גליון מספר 54 - פרשנות חוזים

פסקי דין

בית הדין לממונות גזית, שדרות

אתר דין תורה

מכירת דירה שהתעכבה

תיאור המקרה

התובע מכר דירה לנתבע. בחוזה נקבע, כי הנתבע אמור להיכנס לדירה בתאריך מסוים, לאחר תשלום כל ערך הדירה.

על פי החוזה, נקבעו ארבעה שלבים לתשלום. כאשר, לענייננו חשובים שניים מהם – שלב אחד היה בכפוף לאישור על סילוק המשכנתא. והשלב האחרון, ביום הכניסה לדירה.

בפועל, המוכר התעכב בהמצאת האישור על סילוק המשכנתא – כחודשיים. הנתבע נכנס לדירה מוקדם מהצפוי, בהסכמת התובע, אבל את התשלום האחרון, שילם רק כחודש וחצי לאחר הכניסה לדירה.

טענות התובע

התובע טוען, כי קניית הדירה נעשתה רק במועד סיום התשלום. לכן, הנתבע במשך חודשיים בערך גר למעשה בדירת התובע, וצריך לשלם  דמי שכירות.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, כי קניית הדירה נעשתה עם כניסתו לדירה, והוא גר בדירה שלו עצמו, ולא בתורת שכירות.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבע לשלם דמי שכירות, על פי המקובל באותו איזור.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. מהו הרגע שבו נקנתה הדירה לנתבע?

ב. האם הבית נחשב כחצר העומדת להשכרה?

ג. האם הנתבע פטור, משום שהתובע רק עשה לו טובה?

א. רגע קניית הדירה

על פי ההלכה, קרקע, והוא הדין דירה, נקנית בכסף או בשטר. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצ סעיף ז) נפסק, כי במקום שהמנהג לקנות בשטר, אף שהקונה שילם את הכסף, אין הקניין נגמר, עד שהוא יקבל את השטר, כיוון שהצדדים אינם גומרים בדעתם, עד שייכתב השטר. על פי זה כתבו פוסקים רבים, שבמקומות שבהם השלטון דורש רישום בטאבו, הקניין אינו נגמר עד הרישום בטאבו, כיוון שהצדדים אינם גומרים בדעתם לקנות קודם הרישום בטאבו.

אמנם, בנדון דידן שני הצדדים מסכימים, שהבעלות על הדירה הועברה, למרות שלא נעשה רישום בטאבו. ועל כן, הם גמרו בדעתם לקנות בכסף בלבד. גם החזון איש (ליקוטים סימן טז) והרב שלמה זלמן אויערבאך (מעדני ארץ שביעית, סימן יח) כותבים, שהעברת בעלות יכולה להיגמר, ללא רישום בטאבו.

בית הדין קבע, כי היות שהחוזה מגדיר שהקניין ייעשה רק לאחר שהנתבע ישלם את כל התשלום, כניסת הנתבע לדירה לא היתה בגדר העברת בעלות, אף שהיא נעשתה מדעתו של התובע. לכן, רגע הקנייה של הדירה היה הרגע שבו העביר הנתבע לתובע את התשלום האחרון בגין רכישת הבית.

ב. האם הבית נחשב כחצר העומדת להשכרה

כיוון שהנתבע גר למעשה בדירתו של התובע, הרי זה כדין 'הדר בחצר חברו שלא מדעתו', שבו יש לברר אם יש 'נהנה' ו'חסר'. ברור שאם הנתבע לא היה גר בביתו של התובע, הוא היה גר במקום אחר ומשלם שכירות, ולכן הנתבע הוא בגדר 'נהנה'. השאלה היא, אם התובע נחשב 'חסר'.

הרמ"א (חושן משפט סימן שסג סעיף י) אומר, שאם בעל החצר אינו נמצא בעיר, ואינו משתדל להשכיר את החצר, הרי זו חצר שאינה עומדת להשכרה, ואינו 'חסר'. לכאורה, גם בנדון דידן, התובע הרי לא היה מוצא שוכר לזמן הקצר שבין עזיבת הדייר הנוכחי של הדירה לבין כניסתו של הנתבע.

למרות זאת, בית הדין קבע שהדירה נחשבת 'עומדת להשכרה' לנתבע עצמו. שכן, ברור שהנתבע מעדיף לשלם שכירות לתובע, מאשר לגור בדירה אחרת למשך חודש וחצי של איחור, קודם שייכנס לדירה.

על כן, הנתבע צריך לשלם שכירות, כיוון שנהנה מחסרונו של התובע.

ג. האם התובע עשה לנתבע טובה

הרמ"א (שם) כותב:

האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר.

דהיינו, אדם שנתן רשות לחברו לגור בביתו, ולא הִתנה עמו על שכר, אינו יכול לדרוש אחר כך שכר. אמנם, דין זה סותר לכאורה את דברי הרמ"א במקום אחר (חושן משפט סימן רמו סעיף יז):

האומר לחבירו  אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה.

קצות החושן (סימן רמו סק"א) כתב לְחַלק, שלגבי החצר, הרמ"א מדבר על אדם שלא היה שוכר דירה אם לא היה גר אצל חברו, כיוון שיש לו דירה משל עצמו, או סיבה מעין זו. לכן, הנימוק היחיד לחייב את האורח לשלם נובע מההפסד שנגרם לבעל החצר עקב העובדה שלא היה יכול להשכיר אותה לאחרים. כאשר בעל הבית מזמין את חברו, אין כאן נזק, כי אין מושג של נזק בהסכמה.

לעומת זאת, כאשר אדם אוכל משל חברו, הוא משלם בגין ההנאה שנגרמה לו. בתשלום בגין הנאה, יש אומדנא, שהמהנה אינו מעוניין לְהַנות בחינם את הנהנה, ולכן כאשר טעם החיוב הוא הנאה, יהיה הנהנה חייב.

בנדון דידן, הנתבע נהנה מכך שלא היה צריך לשכור דירה במקום אחר, ולכן הוא חייב לשלם.

עוד יש להוסיף, שבנדון דידן היה ברור מצורת ההתנהלות בין הצדדים שהתובע לא היה מוכן לתת לנתבע לגור בדירה בחינם.

בית הדין לממונות קרית ארבע

תחומין י, עמ' 204-215

פיטורין או הרעת תנאי עבודה של מורה באמצע שנה"ל

תיאור המקרה

התובע הוא מורה העובד אצל הנתבע, שהוא בית ספר השייך לרשת פרטית. בחוזה העבודה של התובע מוזכרים שני סעיפים הנוגעים לענייננו:

1. "התאריך האחרון בשנה למסירת הודעה על פיטורין יהיה כנהוג אצל שאר עובדי הוראה במדינה".

2. "לאור קביעה זו של השו"ע, במוסד אין מעניקים לעובד מעמד קבוע אלא ההתקשרות מתבססת על חוזים חד שנתיים, ובמצבים מסוימים, ניתן גם לפטר מורים באמצע השנה".

בפועל, לאחר המועד האחרון המקובל אצל עובדי הוראה, התבקש התובע שלא להמשיך בהוראה בכיתה שאותה לימד. הוצע לו תפקיד אחר, שמשמעותו הרעת תנאי העבודה של התובע.

טענות התובע

התובע טוען, שכיוון שהאפשרות היחידה שניתנה להעסקתו היא תוך הרעת תנאיו, הרי זה למעשה פיטורין. כיוון שהם נעשו לאחר המועד האחרון לפיטורין, הוא זכאי לתשלום משכורת על כל שנת הלימודים הבאה.

ואמנם, סעיף 2 בחוזה, הקובע שניתן לפטר מורה באמצע השנה מתיר למוסד לפטרו גם אחרי המועד האחרון, אך סעיף זה נוגד הסכם קיבוצי, ועל פי חוק ההסכמים הקיבוציים (סעיף 22) אין בכוחו של חוזה פרטי לבטל הטבה המגיעה מכח הסכם קיבוצי.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, כי ההסכם הקיבוצי חל על עובדים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, ולא על עובדי רשתות פרטיות.

פסק הדין

בית הדין קבע שהנתבע רשאי לפטר את התובע תוך כדי שנת הלימודים ולשלם רק את פיצויי הפיטורין הרגילים.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. בירור זכויותיו של התובע על פי ההלכה.

ב. תקֵפותו של הסכם הנוגד חוק.

ג. פרשנות הסכם העבודה של התובע.

א. זכויות התובע על פי ההלכה

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ב) מבואר, כי השוכר פועל, ולאחר שהפועל התחיל לעבוד חזר בו בעל הבית, חייב בעל הבית לשלם לפועל שכר עד תום תקופת השכירות. במקרה של מורה, מבואר בשולחן ערוך (שם סימן שלד סעיף ד) שצריך לשלם לו שכר מלא, ולא רק 'כפועל בטל'.

ואמנם, במקרה של בעל הבית המפטר מורה משום שמצא אחר טוב ממנו, מבואר בגמרא (בבא בתרא כא.) שבעל הבית רשאי לפטר את הראשון, ואף ראוי לעשות כן.

עם זאת, נחלקו הדעות, אם דברי הגמרא נאמרו גם לגבי פיטורי מורה באמצע תקופת השכירות:

1. לדעת ערוך-השולחן (יורה דעה סימן רמה סעיפים יח-יט), ניתן לסלק מורה גם באמצע שנה"ל.

2. לדעת מנחת-יצחק (יורה דעה סימן עה אות ז) ההלכה בגמרא נאמרה דוקא במציאות שהיתה מקובלת בזמנם, שהפועלים וכן המלמדים עבדו על בסיס הסכמה יומית, ובכל יום היה צורך לסכם מחדש על המשך העבודה. במצב זה של עבודה על בסיס יומי, ניתן להימנע ביום הבא מלתת את העבודה למורה הראשון, וניתן לתת את התפקיד למורה אחר, טוב יותר, שהרי בכל יום ניתן לחדש את החוזה. לפיכך אין כאן הגדרה של פיטורין, אלא של אי חידוש חוזה העבודה. על כן, במצב המקובל היום, שהמורה נשכר מראש לתקופה קצובה, ארוכה יותר, אי אפשר לפטר אותו בתוך התקופה.

עם זאת, במקרה של פועל שנעשה קניין על עבודתו, גם ערוך השולחן מודה שאי אפשר לפטרו באמצע תקופת השכירות. בנדון דידן, החתימה על החוזה  נחשבת כקניין, ולכן כאמור, לכל הדעות אין לפטר את התובע, על פי ההלכה.

ב. חוזה הסותר את החוק

בית הדין קבע כי יש לתת תוקף להסכם בין התובע לנתבע, למרות שעל פי סעיף 22 לחוק ההסכמים הקיבוציים, אי אפשר להתנות נגד הטבה המגיעה לעובד מכח הסכם קיבוצי, וזאת משני נימוקים:

א. משרד החינוך אישר את טענת הנתבע, לפיה במוסדות השייכים לרשת פרטית, לא חל ההסכם הקיבוצי המדובר.

ב. תוקפו של החוק הוא בתורת 'מנהג המדינה'. ברור שניתן להַתנות נגד מנהג המדינה, ואי אפשר לקבוע חוק, שאי אפשר להתנות עליו.

ג. פרשנות ההסכם בין התובע לנתבע

כאמור, בַּהסכם מפורש, שזכותו של הנתבע לפטר את התובע גם באמצע שנת הלימודים, בתנאים מסוימים. מאידך, כתוב בהסכם, שזכות זו נובעת מקביעת השולחן ערוך.

לדעת המיעוט, החוזה מַתנה את הפיצויים לפי דיני השו"ע, ולפי השו"ע מותר לפטר מורה מבלי להשלים את שכרו עד סוף התקופה רק אם הוא מועל בתפקידו, תנאי שאינו מתמלא בנדון דידן. את המשפט הנאמר בחוזה "ובמצבים מסוימים ניתן גם לפטר מורה באמצע השנה", יש לפרש אפוא גם כן על פי ההלכה, והוא עוסק בשתי אפשרויות: (1) אם מורה פשע יש לפטרו גם באמצע השנה, ואין חייבים להשלים את שכרו; (2) אם מפטרים אותו ללא סיבה מוצדקת, יש לנהוג כהלכה (שהיא אינה מפורשת בחוזה), ויש להשלים את שכרו של המורה.

לעומת זאת, לדעת הרוב, המשפט שעליו חתם התובע בחוזה, "ובמצבים מסוימים ניתן לפטר מורה באמצע השנה", השאיר לנתבע את הזכות לפטר מורה מסיבה שתיקבע על פי שיקול דעתו, אפילו באמצע השנה. כל שכן שרשאי הנתבע להרע את תנאי עבודתו באמצע השנה.

זאת משום, שאפשר לפרש כי החוזה קובע שתקופת שכירותו של המורה מסתיימת כאשר המוסד מעוניין בכך, שהרי לא מוגדר שום סיום אחר לתקופת השכירות.

במקרה כזה, אין כאן פיטורין באמצע תקופת השכירות, אלא סיומה, ובמקרה כזה, גם על פי ההלכה, היה מותר להימנע מלהמשיך להעסיק מורה, כאשר נמצא אחר טוב ממנו.

גם אם יש מקום להסתפק בכוונת המשפט "במצבים מסוימים..." אם הוא מתייחס למקרה של פשיעה בלבד, כמבואר בהלכה, מכל מקום "יד בעל השטר על התחתונה" (שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ה), ואין מוציאין מן הנתבע מספק.

לכן, התובע פוטר מעבודתו, והוא זכאי רק לפיצויי הפיטורין מוסדרים בחוזה בינו ובין הנתבע.

בית הדין האזורי תל אביב

פד"ר כרך ח, עמ' 112-123

שמירת תנאי עבודה קודמים אחרי הסכם שכר חדש

תיאור המקרה

התובעים הם עובדי פועלי אגודת ישראל, שהיא הנתבעת. בזמנו, היו התובעים מקבלים משכורת נוספת בחגים. בשלב מסוים, הונהג הסכם עבודה חדש, ובו תוספת למשכורת הקבועה של העובדים.

טענות התובעים

התובעים טוענים, שההסכם לא גרע מהתנאים הקודמים שהיו להם, אלא רק הוסיף עליהם, ולכן הם תובעים המשך תשלום משכורת נוספת לקראת החגים.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת, כי ההסכם החדש מבטל את התנאים הקודמים, ולכן היא אינה חייבת להמשיך ולשלם משכורת נוספת בחגים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי על הנתבעת להמשיך לשלם משכורת נוספת לחגים.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. מהו מעמדם של תנאי עבודה קודמים, כאשר נקבע הסכם שכר חדש?

ב. משכורת נוספת לחגים – האם היא בכלל שכר?

א. מעמדם של תנאי עבודה קודמים כאשר נקבע הסכם שכר חדש

הריב"ש (שו"ת סימן תעח) דן בחזן שבשנתו הראשונה בקהילה, פטרה אותו הקהילה מתשלום מִסים. אולם, בשנה השנייה, כאשר האריכו את החוזה, , לא נידון תשלום המסים כלל – לא לפטור ולא לחיוב:

ובודאי אם התנה כן בפירוש עם הברורים הראשונים ויש עדים בדבר, או אף אם אין עדים אלא שהם מודים, הרי תנאם קיים. אע"פ שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד, כיון שהם הבטיחוהו כן על פה ועל דעת כן השכיר עצמו שאין שכירות הפועל צריך שטר ולא קנין, אלא כל שעשה הפועל מלאכתו חייב השוכר לתת לו משלם שכרו שהותנו עמו, והברורים האחרים ששכרוהו אח"כ על דעת תנאי הראשון שכרוהו, אלא אם כן פירשו.

הריב"ש קובע, שהתנאים החדשים שנעשו עם החזן, אינם מבטלים את התנאים הראשונים, אלא אם כן הדבר נאמר בפירוש.

אמנם, יש להסתפק אם דברי הריב"ש נאמרו דווקא כאשר מי שעשה את החוזה החדש עם החזן לא ניהל משא ומתן מקיף על כלל התנאים בחוזה, אלא רק האריך את החוזה לשנה נוספת, וייתכן שיש לומר, שכאשר עושים משא ומתן, הרי כל התנאים עשויים להשתנות, ובמקרה כזה מה שנקבע בהסכם החדש מבטל את כל התנאים הקודמים.

דברי הריב"ש הובאו ברמ"א (חושן משפט סימן שלג סעיף ח). וכתב הלבוש (שם):

ש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה ובתנאי כך וכך, ואח"כ בשנה השניה השכיר עצמו עוד למנהיגים אחרים סתם ולא הִתנה התנאי הזה, אמרינן ודאי מסתמא על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עמהם בשנה השניה בין גרעו בין הוסיפו בשכירות בין לא גרעו בין לא הוסיפו לו, אמרינן על דעת תנאי הראשון השכיר, אבל אם עמד עמהם בשתיקה שלא שכר עמהם שנית, לא אמרינן דנשאר על תנאי הראשון אלא הסכים בדעתו למה שיאמרו הם.

מבואר בדברי הלבוש, שאפילו אם נערך משא ומתן לקראת חידוש החוזה עם החזן, עדיין אומרים שהתנאים הראשונים בתוקף, אם לא השתנו בפירוש.

אמנם, הש"ך (שם סקמ"ב) חולק על הלבוש, ולדעתו, אם הזכירו את סכום השכירות ולא הזכירו את התנאים הראשונים, הרי התנאים הראשונים בטלים.

בביאור דעת הש"ך כתב החמדת שלמה (אורח חיים סימן ז), שלא רק אם הזכירו סכום השכירות, אלא גם אם הוסיפו ופחתו על התנאים הראשונים, המשא ומתן מבטל את כל התנאים הראשונים.

ואם כן, לכאורה ההסכם החדש מבטל את זכויותיהם הקודמות של התובעים.

אמנם, יש לומר שדברי הש"ך נאמרו במקרה ש תקופת השכירות הראשונה של החזן הסתיימה, ודנים בחידושה, שכן באופן עקרוני, הקהילה אינה חייבת לחדש את השכירות עם החזן, ולכן אין מקום להתחשב בתנאים הקודמים. אבל בנדון דידן הרי לא היה אפשר לפטר את העובדים סתם כך, ולא לפגוע בזכויותיהם. במקרה כזה, מסתבר לומר, שגם הש"ך יודה שהתנאים החדשים אינם מבטלים את התנאים הישנים.

נוסף על כך, התוספת המוקנית לעובדים מכח הסכם השכר החדש אינה מגיעה, אצל חלק מהעובדים, אף ל-10% משכרם. אין זה סביר שהעובדים יוותרו על תוספת משכורת פעמיים בשנה בשביל תוספת שאינה מגיעה אף ל-10% משכרם.

לאור זאת קבע בית הדין כי מטרתו של הסכם השכר החדש היתה לקבוע דירוג שכר אחיד וברור, שיחליף את התוספות הסמויות שקראו להם שעות נוספות גלובליות, ייצוג וכדומה שנהגו קודם לכן. אולם, תשלום תוספת חג, שהיתה נהוגה בגלוי קודם לכן, אינו קשור לתוספות הסמויות שהוזכרו, ולכן הסכם השכר לא מתייחס לתוספת זו.

ב. משמעות משכורת נוספת לחגים

נוסף על האמור לעיל, הביא בית הדין סברא נוספת – התוספת לקראת החגים אינה נחשבת כלל כתשלום משכורת, אלא כמתנה שנותנת הנתבעת לעובדים, על מנת להקל עליהם את ההתמודדות עם הגדלת ההוצאות בחגים.

היות שלא מדובר במשכורת, אלא במתנה, יש מקום לומר שהיא אינה מעניינו של הסכם השכר, ולכן ברור שהתוספת בהסכם השכר החדש לא נועדה לבוא במקום מתנה זו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר