|
 גליון מספר 9 - גרמאפסקי דיןהרב ברוך יצחק לוין (אב"ד), ביה"ד שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרך ב עמ' סג-ע
תפיסת משכון לגביית נזקי גרמא
התביעה
התובע שכר דירה מהנתבע. כחלק מהביטחונות שלהם הוא נדרש בזמן השכירות, משכן הוא תכשיטים בידי הנתבע.
במהלך השכירות, ניזוקה הדירה עקב בעיית רטיבות, שלא טופלה ע"י התובע בזמן. הנתבע מעכב את התכשיטים בידיו, עד שהתובע ישלם על הנזק שנגרם לדירה.
התובע דורש להשיב לידיו את המשכון שנתן ביד הנתבע, משום שהנזק הוא בגרמא, ומשום כך הוא אינו חייב לשלם.
פסק הדין
אי אפשר לתפוס משכון כתשלום על נזק גרמא, ולכן הנתבע צריך להשיב את המשכון לתובע. אולם, מדין פשרה יש לתת לנתבע פיצוי חלקי על הנזק שנגרם לו.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הנזק נחשב כנזק בגרמא, והשלכותיה של עובדה זו.
ב. האם ניתן לתפוס משכון כתשלום על נזקי גרמא.
א. האם הנזק נחשב כגרמא וההשלכות הנובעות מכך
בית הדין קבע, כי נזקים שנגרמו לדירה עקב אי טיפול של השוכר נחשבים כנזקי גרמא. ההשלכה של קביעה זו היא, שאין על התובע חיוב לשלם מן הדין, אולם אם התובע בא לצאת ידי שמים, חייב הוא לשלם.
ב. האם ניתן לתפוס משכון כתשלום על נזקי גרמא
דעת הריב"ש (סי' שצב) ובעקבותיה דעות המהרש"ל (יש"ש בבא קמא פ"ו סי' ו) והש"ך (חו"מ סי' כח סק"ב), שאם הניזק תפס כאשר החוב הוא רק ב'בא לצאת ידי שמים', מוציאים מידו. אך בגליון רע"א (שם) ציין, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, ונשאר בצ"ע אם לדינא יכול התופס לומר 'קים לי' כסוברים שתפיסה מועילה.
בית הדין טען, שאין חיוב לצאת ידי שמים, אלא כאשר למזיק הייתה כוונה להזיק. אבל אם המזיק לא התכוון להזיק, כגון בנידון דידן, פטור גם מדיני שמים. ולכן, גם לסוברים שתפיסה במקום שחייב כשבא לצאת ידי שמים מועילה, כאן הרי אינו חייב כלל ויש להשיב את המשכון.
בית הדין האזורי חיפה
פסקי דין רבניים כרך ג' עמ' 57-64
חיוב הוצאות לאחר ביטול שידוכין
תיאור המקרה
התובע קידש את הנתבעת כדת משה וישראל. כמה ימים קודם הקידושין הסכימו התובע והנתבעת בנוכחות עדים כי אם אחד מבני הזוג לא ירצה להינשא לשני, הוא יצטרך לשלם לצד השני סך של מאה לירות. לפני בית הדין הוצג הסכם זה כשעליו חתומים שני עדים.
בליל הקידושין ערך התובע סעודה לרגל המאורע; ועלותה, לטענתו, מאה לירות.
זמן מה לאחר הקידושין, הנתבעת החליטה, כי היות שהיא חילונית והתובע דתי, היא אינה מעוניינתלהתחתן עמו.
התביעה
התובע מסכים לתת גט לנתבעת, אלא שהוא מתנה את מתן הגט בתשלום מאה הלירות שעליו התחייבה בהסכם, ועוד מאה לירות, שהן עלות המסיבה, לטענתו.
תשובת הנתבעת
ראשית, הנתבעת אינה יודעת כמה עלתה הסעודה.
שנית, אף לאחר שיוכיח התובע כמה עלתה הסעודה, אין בידה לשלם לו סכום זה, משום שהיא הפסידה כספים על האירוסין לצורך תשלום לשדכנים וכו', וכן משום שהיא אינה עובדת.
פסק הדין
הנתבעת תשליש ביד בית הדין סך של 120 לירות עבור ביטול השידוך ודמי הסעודה. עם השלשת הסכום הנ"ל, מחוייב התובע לתת לה גט פיטורין.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם ההסכם של התובע והנתבעת מחייב?
ב. האם הנתבעת חייבת בתשלום הוצאות הסעודה?
א. מעמדו של ההסכם שבין התובע לנתבעת
נכתב בשולחן ערוך (חו"מ סימן רז סעיף טז):
כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין, קונין מזה שהוא חייב לחבירו מאה דינרים, ואחר שחייב עצמו קונים מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי חוב זה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו; ועל דרך זה היו עושים בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשידוכים ובכל הדברים הדומים להם, וכן אנו נוהגים... וי"א שקנס שעושים בשידוכים לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שבייש את חבירו. הגה: וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו, ומיהו קנין צריך וכן נוהגין.
המחבר פוסק בעקבות שיטת הרמב"ם, כי קנס שמטילים בשידוך נחשב אסמכתא, ולכן אי אפשר לגבות אותו. לעומתו הרמ"א פוסק כדעות שקנס בשידוך אינו אסמכתא.
בית הדין קבע כי הכרעת האחרונים (שו"ת מהרשד"ם אבן העזר סי' כו) היא כדעת הרמ"א, ולכן יש לחייב לשלם קנס בשידוך.
אמנם, הרמ"א כותב שצריך קניין, ובנידון דידן לא היה קניין. אבל על דברי הרמ"א הנ"ל יש חולקים. הש"ך (סי' רז סקכ"ד) והגר"א (שם סקנ"ז) כותבים, שגם ללא קניין מועיל הקנס.
עולה לכאורה, שיכולה הנתבעת לטעון 'קים לי' כדעת הרמ"א, מאחר שלא היה קניין על ההסכם. אולם, היות שהתובע צריך לתת גט לנתבעת, והוא מוחזק בגט, הוא המוחזק (ראה דרכי משה באבן העזר סי' נ סק"ה). ולכן אדרבה, התובע יכול טעון 'קים לי' כדעת הש"ך והגר"א, ולא לתת גט בלא שתשלם את הקנס.
ב. חיוב הנתבעת בהוצאות הסעודה
הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כד) כתב על הוצאות שמוציא אדם על אשתו לפני החתונה כך:
הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (=שהשתדך) סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה (=המשודכת) – משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.
והראב"ד חולק, וסובר שאינה משלמת, משום שהיזק זה הוא גרמא.
האחרונים חלוקים בשאלה כמי לפסוק. למעשה, בית הדין הלך בעקבות פסיקת ערוך השולחן (אבן העזר סימן נ סעיף טז) שכתב, שהמנהג הוא כדעת הרמב"ם, ועל פי רוב עושים פשרה ביניהם.
והיות שמן הדין על התובע להוכיח כמה היו הוצאות הסעודה, והוא מודה שאינו יכול להוכיח, והואיל ויש להתחשב בכך שאם יחמירו על הנתבעת יש חשש שתצא לתרבות רעה, והואיל והמנהג הוא לעשות פשרה, קבע בית הדין שהנתבעת תשלם סך של עשרים לירות על הוצאות הסעודה.
הרב אשר וייס, בית הדין לממונות שעל יד כולל 'דרכי הוראה', ירושלים
קובץ 'דרכי הוראה' קובץ ה עמ' צט-קב
היתר פנייה לערכאות
תיאור המקרה
התובע טופל ע"י רופא. לטענת התובע, הטיפול שהוענק לו ע"י הרופא היה רשלני ביותר. לתובע ברור, שאם יתבע את קופת החולים שבה עבד הרופא, שהיא הנתבעת, בבית משפט אזרחי, יוכל לזכות בפיצויים גדולים על עגמת נפש ונכות שנגרמה לו עקב רשלנותו של הרופא המטפל.
התביעה
התובע מעוניין לקבל מבית הדין רשות לתבוע את הנתבעת בערכאות.
פסק הדין
בית הדין נתן הרשאה לתובע לפנות לערכאות.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם על פי דין חייבת הנתבעת לשלם את הפיצויים שהיה התובע מקבל בבית משפט אזרחי?
ב. האם מותר לפנות לערכאות במקרה זה?
א. חיובה של הנתבעת על פי הדין
ברור לבית הדין, כי קופת החולים כפופה בהתקשרותה עם לקוחותיה לחוקי המדינה, ולפסיקת בתי המשפט האזרחיים. על כן, הרי זה כאילו התחייבה הנתבעת במפורש לשלם פיצויי נזיקין, כפסיקת בתי המשפט האזרחיים.
אלא שלכאורה אין להתחייבות זו משמעות שכן פסקהשו"ע (חו"מ סימן כו סעיף ג):
המקבל עליו בקניין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום ואסור לדון בפניהם.
הסמ"ע (סקי"א) כותב, שדברי השו"ע הם כשלא התנו במפורש לדון אך ורק בפני ערכאות, ומשום שאנו מפרשים את התנאי שהתנו ביניהם, שיוכל לתבוע בערכאות רק במקרה שלא ירצה הנתבע להִדיין בבית דין. אבל אם התנו במפורש שידונו אך ורק בערכאות, מועיל התנאי, ובלבד שיש לתובע זכות יתר בערכאות ביחס לדין ישראל.
אלא שיש להקשות, שהרי מכל מקום, הרי מתנה על מה שכתוב בתורה, שכן איסור גמור הוא להִדיין בערכאות?! ואכן, נתיבות המשפט (חידושים סק"י) כותב, שבמידה ונעשה תנאי כזה, אין דנים לפני ערכאות, אלא בית הדין ידון על פי חוקי הערכאות, ונראה שכוונתו ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל.
ב. היתר פניה לערכאות בנדון דידן
מדברי הסמ"ע למדנו, שאדם יכול להתחייב גם דברים שחייב רק בדיני ערכאות. במקום אחר (חו"מ סי' סא סקי"ד) מוסיף הסמ"ע, שאם בית דין של ישראל מנוע מלדון בזכות התובע, כגון שעברה שנת השמיטה, ועל פי דין תורה החוב נשמט, אבל בדיני הגויים אינו נשמט, אז מותר לתבוע בערכאות.
על פי דין זה, קבע בית הדין, כי היות שקופת החולים בוודאי לא תסכים להתדיין בפני בית הדין, וגם אם תסכים, חברת הביטוח שעליה מוטל לשלם בפועל את תשלומי הפיצוי לא תסכים לקבל את פסק בית הדין, אין לבית הדין אפשרות לדון בתביעה זו, וממילא מותר להם להרשות לנתבע לפנות לערכאות.
ואמנם, בנתיבות המשפט (סי' כו סק"ג) כתב, שאין מתירים לפנות לערכאות, אלא אם כן ברור הדבר שאכן הנתבע חייב, אבל כל עוד לא נתברר חיובו על פי דין, אין מתירים את הפנייה לערכאות. ואם כן, לכאורה בית הדין צריך לקבוע קודם כול את שיעור הנזק שנגרם לתובע. אולם, יש לדחות זאת משתי סיבות:
א. מדברי כל הפוסקים משמע, שהם הבינו שלא כדברי הנתיבות, אלא בית הדין רק מתיר את הפנייה לערכאות, ואינו נזקק לברר את גובה החוב.
ב. היות שאין כאן התחייבות על סכום מסוים, ואין מפתח תשלום מוגדר עבור רשלנות, אלא על פי שיקול דעתו של השופט, והיות שבתי הדין אינם עוסקים בתחום זה, משום שאינם עוסקים בדיני חבלות בזמן הזה, בית הדין מנוע מלחוות דעה על גובה הסכום.
בנוסף, בית הדין קבע, כי אין להסתמך על שיטת מהרי"ל דיסקין (פסקים ותשובות קצרות סי' יג), הסובר שאין צורך בהיתר פנייה מבית דין, אלא רק בהוראת חכם, כהוראת איסור והיתר.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
