גליון מס' 47 - החלטות הנוגעות להליך השיפוטי

עת לדון

מטלטלין ששולם כסף תמורתם - חלק ב

בגליון הקודם דנו במשמעות תשלום כסף על מטלטלין כחלק מפעולת קניין, ומשמעותו כקניין. ראינו, שההלכה אינה מכירה בנתינת כסף על חפץ כקנין עליו, אלא במקרים בודדים, בגליון הנוכחי נתמקד בשאלה המתעוררת לאור זה - האם יש מחויבות למוכר להעביר את החפץ לקונה, למרות שלא נעשה קנין.

מי שפרע מאנשי דור המבול

המשנה במסכת בבא מציעא (מד.) אומרת, שגם כאשר כסף אינו קונה, בכל אופן, מוטלת מחוייבות מסויימת על המוכר להעמיד את המקח לקונה:

נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות  יכול לחזור בו, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

הסמ"ע (סימן רד, סק"ח) מבאר, שהסיבה שחז"ל השתמשו בדוגמאות של דור המבול ודור הפלגה היא, בגלל שדווקא בדורות הללו הקב"ה נפרע  על מעשים רעים בגלוי, ומשמעות האזהרה למי שאינו עומד בדיבורו היא, שגם ממנו הקב"ה עתיד להיפרע בגלוי. כלומר, יש כאן התחייבות מוסרית - רוחנית, שיש לה משמעות קניינית מעטה.

ההשלכה של 'מי שפרע' על הדין

אף ש'מי שפרע', שייך למישור המוסרי - רוחני, מכל מקום קבלת 'מי שפרע' יוצרת גם השלכה על הדין. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצח סעיף טו) נאמר:

אם חזר בו המוכר ואמר ללוקח: בא וטול את שלך, הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו,  אפילו מאונסים גדולים, עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ: בוא וטול את שלך, ואז אי איתנהו בעין הנך זוזי ממש דיהיב ליה לוקח, פטור.

כלומר, כל עוד לא קיבל המוכר בבית דין את קללת מי שפרע, המקח קיים, אף שהמוכר הביע את רצונו לחזור בו מהמקח, לעניין שהמעות נחשבות ברשות המוכר, ואם אבדו, חייב המוכר באחריותן, אפילו אבדו באונס.

מתי חל "מי שפרע" על המוכר?

כתב הרמב"ם (מכירה כב, ג) :

אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר, חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק, ואם חזר מקבל מי שפרע.

דהיינו, שאדם ששילם לחברו עבור חפץ שעדיין אינו ברשות המוכר, אזי חייב המוכר לקנות את החפץ ולתת לקונה, ואם לא נותן לו עובר במי שפרע.

הש"ך והסמ"ע (חושן משפט סימן רט) נחלקו, האם הסיבה שיש רק חיוב מי שפרע, היא שמדובר בקנין כסף, אבל אילו הקונה היה עושה קנין סודר לדוגמא, היה החפץ קנוי לו לחלוטין. או שכיוון שמדובר כאן בחפץ שאינו ברשות המוכר, לא היה מועיל שום קניין. לדעת הסמ"ע (סקכ"ג) חייב המוכר להעמיד לקונה את המקח, רק אם הדבר מצוי בשוק לקנותו, שכן, במצב זה, אם היה קונה בקניין סודר או אגב, היה נקנה חפץ מהסוג שסיכמו עליו לקונה. משמעות הדבר היא שהמוכר המוכר חייב לקנות עבור הקונה חפץ כזה, ולהביא לו, ובמידה ולא קנה, יורדים בית דין לנכסיו כדי לקנות חפץ כזה. הסיבה שבמקרה של הרמב"ם לא היה קניין גמור אלא רק למי שפרע, היא, אליבא דהסמ"ע, בגלל שמדובר בקניין כסף, שהפקיעו אותו חכמים.

לעומת זאת, הש"ך (סקי"ג) סובר, שכשאדם קונה חפץ  שאינו קיים אצל הבעלים, לא חל שום קניין. למרות זאת, המחויבות המוסרית - רוחנית לקיים את המקח, שמתבטאת במי שפרע, קיימת. זאת משום שהקונה חשב שהוא יקבל את החפץ, ועשה איזה מעשה לשם כך, אף שאין זה מעשה המועיל לקניין. הש"ך מדמה זאת לגמרא בבבא מציעא (עד.):

אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? - רב חביבא אמר: למקניא ממש, רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש - קנו.

רש"י: סיטומתא - חותם שרושמין החנונים על החביות של יין, שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות.

הרי, שגם במקום שסיטומתא אינה קונה, היות שסוף סוף נעשה מעשה, הרי הוא יוצר חיוב לבצע את הקנין, המעוגן ב'מי שפרע'.

קצות החושן (סק"ט) פוסק כדעת הסמ"ע. לעומת זאת, בפתחי תשובה (סקי"א) מסיק שהוא ספיקא דדינא וניתן לומר קים לי כש"ך וזאת על אף שמביא אחרונים רבים שפסקו כסמ"ע.

למחלוקת הש"ך והסמ"ע יש משמעות רבה בימינו. כיוון, שיש הרבה מאוד עסקאות שנעשות על דברים שלא קיימים ברשות המוכר, אלא רק אופציות לרכישת סחורות וחומרי גלם. כמו כן ישנם הרבה עסקאות שנעשות בין המוכר לקונה, ונעשות למרות שלעיתים אין בידיו של המוכר שום חפץ למכור, אלא הוא מקבל מהסָפַק שלו רק אחרי ביצוע העיסקה את החפץ שעליו בוצעה העיסקה.

על פי מה שכתבנו,  במקרה של חפץ שמצוי לקנותו בשוק, לדעת הסמ"ע ניתן לקנותו לגמרי בקנין סודר וכדומה, ולדעת הש"ך אין אפשרות לקנותו.

אלא שרוב עסקאות אלו מבוצעות בסוגים מסויימים של כסף - בהעברות בנקאיות, בתשלום בצ'קים או בכרטיסי אשראי. בעקרון, תשלומים אלו דינם כדין תשלום בכסף, ולכן גם לשיטת הסמ"ע, אין כאן לכאורה יותר מאשר חיוב 'מי שפרע'.

נקודה נוספת שעליה יש לדון היא שכל הפוסקים התנו את דינם בכך ש'יצא השער', דהיינו, שיש מחיר קבוע למוצר. ויש לדון בימינו שמחירי המוצרים משתנים לעיתים תכופות, האם גם אז מועיל קניין. בפשטות, הדרישה של 'יצא השער' קשורה לבעיה בהלכות ריבית, שלא נדון בה כאן. דרישה זו מתקיימת גם במציאות כיום. ובאמת, המהרש"ם (משפט שלום, חושן משפט סימן רט) כותב, שהקנין מועיל בנסיבות אלו. אולם, בפתחי תשובה (שם סקי"א) כתב שבימינו כאשר השערים משתנים לעיתים תכופות, לא מועיל קנין בסחורה שאינה ברשותו, אף אם היא מצויה בשוק.

אם נסכם את הדברים שנכתבו, הסברנו שעל פי ההלכה, מטלטלין ששילמו עליהם כסף, הכסף אינו עושה קנין גמור, אלא רק חיוב 'מי שפרע'. הדבר נכון לדינא, ואין לומר בעניין זה דינא דמלכותא דינא, או מנהג המדינה, כיוון שהחוק אינו מגדיר את התשלום בכסף כמעשה קנין, וגם אין מנהג ברור שתשלום הכסף עושה קנין.

במקרה של חפצים שקל להשיגם בשוק, ומחירם יציב פחות או יותר, יהיה חיוב 'מי שפרע' גם אם בזמן שהקונה שילם, לא היה ברשות המוכר החפץ הנמכר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר