גליון מס' 51 - בענייני שכירות פועלים

עת לדון

נסיעה במהירות מופרזת

בגליון זה נדון בהיבט אחד של תופעה כאובה בארצנו - תאונות דרכים.

הנושא שיעסיק אותנו הוא, המשמעות של הגבלת מהירות הנסיעה בכביש, והתייחסות ההלכה לכך, בהקשר של דיני נזיקין. אדם נוהג ברכב ומתנגש ברכב אחר או בהולך רגל. לשני הצדדים נגרם נזק. האם יש הבדל אם אחד הצדדים נסע במהירות הגבוהה מן המהירות המותרת?

המשנה בבבא קמא (לא:) אומרת:

זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה. ואם עמד, בעל קורה חייב. ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ואם אמר לבעל קורה עמוד חייב.

המקרה הנדון במשנה הוא, ששני אנשים הלכו בדרך והתנגשו זה בזה, והדבר גרם נזק לאחד מהם -  לבעל החבית. השאלה היא, האם ישנו אשם בנזק, ואם כן, מיהו האשם?

העקרון שאותו מציגה המשנה הוא, שכיוון שגם לבעל החבית וגם לבעל הקורה יש רשות להלך ברשות הרבים, אם פגעו אחד בשני בתאונה חזיתית פטור בעל הקורה על נזק בעל החבית. וכן אם בעל הקורה ראשון ובעל החבית הולך אחריו ונשברה החבית בקורה פטור בעל הקורה, כיוון שלשניהם יש רשות להלך ובעל החבית הוא שהתנגש בקורה, ולכן האחריות על בעל החבית.

אך במקרה שבעל הקורה הוא שהתנגש בבעל החבית בעל הקורה חייב, אלא אם כן בעל החבית נעמד שלא כדין, כגון ש'עמד לפוש', שאז עמידתו איננה ברשות, נמצא שבעל החבית הוא האשם בנזק ובעל הקורה פטור.

נמצא, שכאשר שני הצדדים נחשבים 'הולכים ברשות', אף אם נגרם נזק כתוצאה מן ההתנגשות, לא יהיה חיוב תשלומים על המזיק. אולם, אם אחד מהם עשה 'שלא ברשות', כגון שעמד במקום שצריכים ללכת,  הרי הוא האשם בנזק.

עד כאן דנו במקרה שבו אחד הצדדים נסע 'ברשות', והשני 'שלא ברשות'. אולם מה קורה כאשר שניהם נוסעים 'שלא ברשות'?

הגמרא (בבא קמא מח:) אומרת:

שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין; טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב.

דהיינו, שבמקום שמעמדם של שני הצדדים שווה - שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות - הגמרא מחלקת בין 'הזיקו' לבין 'הוזקו'. מהו ההבדל בין הזיקו להוזקו?

הרמ"ה (טור חושן משפט סימן שעח) מסביר, שאם שני הצדדים נפגעו זה 'הוזקו' ופטורים. אולם, אם רק אחד הצדדים הזיק לשני, הרי זה 'הזיקו' וחייב. דברי הרמ"ה מבוססים על שיטת רש"י, שכאשר שני הצדדים עשו מעשה בידים זה נחשב 'הזיקו', שאז חייב המזיק בין שהזיק בין בכוונה ובין שהזיק שלא בכוונה. לעומת זאת, כאשר שני הצדדים ניזוקו בלא לעשות מעשה זה נחשב  'הוזקו', ויש לחייב רק כאשר נעשה בכוונה.

לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו) כתב:

הלכה א: המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד. כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנ' ומכה בהמה ישלמנה ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. הלכה ג: במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור.

המגיד משנה הסביר שהרמב"ם הבין, שהחילוק בין 'הזיק' ל'הוזק' הוא בכוונה - שאם אדם הזיק בכוונה, הרי זה 'הזיק' וחייב, אבל אם הזיק שלא בכוונה הרי זה 'הוזק' ופטור.

ונשליך לנידון שלנו, שאם אכן שניהם נסעו שלא בהיתר, לשיטת רש"י יהיה חילוק בין עשה מעשה או היה פסיבי בהיזק, ואם כן כשהרכב פגע ברכב שלפניו, והזיק אותו, מוגדר כ'הזיק' וחייב. ואילו לרמב"ם החילוק הוא בכונה ואם לא התכוין להזיק פטור.

דעת השו"ע (חושן משפט סימן שעח) עמומה. הגר"א הבין שהמחבר פסק כרמב"ם, והפרישה הבין, שהוא פסק כרש"י והרמ"ה.

כיצד מוגדר 'ברשות' ו'שלא ברשות'

ישנן דעות בקרב הפוסקים, שהגדרת 'רשות' תלויה בחוק. אני רוצה להציע עמדה שונה. התוספות (בבא קמא מח: ד"ה שניהם) דנים בשאלה, מדוע כאשר אחד הלך ברשות והשני שלא ברשות, זה שהלך שלא ברשות חייב. התוספות מסבירים, שביסודו של דבר, לא ההליכה 'ברשות' היא העיקר, אלא השאלה האם אדם הלך באופן שהשני יכול היה יכול לצפות שילך כך. דהיינו, שכאשר אדם הולך שלא ברשות, הוא הולך בצורה חריגה מהמצופה, ולכן הוא אשם כשהוא גורם נזקים לאחרים, ואחרים אינם אשמים בנזק שהם גורמים לו.

נמצא, שהשאלה אם אדם הולך ברשות או לא, היא בעקרון תלויה בשאלה עד כמה מעשיו צפויים. לפי זה, בענייננו, לא חשוב מה החוק אומר, אלא חשוב מה מקובל בכביש. יתכן שיש מקום לומר, שאם אדם נוסע במהירות הגבוהה מעל המהירות המותרת, אך מקובלת באותו כביש, אין זה נחשב 'הולך שלא ברשות'.

אמנם, יש לתלות סברא זו במחלוקת ראשונים, הגמרא (לב.) אומרת, שאם אדם רץ ביום שישי לפני שבת הוא לא נחשב כרץ שאינו ברשות, אלא רץ ברשות. זאת בגלל שאנשים ממהרים לפני שבת לגמור עסקיהם. עם זאת, הרמ"א (סימן שעח סעיף ח) פסק, שגם בערב שבת, אם רץ לצרכים אחרים חייב, כיון שאינו נחשב כרץ ברשות. מדבריו נראה, שאף שבערב שבת, אדם שאינו רץ צריך להזהר כיון שאנשים רצים, וידוע להולך שיהיו אנשים שרצים, למרות זאת אדם שרץ שלא על פי הרשות פטור, ומשמע שהרשות היא רשות פורמלית. אמנם שיטת הרמב"ם (לפי ביאור הסמ"ע שם סקי"א) שגם אם רץ לעסקיו סתם נחשב רץ ברשות, וזאת בגלל שכולם רצים ביום שישי ומי שאינו רץ צריך להזהר מפני האנשים שרצים אז.

נמצא, שהשאלה אם לומר שאדם שנהג במהירות מקובלת, אך גבוהה מזו שהחוק מאפשר, נחשב כהולך 'שלא ברשות' תהיה תלויה במחלוקת הרמ"א והרמב"ם, לכל הפחות, אף אם נאמר שברור שנהיגה במהירות גבוהה מהמהירות המותרת, היא בהגדרתה נהיגה במהירות מסוכנת.

כמובן, דיון זה הוא בשאלת חיוב התשלומים. בוודאי שראוי לשמור על המהירות המותרת על פי החוק, ולו רק בתורת 'ספק סכנה'.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר