומים, אינה עדיפה על לשון 'אתן' שלגביה נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שסד סעיף א) שהיא אינה תקפה, משום שהיא מתפרשת כלשון של הבטחה עתידית, ולא כלשון של התחייבות מעכשיו.
ב. מתן תוקף להסכם מכוח סיטומתא
המהרשד"ם (חושן משפט סי' שפ) כותב:
הרי מוכח בהדיא, שכל דבר שבממון, יש לו שתי פנים במה שיתקיים – או באחד מהדרכים הברורים כדין תורתנו הקדושה או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין... ומטעם זה אמרינן בגמרא 'אמר רבא פפא משמיה דרבה האי סיטומתא קניא'... א"כ נתברר לנו ממה שכתבתי, שאם הדבר אמת, שדרך התגרים כמנהג פשוט לקנות חובות חבריהם, מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אע"פ שכפי דין תורתננו אין במו"מ זה ממש...
לכאורה, למרות שמקובל לראות בחתימה על חוזה קניין סיטומתא, בנידון דידן אין הדבר מועיל. שכן, אפילו אם היו עושים קניין גמור על החוזה, הרי זה כאילו כתבו בשטר לשון 'אתן' ואחר כך עשו קניין על כך, שאיין הקנין מועיל לדעת חלק מהראשונים, וכן היא מסקנת הרמ"א (חושן משפט סימן רמה סעיף ב).
למרות זאת, קבע בית הדין, שסיטומתא מועיל בנידון דידן. שכן, עיקר החיסרון בלשון 'אתן' נעוץ בעובדה, שאפשר לפרש את הלשון כהבטחה גרידא, במקום כהתחייבות. אולם, במקום שבו המנהג בין הסוחרים שרואים את חתימתם על חוזה כזה כדבר המחייב, ממילא ברור שכוונת הלשון המופיעה בשטר היא להתחייב.
נוסף על כך יש לומר, שעיון בהסכם בכללותו, מעיד על כך, שכוונת שני הצדדים הייתה להתחייב על פי ההסכם. שכן בתחילת ההסכם נכתב: "הואיל ושני הצדדים הבעל והאשה רוצים לקבוע ביניהם באופן החלטי את הזכויות והחובות בקשר לילדם... הבעל מתחייב בזה להשתתף בהחזקת וכלכלת הבן מדי חודש בחודשו...", והדברים מתבארים לאורך ההסכם כולו. ולכן, יש לפרש את הלשון 'תכוסנה' על פי כוונתו הכללית של ההסכם.
הרב שאול ישראלי, בית הדין הרבני הגדול
פסקי דין רבניים כרך יא, עמ' 131-47
התחייבות שנכתבה בלשון 'ישלם'
בגליון הקודם התפרסם פסק דין המתייחס למשמעותה של לשון 'ישלם' כהתחייבות. השבוע אנו מביאים את פסק הדין שנכתב במסגרת ערעור על אותו הפסק. על מנת להקל על הקוראים, אנו מביאים מחדש את פרטי התביעה.
תיאור המקרה
בין התובע לנתבע נחתם הסכם, ובו נכתב: "הנתבע ישלם לתובע סך של 250 ₪ צמוד למדד יוקר המחייה בראשון של כל חודש למשך כך וכך שנים". שני הצדדים פנו לבית הדין על מנת לאשר את ההסכם, ולתת לו תוקף של פסק דין, וכך היה.
בתחילה שילם הנתבע כפי הכתוב בהסכם, אולם בחלוף הזמן הפסיק לשלם.
התביעה
התובע תובע מהנתבע להמשיך לשלם לו על פי ההסכם.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שההסכם אינו מחייב, משום שהלשון 'ישלם' המופיעה בהסכם אינה מחייבת.
פסק הדין
בית הדין קבע שההסכם מחייב.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם הלשון 'ישלם' היא התחייבות תקפה?
ב. מה דין שטר שיש בו התחייבויות שאינן מנוסחות באופן המחייב על פי ההלכה, אולם כך נהוג לכתוב אותן?
א. תוקפה של התחייבות בלשון 'ישלם'
הגמרא במסכת בבא קמא (דף ז.) אומרת:
רמי ליה אביי לרבא, כתיב: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב אין, מידי אחרינא לא, והתניא: ישיב - לרבות שוה כסף ואפילו סובין! לא קשיא: כאן מדעתו, כאן בעל כרחו. אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, דכתיב ישלם, בעל כרחו. א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע!
הנתבע הוכיח מן הגמרא, שלשון 'ישלם' פירושה – מדעתו, דהיינו לרצונו, ואינה לשון התחייבות כטענת התובע. אולם, למעשה, מסוגיה זו ניתן להוכיח בדיוק את ההפך. רש"י שם כותב:
ישולם - משמע על ידי אחרים, דב"ד יורדין לנכסיו דמזיק; אבל ישלם משמע נמי מדעתו.
הרי מפורש בדברי רש"י, שלשון 'ישלם' משמעה גם מדעתו, אבל בוודאי במשמעה בעל כורחו של המזיק, וכל כוונת הגמרא היא רק לשלול את דעתו של עולא בריה דרב עילאי, שאמר ש'ישלם' משמעו בעל כורחו בלבד.
ואמנם, ברור לחלוטין, שכאשר אומרת התורה שהמזיק 'ישלם' כוונתה, שהוא צריך לשלם בעל כורחו, ואם כן כיצד יש להבין את דברי הגמרא האומרת ש'ישלם' משמע גם מדעתו?
ויש לומר, שחיוב תשלומים כולל שני רכיבים – קביעת עצם החיוב, וקביעת אופן התשלום. הלשון 'ישלם' הכתובה בתורה מתייחסת לעצם החיוב. ואין כאן התייחסות כלל לשאלת אופן התשלום. ולכן כאשר הגמרא אומרת 'ישלם – מדעתו משמע', כוונתה לומר, שהתורה רק הגדירה את עצם החיוב, ולא התייחסה לשאלה כיצד הוא בא לידי ביטוי בפועל – האם בתשלום מרצונו הטוב של המזיק, או בכפייה.
על כן, ברור שהלשון 'ישלם' היא לשון של התחייבות, ולא לשון של קניין דברים.
נוסף על כך יש להעיר, כי מצינו שאדם מקבל על על עצמו חיובים בשטר, גם ללא לשון התחייבות אלא על ידי נקיטת הפעולה שיעשה. שכן בכתובה כותבים 'אנא אפלח ואזון ואפרנס', ואין זו הבטחה גרידא, אלא לשון של התחייבות. שהרי, התוספות (כתובות דף סג. ד"ה באומר) מביאים מחלוקת לגבי לשון 'אפלח' המופיעה בכתובה, בשאלה באיזה אופן אדם חייב לעבוד על מנת לזון את אשתו, וברור שהם הבינו שזו לשון של התחייבות.
ובדומה לזה לשון האחריות שמקבל אדם על עצמו כשמוכר שדה לחבירו: 'אנא איקום ואשפי ואדכי זביני אילין' וכו'.
ב. התחייבות מכוח כתיבה כמנהג המקובל
בית הדין אימץ את מה שנכתב בפד"ר (כרך ד עמ' רעח), שגם בלשון אתן, שהיא בוודאי יכולה להתפרש כהבטחה בלבד, אם יש הוכחה שבשעה שקיבל הקניין על השטר, הייתה כוונת המתחייב להתחייב, יועיל הקניין גם לדעת הרמ"ה ודעימיה, הסוברים שקניין אינו מועיל ללשון 'אתן'.
על כן, היות שמנהג הסוחרים היום הוא לראות את חתימתם בחוזה כדבר המחייב אותם לשלם, אף שהחוזה אינו כתוב באופן המועיל על פי ההלכה, שוב יש לומר שאין חיסרון זה פוגע בתוקפו של ההסכם.
הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, בית הדין הרבני הגדול
אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, עמ' פו-צ
החזרת ערבון כשלא נתמלאו תנאי החוזה
תיאור המקרה
הנתבע התחייב לבנות בניין לחנויות עבור התובע. הבניין המדובר היה אמור להיבנות בצמוד לתחנת אוטובוסים מרכזית, שהייתה אמורה לקום שם. בין הצדדים נחתם חוזה מפורט, והתובע אף נתן מִקדמה ביד הנתבע.
בחוזה הוסכם על תאריך לסיום הבנייה בידי הנתבע ולתשלום על ידי התובע. אולם, הקשר לתחנת האוטובוסים לא נזכר כלל. כמו כן, הוסכם, שאם הקונה לא יעמוד בהתחייבויותיו, הוא מוותר על תביעתו על המקדמה ששילם כבר. נוסף על כך הוסכם על פיצויים בסך מסוים, למי שלא יעמוד בהתחייבויותיו על פי החוזה.
למעשה, התחנה לא קמה בזמן שבו הבנייה הסתיימה, ולמרות שהנתבע אכן סיים לבנות את הבניין בזמן, התובע לא רצה לשלם לו את יתרת הכסף, משום שהתחנה לא הייתה בנויה בשעה שהסתיימה בניית הבניין.
התביעה
התובע דורש מהנתבע להחזיר לו את המקדמה שלקח. הוא טוען, שכל ההסכם נכתב מתוך הנחה שהתחנה המרכזית תיבנה, ומכיוון שהיא לא נבנתה, הרי ההסכם בטל ומבוטל.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שמפורש בחוזה שהוא אינו צריך להחזיר את המקדמה, ואדרבה, הוא תובע את הפיצויים שמטיל החוזה על מי שמפר אותו.
פסק הדין
בית הדין קבע שההסכם מחייב.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם חוזה שנכתב על סמך הנחה שדבר מה יתרחש בטל במידה שאותו דבר אינו מתרחש?
ב. האם הסעיף בהסכם, שלפיו התובע מוותר על העירבון במקרה שלא יעמוד בהסכם, תקף?
א. חוזה שנכתב מתוך הנחה שדבר מה יקרה
השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיפים ד-ה) כותב:
סעיף ד: מי שמכר חצרו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני... ה"ז כמוכר על תנאי; לפיכך אם נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה.
סעיף ה: אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח.
היות שבחוזה לא נזכר כלל עניין התחנה המרכזית, עניין זה אינו יכול לשמש עילה לביטול החוזה. וגם לדברי הרמ"א שפסק שבאומדנא דמוכח אפשר לבטל את המקח אף אם הדבר לא נתפרש במפורש בחוזה, בנידון דידן, אין לומר שהייתה אומדנא דמוכח שאדעתא דהכי החליטו לעשות את החוזה ביניהם, כי כמעט כל הסכם מסחרי מקושר בתקוות מסוימות בנוגע להתפתחות העניינים לעתיד, ורבים קונים על יסוד של ספצקולציה קרובה או רחוקה. אבל אם תקוות או ספקולציות אלו לא באו לידי ביטוי מפורש בחוזה, הרי הן דברים שבלב בעלמא, ודברים שבלב אינם דברים.
ב. תקפותו של הסעיף, לפיו מוותר הקונה על העירבון במקרה של ביטול החוזה
השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף יא) פוסק:
הנותן ערבון לחבירו ואמר ליה: אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר: אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך; אם חזר בו הלוקח, קנה זה הערבון, שהרי הוא תחת ידו. ואם חזר בו המוכר, אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא, ולא קנה. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו אם חזר בו הלוקח לא קנה המוכר, אע"פ שהוא בידו אסמכתא לא קניא.
מחלוקת המחבר והרמ"א היא בדיוק במקרה דנן – מי שהתחייב למחול על העירבון במקרה מסוים. ואמנם, לדעת הרמ"א יש כאן אסמכתא, אבל מספק אין להוציא ממון מיד המוחזק.
נוסף על כך חידש בית הדין, כי סעיף בחוזה המחייב פיצויים במקרה של אי-קיום החוזה, אין בו משום דינא דאסמכתא כלל, שאם לא כן ביטלת את כל העסקים והקבלנויות. לכן,יש לראות סעיף מעין זה כאילו מפורש בו שנעשה באופן שאין בו אסמכתא, כגון שמפורש שנעשה בבי"ד חשוב, קל וחומר מכך שסיטומתא מועילה להחשיב מעשה שאינו קניין כקניין.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
חוזים