|
 גליון מספר 34 - ירושות וצוואותעת לדוןרשלנות רפואיתהרב ניר ורגון והרב איתמר בלאוגרונדבמסגרת דיוננו באחריותם של היועצים לשלם כספים בלא ערבות בנקאית בפרשת חפציבה, הזכרנו כי על פי ההלכה יש להבחין בין בעל מקצוע מומחה שטעה לשאינו מומחה שטעה, וכן בין מומחה הנותן שירות בשכר לכזה הנותן שירות בחינם. כאשר, מי שנתן שירות וקלקל, אם הוא מומחה שעבד בחינם, אינו צריך לשלם על מה שקלקל; אולם הדיוט שקלקל, בין בשכר ובין בחינם, ולחילופין מומחה שעבד בשכר וקלקל, חייבים לשלם.
לכאורה היה מקום לאמץ כללים אלו גם לגבי רופא. אולם ההלכה (שולחן ערוך יורה דעה סימן שלו סעיפים א-ב) קובעת לאחריות הרופא כללים אחרים:
לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו. הרופא, אסור ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה, מותר.
מדברי השולחן ערוך עולה, שברפואה הגורם היחיד הקובע אם רופא ישלם כאשר גרם נזק הוא השאלה אם הרופא פעל ברשות בית דין. אם יש לרופא רשות בית דין הרי הוא פטור מדיני אדם, ואם פעל בלא רשות בית דין הרי הוא חייב. המומחיות כשלעצמה איננה פוטרת בלא רשות בית דין, והשכר איננו נזכר בתור גורם מחייב, מפני שעל פי ההלכה אין ליטול שכר על רפואה, מפני שהיא מצוה, כמבואר ברמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש, עניין הסכנה עמ' מד). בימינו, הרישיון שנותנת המדינה לעסוק ברפואה, הוא הרשות מבית הדין (ערוך השולחן יורה דעה סימן שלו סעיף ב, שו"ת שבט הלוי חלק ד סי' קנא).
הרמב"ן בתורת האדם (שם) מסביר, מפני מה זקוק הרופא לרשות בית דין כדי להיפטר:
בפרק החובל תנא דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא', מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פירוש: שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן 'שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.
הרמב"ן משווה את הרפואה לדיינות: על מנת לעודד אנשים לעסוק בשני תחומים אלה, שהעיסוק בהם הוא מצוה, פטרו חכמים את העוסקים בהם מדיני אדם בנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מעבודתם, בתנאי שהם עוסקים ברשות ולא פשעו, והגלות במקרה של מוות היא כדי לצאת ידי שמים.
הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' נה) הקשה על שיטת הרמב"ן שיש פטור מיוחד ברופא כדי לעודד אנשים לעסוק ברפואה, הרי בסוגיית אומן שטעה (בבא קמא צט:) מבואר שאם מומחה עשה בחינם פטור ואם כן מדוע רופא צריך פטור מיוחד?
ותירץ שמדובר כשהרופא לוקח שכר, שאף על פי שמדין אומן שטעה חייב, הרופא פטור מפני תיקון העולם. ואף על פי שבימינו הרופא לוקח שכר ולכאורה אין צורך בתקנה לעודדו לעסוק במקצועו, מסביר הרב אריאל, שעדיין יש לנו צורך לעודד את הרופאים.
עד כאן עסקנו ברופא שטעה, ולכן הזיק. מה דינו של רופא שהתרשל?
הרמב"ן (שם עמ' מא) כתב "והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה", אולם אין ברור מדבריו האם כוונתו לומר שבפשיעה יהיה חייב בדיני אדם או רק בדיני שמים.
הפרישה (סק"ו) והש"ך (סק"ב) כתבו שהפטור של רופא הוא דווקא כשטעה, אך לא במזיד, ומשמע בדבריהם שרק בכוונת זדון רופא חייב אך לא בסתם רשלנות. גם התוספתא בגיטין (פרק ג הלכה ח) מבחינה רק בין שוגג למזיד. מאידך, בתוספתא במסכת בבא קמא (פרק ט הלכה יא) משמע שיש חיוב לא רק במזיד:
רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור, חבל יתר מן הראוי לו הרי זה חייב.
אולם בשו"ת באר משה (סימן פד) כתב ש"חבל יותר מן הראוי לו" חייב רק בגלות ולצאת ידי שמים, למרות שאם היה הרופא מעיין יותר לא היה טועה, ונמצא שהתרשל. כדבריו כתב גם ערוך השולחן (שם).
בכך יישב ה'באר משה' גם את קושיית היד אברהם על השולחן ערוך (יורה דעה שלו, א) מדוע רופא ברשות בית דין חייב גלות, הרי מפורש במשנה במכות (ח.) שהאב המכה את בנו והרב הרודה בתלמידו ושליח בית דין שהרגו בשוגג פטורים כיוון שעסקו במצוה. לפי דבריו מיושב שאכן במקרה שלא הייתה שום רשלנות פטור מפני שעסק במצוה, ורק במקרה של רשלנות חייב גלות ובנזיקין בדיני שמים.
התשב"ץ (חלק ג סי' פב) גם הוא איננו מחייב במקרה רגיל של רשלנות, אולם הוא מפרש את החיוב שבתוספתא בבבא קמא כחיוב בידי אדם: לדעתו, הפטור של רופא הוא רק כאשר האבחון וקביעת סוג הטיפול היו נכונים אלא שבטיפול עצמו טעה. אך כל רופא שטעה באבחון או בקביעת סוג הטיפול, הרי שלא עסק כלל ברפואה וחייב כדין חובל במקרה של חבלה או כדין רוצח במקרה של מוות, וזוהי כוונת התוספתא 'חבל יותר מן הראוי לו הרי זה חייב'.
על בסיס חלוקה זו, פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סי' קנא) לחייב רופא שחתך במקום שלא היה צריך לחתוך או עקר שן שלא היה צריך לעקור. אמנם, הוא מסייג את דבריו, שמדובר במקרה שהרופא היה יכול לאתר את המקום המדויק, שאם לא כן הוא אונס גמור.
מקרה נוסף שבו פטור הרופא אינו רלוונטי מובא בדברי שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל סי' כג). שם מדובר ברופא שהזריק בטעות חומר שונה ממה שתכנן להזריק. כאן למרות שצדק באבחון המחלה ובקביעת סוג הטיפול, כיוון שבפועל ביצע טיפול שאינו נכון, הרי אפילו לשיטתו לא הייתה כאן מלאכת רפואה אלא דינו כחובל רגיל.
העולה מדברינו שפטור הרופא מדין התקנה איננו רלוונטי במקרה שאין קשר בין הפעולה שביצע הרופא, לבין המחלה שבה הוא אמור לטפל, וניתן היה לעמוד על כך. לעומת זאת, במקרה של פעולה טיפולית שלא נעשתה באיכות ראויה, לכאורה אין לחייב את הרופא אלא כשהזיק במזיד.
למרות זאת, מסברא יש לומר, שכל רשלנות שבה הרופא חורג מהנהלים המקובלים, יש לחייב עליה כמזיד. זאת מפני שכל הפטור של הרופא הוא כדי לעודד אנשים לעסוק ברפואה, אולם ענישה במקרה של חריגה מהנהלים אין בה כדי למנוע רופאים לעסוק ברפואה. אדרבה ענישה כזו תורמת לתיקון עולם, וטוב שיידע כל רופא שאין לחרוג מהנהלים, ואם יחרוג ישלם. רק במקרה שאף שיכול היה לברר יותר או להתרכז יותר, סוף סוף פעולתו לא חרגה מהמקובל, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
בעז"ה נמשיך את העיסוק בנושא זה גם בגליון הבא.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 34
גליון 34