גליון מס' 47 - החלטות הנוגעות להליך השיפוטי

העקרונות ההלכתיים העולים מפסקי הדין בגליון

1. קביעת מקום הדיון  / הרב אברהם דב לוין

          א.         על פי המנהג, הנתבע כופה על התובע לקיים את הדיון בעירו של הנתבע.

          ב.         במידה ושני הצדדים גרו באותה העיר, ובשלב מסויים הנתבע עזב את העיר, והשאיר בה את ממונו, מקום הדיון ישאר בעיר בה גר מלכתחילה.

          ג.          במידה והתובע מוכיח שקיום הדיון בעירו של הנתבע יפגע בו, רשאי לכפות על קיום הדיון בעירו של התובע.

2. העדפת בית דין שיש לו סמכות כפיה / בית הדין הרבני הגדול

          א.         מן הדין, לתובע יש סמכות לכפות את הנתבע לצאת מעירו כדין לדון בפני בית הוועד.

          ב.         בענייני מעמד אישי, יש לבתי הדין הרבניים בארץ ישראל דין 'בית הועד' ביחס לבתי הדין שבחו"ל.

          ג.          המנהג הוא שהתובע אינו יכול לכפות על הנתבע לבוא לבית הוועד. עם זאת, במידה והנתבע מתגורר בחו"ל, רשאי הנתבע לכופו להתדיין בארץ ישראל, כיון שלבתי הדין שבחו"ל אין יכולת אכיפה על פסקי הדין שלהם.

          ד.         במידה והנתבע הוא אזרח ישראלי, ניתן לכופו לבוא להתדיין בארץ ישראל, שכן על פי החוק בארץ, רק בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בגירושין.

3. העדפת בית דין הקבוע בעיר / הרב אברהם שפירא

          א.         במידה ויש כמה בתי דין בעיר, הנתבע כופה את התובע לדון בבית הדין שיבחר.

          ב.         עם זאת, אם יש בית דין קבוע בעיר, התובע רשאי לחייב את הנתבע להגיע לדיון בפני בית דין זה.

          ג.          לעניין האמור, בתי הדין הרבניים האזוריים נחשבים כבית דין קבע, כיוון שהם ממונים מטעם השלטון, ורוב הבוחרים הם יהודים כשרים.

          ד.         אדם הנושא במשרה מטעם הרבנות, אינו יכול לטעון שלא מכיר בבתי הדין רבניים כבתי דין קבועים.

הרב אברהם דוב לוין, בית הדין שעל יד המועצה הדתית ירושלים

דיני ממונות ובירורי יהדות כרך ט עמ' קמא - קמד

קביעת מקום הדיון

תיאור המקרה

לתובע היתה דירה ליד דירה נוספת, שהיתה בבעלות משותפת של אישה וילדיה, הגרים בעיר אחרת. לאחר זמן, העבירה האשה את זכויותיה בדירה לילדים, אם כי המשיכה לגור בדירה כמקודם.

התובע רוצה לחלק את הגג המשותף לו ולאותה אשה, על מנת לבנות על חלקו, וילדיה של האשה מתנגדים גם לעצם החלוקה, וגם דורשים שהדיון יתקיים בבית הדין שבעירם. התובע מתעקש שהדיון יתקיים במקום מגוריו, וציין גם שבריאותו הרופפת מקשה עליו ליסוע לעיר אחרת.

פסק הדין

בית הדין קבע כי הדיון יתקיים בבית הדין של התובע.

הנימוקים

בגמרא בסנהדרין (לא:) נאמר:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו.

הגמרא אומרת, שכאשר התובע רוצה לדון במקומו, והנתבע מבקש לדון בבית דין אחר, כופים את הנתבע לדון בעירו, ולא הולכים למקום אחר. דהיינו, שמעיקר הדין כוחו של התובע יפה מזה של הנתבע בקביעה לאיזה בית דין ללכת.

אמנם, למעשה כתב הרמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף א) שהמנהג שונה:

כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב"ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד

ולכן למעשה, בתביעה רגילה, אין התובע יכול להוציא את הנתבע לעיר אחרת, אלא חייב לדון בעירו של הנתבע. הגר"א (שם סקי"ח) כותב, שיסוד המנהג נובע מעיקרון שמציגה הגמרא (בבא קמא מו:): 'דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא'.  ובשו"ת מהריב"ל (חלק ב סימן צז) נתן נימוק נוסף:

והתקנה הזאת נראה שתקנוהו משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני בית הדין של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם.

דהיינו, שזוהי תקנה לטובת התובע, כיוון שהנתבע יציית יותר לפסק של בית הדין שבעירו. 

אמנם, בנדון דידן אין מדובר במקרה רגיל של תביעה. שכן, כאשר קנה התובע את הדירה, היתה בעלת דינו הפוטנציאלית, האשה, אמם של היתומים. וכאשר מכרה האשה את חלקה בדירה ליתומים, בעצם גרמה לכך שהתובע יצטרך לכתת רגליו, כדי לרדוף אחרי בעלי דינו. והרי זה דומה למה שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן עג סעיף י):

מי שהיה דר בעיר עם המלוה, ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם, שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים.

עוד ציין בית הדין, שכיוון שהכלל שהולכים אחרי הנתבע נובע מתקנה לטובת התובע, אם כן, כיוון שהתובע מסביר שבריאותו הרופפת מונעת ממנו להגיע לעירו של הנתבע, שוב יש לחזור לעיקר הדין, וללכת לבית דינו של התובע.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר