|
 גליון מספר 16 - זכויות יוצריםפסקי דיןהרב עזרא בצרי, בית הדין האזורי ירושלים
תחומין, כרך ו, עמ' 169-184
זכויות יוצרים
תיאור המקרה
אביו של התובע הדפיס ספר בתחום המחשבה היהודית. היות שהספר עורר ביקורת, רצה התובע לחזור ולהדפיס את הספר עם מבוא שבו הוא מבהיר את כוונתו של אביו. אחיו של התובע הדפיס מהדורה של ההוצאה החדשה בניו יורק, וקודם שהספיק התובע להדפיס את הספר גם בארץ, קדם הנתבע, צילם את המהדורה שיצאה בניו יורק, והדפיסה בארץ.
התביעה
התובע טוען, שבהיותו בנו של מחבר הספר, יש לו את הבעלות על זכויות היוצרים של הספר. ולכן הוא דורש: (א) לאסור על הנתבע להמשיך ולהדפיס את הספר. (ב) להעביר את הספרים שכבר נדפסו לידיו. (ג) לקבל את ההכנסות מהספרים שכבר נמכרו. (ד) לקבל לידיו את לוחות ההדפסה על מנת שהנתבע לא ידפיס עותקים נוספים.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהספר נדפס במקור בלא סימון המעיד על זכויות יוצרים (©) כמקובל. מלבד זאת, הנתבע טוען שזכויות יוצרים אינן עוברות בירושה.
פסק הדין
בית הדין קיבל את עמדת התובע לחלוטין.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם מותר להעתיק ספר בלא רשות הבעלים?
ב. האם יש מושג של זכויות יוצרים על פי ההלכה?
ג. ענייני השגת גבול השייכים בנדון דידן.
ד. השפעת המנהג המקובל ודינא דמלכותא בנדון דידן.
א. העתקת ספר בלא רשות הבעלים
בתשובת הרי"ף (מובאת כאן מתוך שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רפו) נאמר:
שאלה: אחד מן החברים גנב ספרי פירושים לחברו וכשתבעו ממנו נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם, ויש שהורו שמותר לגונבם. תשובה: הגנב והמורה כולם טעו ושלא כדין עשו, שזה שהורה שמותר לעשות כן והורה לו משום שמתלמד דברי תורה שהיא מצוה ומותר טעה, משום שאמרו לולב הגזול והיבש פסול ואיתמר עלה משום דמצוה הבאה בעבירה הקב"ה שונאה שנאמר ביה אוהב משפט שונא גזל בעולה...
הרי"ף קובע, שאסור לגנוב ספר פירושים, אף על פי שגונב רק לשם לימוד תורה, ואסור גם להעתיק את הספר לאחר שנגנב, אף אם מתכוון להחזיר את המקור לידי בעליו.
על תשובת הרי"ף הקשו האחרונים מכמה מקורות:
א. בתוספתא (בבא קמא פרק ז הלכה יג) נאמר:
אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, שנא' לא יבוזו לגנב וגו'. סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו, שנ' ונמצא ישלם שבעתים וגו'.
ב. המרדכי (בבא מציעא פרק ג סימן רצג) כותב:
המפקיד ספר תורה אצל חברו גוללו כל י"ב חודש, ולא יקרא בו לכתחילה. פירש רב יהודה גאון, כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות, משום דמרעי ליה לפרעון. והני מילי בבור ועם הארץ, אבל חבר ותלמיד חכם מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא שאין לו כיוצא בו. לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכי הפקד אצלו... ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדֵין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות מי שגנב דברי תורה ומעתיקן. מספר המקצועות.
בתוספתא לא מבואר באיזה מקרה בדיוק מדובר, ולכן קשה להקשות משם על דברי הרי"ף. אבל מדברי המרדכי יש יותר מקום לומר שהם סותרים לדברי הרי"ף, שהרי בטעם השני משתמע שמותר לגנוב דברי תורה על מנת להעתיקם.
דברי המרדכי נפסקו בהגהות הרמ"א לשו"ע (חו"מ סימן רצב סעיף כ), ושם הובא רק הטעם הראשון. הסמ"ע (סקמ"ה) הבין, שההיתר של המרדכי נובע מכך שהמפקיד מרשה להעתיק את הספר. אבל אם לא היה מרשה, משתמע מדבריו שאסור להעתיק. ולדבריו אין סתירה בין דברי המרדכי לדברי הרי"ף. אולם הש"ך (סקל"ה) כותב, שרק לגבי הקריאה צריך רשות מהמפקיד, שכן מזיק את הספר בשעה שקוראו; אבל אם כבר יכול לקרוא, רשאי גם להעתיק, אף שמקפיד על ההעתקה.
לדברי הש"ך יש לומר, שהרי"ף דיבר דווקא במקרה שהבעלים לא רצה שהגנב יקרא, ולכן אסר על הגנב להעתיק. אבל אם הבעלים לא היה מקפיד על הקריאה, לא היה הרי"ף אוסר את ההעתקה, אף שעל כך הבעלים מקפידים.
ב. מעמדן של זכויות יוצרים על פי ההלכה
כל האמור בסעיף הקודם נגע להעתקת ספר ללא רשות בעליו, אע"פ שמדובר בספר מצוי, והבעלים על הספר אינם בעלים על זכויות היוצרים. השאלה של זכויות יוצרים אינה קשורה לבעלות על חפץ מסויים, אלא לבעלות העקרונית שיש לאדם על המצאה או רעיון שחידש.
בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק א סי' מד) כתב, שברור שיש לאדם זכויות יוצרים בדבר שחידש:
והנה כל דבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין, כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה בווארשא; ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. וזה דבר שהשכל מכחישו, ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולבאי כוחו זכות.
לעומת זאת, מדברי שו"ת בית יצחק (יו"ד סי' עה) עולה, שזכויות יוצרים אינן קיימות מצד עצמן. אמנם אם ניתן להרוויח משום שדינא דמלכותא הוא שיש זכויות יוצרים, הרי כתב היד מגלם בתוכו את הרווח שניתן להפיק ממנו, וממילא אסור להעתיק אותו ולפגוע ברווח זה, והיורשים יורשים את הרווח יחד עם כתב היד, ואסור להפסיד גם אותם.
נמצא, שלדעת הבית יצחק, זכויות יוצרים אינן קיימות באופן מהותי על פי ההלכה, אלא שהיות שהן מקובלות מצד החוק והמנהג, ממילא יש לדבר תוקף גם על פי ההלכה.
ג. ענייני השגת גבול השייכים בנדון דידן
במשך שנים רבות היה קיים מוסד ההסכמות. עיקרן של ההסכמות נועד לשני תפקידים: האחד, לדאוג שלא יודפסו ספרים האסורים בקריאה. והשני, להגן על רווחיהם של המדפיסים. החתם סופר (בשו"ת חלק חושן משפט סימן מא, ובחלק ו סי' נז ד"ה מזה נראה לי) כותב, שהיות שאי אפשר להדפיס ספרים אלא בהוצאות מרובות ואדם לא יוכל להסתכן בהדפסת ספרים אם הוא צופה שלא יהיה לו רווחים, אם לא תהיה תקנה למניעת הדפסה אף אדם לא יסכים להדפיס ספרים ותיבטל הדפסת ספרי קודש והדבר יפגע בלימוד התורה. וזו הסיבה למנהג ההסכמות.
מוסיף החתם סופר, שהיות שיש מנהג כזה, אף אם במקום מסוים הטילו את החרם שלא כדין, סוף סוף המדפיס היה יכול להניח שכולם יקנו אצלו, וממילא חל איסור להדפיס עכשיו, כדין 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג' – שהואיל והדייג הראשון היה יכול להניח שכל הדגים ייכנסו לרשתו, שוב אין השני יכול לפרוס שם רשת נוספת.
דין זה של 'הסכמות' רלוונטי גם בספרים שאינם מחידושו של המחבר, אלא רק מחמת העובדה שהוא טרח והוציא הוצאות על הדפסתם.
ד. מנהג הסוחרים ודינא דמלכותא דינא בנדון דידן
נוסף על כל האמור לעיל, המנהג המקובל הוא להגן על זכויות היוצרים, משום שהדבר מועיל וחיוני לכלל הסוחרים.
הדבר מעוגן גם בחוקי המדינה, ועל חוקים מעין אלו, הנוגעים לחיי הנפש של הכלל, ושייכים לדיני גניבה ודיני נזיקין, לכולי עלמא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן, גם החולקים על השואל ומשיב יודו, שבמקום שיש בזה דינא דמלכותא, לכולי עלמא ישנה זכות קניינית על זכויות יוצרים.
הרב אברהם שרמן, בית הדין האזורי תל אביב
שורת הדין, כרך ב, עמ' שיד-שכב
תביעה על שימוש ללא רשות בשם מסחרי
תיאור המקרה
לתובע ישנה מסעדה כשרה למהדרין בעיר ניו יורק. שמה של המסעדה נרשם במדינת ניו יורק כשם מסחרי. הנתבע פתח מסעדה בארץ לאחר כמה שנים, ונתן לה את אותו השם.
התביעה
התובע מבקש מבית הדין למנוע מהנתבע להשתמש בשם זה למסעדה שלו. הוא חושש שאם הנתבע ישתמש בשם זה, עלול להיגרם נזק לו ולמוניטין של מסעדתו, משום שהצרכנים יחשבו שמדובר באותה הרשת, ומי ערב לו שהנתבע ינהל את המסעדה באותה הרמה שבה מתנהלת המסעדה שלו.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהוא מעולם לא שמע על המסעדה של התובע, ואת השם קיבל מחברים. כמו כן, טוען הנתבע שהרישום במדינת ניו יורק מחייב רק באותה המדינה, ולא במדינות אחרות, וממילא לא במדינת ישראל. עוד טוען הנתבע, כי היות שלתובע לא נגרם כל נזק, הרי זה בבחינת 'זה נהנה וזה לא חסר'. טענה נוספת שהעלה הנתבע היא, שהוא כבר השקיע ממון רב בפרסום שם המסעדה, ושינוי השם יגרום לכל הפרסום שהושקע לרדת לטמיון.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם יש מושג של זכויות יוצרים על פי ההלכה?
ב. האם ניתן למנוע את השימוש בשם של מסעדת התובע מחמת זכויות היוצרים של התובע?
א. מעמדן של זכויות יוצרים על פי ההלכה
בית הדין קבע, כי על פי ההלכה ישנה משמעות ליצירה והמצאה שאדם חידש. דבר זה מבואר בדבריו של ר' שמעון שקאפ (חידושים לבבא קמא סי' א):
כמו שבדברים שנוגעים לזכות אדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים, שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות.
וכן עולה מדברי הנודע ביהודה (מהדורה תניינא חו"מ סי' כד) שכתב, שאם ראובן השתמש בסידור אותיות שעשה שמעון על מנת להדפיס עותקים נוספים של הספר של שמעון, חייב לשלם מה שנהנה מכך שלא היה צריך לסדר את האותיות בעצמו, מחמת שגרם הפסד לשמעון שהרי כעת שמעון לא יוכל למכור את הספר במחיר שתכנן למכור, מחמת התחרות עם ראובן.
וכן כתב גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא סי' מד), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קנז).
ואמנם, בשו"ת בית יצחק (יורה דעה ח"ה סי' עה) סובר שמן הדין אין מושג של זכויות יוצרים, אבל יש לראות את דבריו כדעת יחיד, היות שהרבה אחרונים חולקים עליו.
ב. יישום המושג של 'זכויות יוצרים' בנדון דידן
המשמעות של זכויות יוצרים, על פי אותם פוסקים, כוללת שני דברים:
א. הזכות למנוע מאחרים את השימוש בהמצאה או ביצירה.
ב. הזכות לקבל תשלומים ממי שכבר השתמש ביצירה זו.
לאור זאת, יש מקום לכאורה לקבל את טענת התובע, ולמנוע מהנתבע להשתמש בשם המסעדה של התובע.
אמנם בית הדין קבע, שזכויות יוצרים קיימות רק כאשר לאותה הזכות ישנו ערך בעיני הציבור מבחינה מסחרית. דבר זה נלמד מדברי השואל ומשיב:
זה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר, וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם.
בנדון דידן, אין לתובע שימוש מסחרי בשם של המסעדה. וטענותיו ששימוש באותו שם במסעדתו של הנתבע יגרום לו הפסדים, אינן מתקבלות מבחינה מסחרית כטענה על פגיעה של ממש בתובע. במקרה כזה, אין הבעלים על היצירה יכולים למנוע מאחרים להשתמש באותה יצירה.
הרב ברוך יצחק לוין, בית הדין לממונות שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ג, עמ' נג-נד
תביעה לזכויות יוצרים
תיאור המקרה
התובע המציא המצאה מסוימת. במשך זמן מה השתמש הנתבע בהמצאה של התובע, ושילם לתובע אחוז מסוים מהמכירות עבור השימוש בהמצאה. לאחר כמה זמן פיתח הנתבע את המוצר שהמציא התובע, ויצר מוצר משופר יותר. את ההכנסות ממכירת המוצר המשופר הוא אינו מוכן לחלוק עם התובע.
התביעה
התובע טוען, שהנתבע עדיין משתמש בעקרונות הקיימים בהמצאה שלו, ולכן הוא תובע מהנתבע להמשיך ולשלם לו עבור השימוש בהמצאה.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא אינו משתמש כלל בעיקרון שחידש התובע, אלא הוא משתמש בעיקרון חדש לגמרי, ולכן הוא אינו צריך לשלם לתובע.
פסק הדין
היות שהתובע לא הוכיח שהנתבע משתמש בהמצאה שלו, הנתבע פטור מלשלם.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם יש מושג של זכויות יוצרים על פי ההלכה?
ב. מה מעמדו של בעלים על פטנט, כאשר בא אדם ופיתח את אותו הפטנט?
א. מעמדן של זכויות יוצרים על פי ההלכה
בית הדין קבע, כי על פי ההלכה ישנה משמעות ליצירה והמצאה שאדם חידש. הראיה היא מדין נזקי בור. הגמרא במסכת בבא קמא (מט:) אומרת:
אמר רבה: בבור ברה"ר כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא? אמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן?! אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו - ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור - בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא, ור' ישמעאל סבר בעל התקלה... ורב יוסף אמר: בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא? בעל הבור אמר רחמנא - בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי בבור ברשות הרבים - רבי ישמעאל סבר בור ברשות הרבים נמי חייב, דכתיב כי יפתח וכי יכרה - אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן?! אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו, ור"ע הנהו מיצרך צריכי...
מבואר, שלדעת רבה אליבא דכולי עלמא, ולדעת רב יוסף אליבא דר' ישמעאל, הפותח בור ברשות הרבים – חייב, משום ש'על עסקי כריה ופתיחה באה לו'. ולכאורה יש לשאול, שהרי התורה אומרת 'בעל הבור ישלם' ומשמע שצריך שיהיה בעלים לבור! וצריך לומר, שכיוון שהחופר המציא דבר חדש שלא היה מקודם, הוא נקרא בעלים של ההמצאה, ולכן אדם שיצר בור חדש, נקרא הבעלים שלו.
ב. מעמדו של פטנט כאשר אדם פיתח את הפטנט המקורי
ובהמשך הגמרא (דף נא.):
מאי רבי ומאי רבנן? דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין.
התוספות (שם ד"ה האחרון) כותבים, שלדעת רבי, רק האחרון חייב על המיתה היות שרק הוא יצר את הבור היכול להמית (בור של י' טפחים), אבל את חיוב הנזיקין יש לחלק בין שני החופרים היות שגם הראשון השתתף בעשיית הבור. ומכאן, שלדעת רבנן, מחמת החידוש שחידש האחרון, הוא נהיה בעלים גם על חלק הבור שלא הוא חפר. בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך (חו"מ סימן תי סעיף טו) נפסק כדעת רבנן.
ובהמשך הסוגיא שם:
בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו? מי אמרינן מאי דעבד שקליה, או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה. תיקו.
רש"י: טם טפח - החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף.
הספק של רבא הוא אליבא דרבנן, הסוברים כי היות שהשני יצר חידוש בבור, כל הבור נהיה בבעלותו. והשאלה היא, אם בעלותו של הראשון נסתלקה לחלוטין, עד כדי כך שאפילו אם נעלם החידוש של השני אין לראשון בעלות על הבור, או שבעלותו של הראשון נשארת, אלא שכל זמן שניתן לחייב את השני אין לחייב את הראשון.
בהקבלה לנדון דידן, קבע בית הדין, שפטנט חדש, המתבסס על פטנט קודם, אף שאינו עושה בו שימוש בפועל, הרי זה כמי שחפר בור ט' והשלימו לי', שבזה הסתפק רבא אם הפטנט הראשון 'נעלם' ונשאר רק הפטנט החדש, או שגם הפטנט הישן מגולם בתוך החדש, וממילא גם לבעל הפטנט הראשון מגיע תמלוגים על הרווחים מהשימוש בפטנט.
לכן בנידוננו, אילו היה ברור שהנתבע ממשיך להשתמש בהמצאה של התובע כמות שהיא, היה הנתבע צריך לשלם לתובע, משום שבמקרה זה ברור שההמצאה של הראשון עדיין בשימוש. אולם, היות שלטענת הנתבע הוא סילק את כל ההמצאה של התובע, אף על פי שההמצאה של הנתבע היא פיתוח מההמצאה של התובע ובלעדי המצאתו של התובע לא היה הנתבע מגיע להמצאה שלו, אף שבפועל הוא לא משתמש בהמצאה של התובע, – הרי זה דומה למקרה של רבא, שממנו עולה שישנו ספקא דדינא אם השני חייב לשלם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
זכויות יוצרים