גליון מספר 55- שתי תכליות לתורה

עת לדון

בא לחפש אתונות ומצא מלוכה

אדם הלך לקנות שולחן בחנות לממכר עתיקות. לאחר הקנייה, התברר לקונה שקנה בתום לב שולחן יקר במיוחד, בגלל שוויו לאספנים. המוכר מודה שהוא לא היה מודע כלל לשוויו הגבוה של השולחן.

האם הקונה צריך להחזיר את השולחן למוכר? האם עליו להחזירו לבעליו הקודמים? אם כן, מה עושים כאשר אין ידוע מיהו הבעלים הראשון? או שמא נאמר, שהקונה האחרון זכה מן ההפקר?

הגמרא בבבא מציעא (כה:) אומרת שאם אדם מוצא חפץ בקיר ביתו של אדם אחר, באופן שברור לנו שלא בעל הבית ולא אבותיו הניחו את החפץ בתוך הקיר אלא החפץ הונח שם זמן רב לפני זה על ידי גויים – המוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו. הראשונים שואלים מדוע החפץ של המוצא, והלא מדין קניין חצר, דהיינו שכל חפץ של הפקר הנמצא בחצרו של אדם נקנה לו מעצם היותו בחצרו, גם כאן אמור להיות שתקנה חצרו של בעל הקיר?

 המרדכי (סימן רנח) עונה:

דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות... לא זכה בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, הלכך לא זכה, דלא זכה אלא בדבר שירצה, שעלה על לב לקנות. דחצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחר כך, אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות – לא קנה... ומעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל, ותבעו בדין שאינהו אונאה, ופטרו אבי העזרי, שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן העובד כוכבים כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, מן הראייה שכתבתי לעיל...

דהיינו, כאשר אדם קונה חפץ, ולא ידע שיש בתוכו מטמון, החפץ לא נקנה לקונה. וממילא, גם אם מכר את החפץ לאחר, לא קנה הקונה השני את החפץ, שהרי הוא אינו של המוכר, שימכור לו. אמנם, אם מדובר בחפץ של גוי, היות שהוא אבד לגוי, אין הקונה השני חייב להחזירו לבעליו הגוי.

על פי זה פסק הרמ"א  (חושן משפט סימן רלב סעיף יח):

אם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרוֹ, ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו.

נתיבות המשפט (סימן רלב סק"ח) הבין כי הסיבה שהקונה הראשון לא קנה את החפץ לשיטת המרדכי, היא שמכיוון שהחפץ היקר, דהיינו הכסף במקרה דנן, לא עתיד להימצא, הרי הוא בגדר 'אבוד מכל אדם', וממילא הוא הפקר. זאת על פי הגמרא בבבא מציעא (כד.):

היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר... הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

ומבואר בגמרא, שאפילו אם הבעלים אומר שאינו מתייאש, אין זה מועיל, והחפץ הפקר.

לכן, הקונה הראשון בעצם קנה את החפץ, אלא שהוא חוזר ומפקירו, שהרי החפץ אבוד ממנו.

בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן צד) דן במי שקנה קערה שחשב שהיא של בדיל, ובדיעבד התברר שהיא של כסף. הוא מעלה סברא, שדברי המרדכי נאמרו רק כאשר אדם קנה חפץ מצופה בדיל, שתוכו כסף. לגבי חפץ כזה, אין לקונה שום סיבה להניח, שתוכו יהיה שונה מברו. ולכן כתב המרדכי שהחפץ לא נקנה לקונה הראשון. אולם, כאשר הקונה חשב שהחפץ הוא של בדיל, אבל התברר שמדובר בחפץ שכל כולו מכסף, יש לומר שהקונה התכוון לקנות את החפץ המסוים הזה, ואכן קנה אותו.

אליבא דנתיבות המשפט, ברור שבמקרה כזה החפץ יהיה שייך לקונה הראשון. שכן, אין מדובר בחפץ שאינו עתיד להימצא, שהרי החפץ נמצא לנגד עינינו. וממילא הקונה הראשון הוא בעליו.

אבל, עבודת הגרשוני דוחה את החילוק שהעלה, מכח דברי הלבוש, ולדינא הוא סובר שגם אם התכוון לקנות חפץ עשוי בדיל, והחפץ עשוי כסף, לא קנה הקונה הראשון את החפץ. גם הגרסה הנכונה במרדכי מתאימה לשיטת עבודת הגרשוני.

על מנת להסביר את שיטתו יש לומר, שלכל חפץ יש שתי משמעויות: (א) השימושים שניתן לעשות בחפץ מבחינה תפקודית; (ב) השווי של החפץ הנובע מהאפשרות למכור אותו.

כאשר אדם קונה חפץ, דרוש רצון לקנות ביחס לשני הגורמים גם יחד. ולכן, אדם שהתכוון לקנות את החפץ לשימוש מסוים, אך לא ידע שהחפץ שווה יותר ממה שחשב, יש חיסרון ברצונו לקנות, וממילא החפץ לא נקנה.

לאור זאת יש לומר, שאם אדם קנה חפץ מסוים אלא שנעלמה ממנו ידיעה מסוימת לגבי שוויו של החפץ, הקניין לא חל. וממילא בנדון דידן, אם הקונה לא ידע שמדובר בפריט לאספנים, ששוויו גבוה בהרבה ממה שחשב, לא קנה אותו.

אמנם, על פי הסברא שאומר נתיבות המשפט, כאשר הבעלים חושב שהוא מכר את השולחן, ואין ידוע מי הוא, הרי השולחן בגדר 'אבודה ממנו ומכל אדם', ולכן הקונה האחרון יכול לשמור את השולחן אצלו.

לסיכום: לדעת המרדכי אם אדם קונה או מקבל חפץ, והתברר שמדובר בחפץ שונה, כגון שקנה שק שחשב שיש בו דבר מסוים, והתברר שיש בו דבר אחר, לא קנה אותו. לכן אם העבירוֹ לאדם שלישי, שגילה שאכן מדובר בחפץ אחר, הוא אינו צריך להחזירו לקונה הראשון. בגלל הסברא של דבר האבוד מכל אדם, הקונה השני גם אינו צריך להשיבו למוכר. הרמ"א פוסק כדעת המרדכי.

כל זה כאשר מדובר במקרה שהקונה קנה חפץ שונה ממה שחשב שקונה. אבל אם הקונה קנה את החפץ המסוים שחשב עליו, אלא שהתברר ששוויו של חפץ זה הוא יותר ממה שחשב, או שהחפץ עשוי מחומר אחר ממה שחשב, בזה נחלקו נתיבות המשפט ועבודת הגרשוני.

לפי נתיבות המשפט, הקונה קנה את החפץ. לעומת זאת, לפי עבודת הגרשוני, העדר הידיעה על שווי החפץ היא חסרון מהותי בדעת הנחוצה לקניין, ולכן הקונה לא קנה את החפץ. מלשון המרדכי נראה שהעיקר כדברי עבודת הגרשוני.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר