גליון מס' 58 - שומת בית הדין

פסקי דין

הרב מימון נהרי, בית הדין האזורי חיפה

אתר בתי הדין הרבניים

מקח טעות בקניית מחשב יד שנייה

התביעה

התובע קנה מחשב מהנתבע, ושילם תמורתו 3,500 ש"ח. מחיר זה שולם בעבור החומרה והתוכנות שבמחשב.

לטענת התובע, לאחר הקנייה התברר לו ששווי המחשב הוא 2,400 ש"ח בלבד. היות שמדובר בהפרש של יותר מ-20%, הוא תובע לבטל את המקח, כיוון שמדובר באונאה.

התובע הגיש חוות דעת של טכנאי מחשבים ובה פירוט מלא של כל רכיבי המחשב בצירוף שוויו המוערך לזמן המכירה בסך 2,000-1,6000 ₪.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען ששווי המחשב הוא דומה למה ששולם עבורו בזמן הקנייה, ואין כאן מקח טעות.

מעבר לכך טען הנתבע, שדינו כדין 'בעל הבית' המוכר, שאין בו אונאה.

פסק הדין

בית הדקבע קבע שהמקח בטל.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. קביעת שוויו של המחשב.

ב. דין אונאה בנדון דידן.

א. אופן קביעת שוויו של המחשב

בית הדין פנה לשלושה טכנאים, על מנת שישומו את שווי המחשב על פי המפרט הטכני שלו והתוכנות המותקנות בו. שני טכנאים העריכו את שוויו של המחשב ב-2,000 ש"ח. השלישי העריך את שוויו ב-3,000 ש"ח.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קג סעיף ב) נפסק:

שלשה שירדו לשום, אחד אומר: במנה, ושנים אומרים: במאתים, או אחד אומר: במאתים, ושנים אומרים: במנה, בטל יחיד במיעוטו.

על כן, יש לשום את שווי המחשב ב-2,000 ₪. אף אם נקבל שומה גבוהה יותר, על פי הממוצע בין הטכנאים, עדיין לא יעלה שוויו של המחשב על 2,333 ₪.

בין כך ובין כך ההפרש בין השומות למחיר ששולם הוא יותר מ-20%, ועל כן יש לדון בטענת אונאה.

ב. אונאה בקנייה מאדם שאינו סוחר

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף כג) נפסק:

בעל הבית המוכר את כלי תשמישו ואינה את הלוקח, אין בו דין אונאה, שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו. ואפילו מכרם מחמת דוחק, אין בו אונאה.

לאור דברי השולחן ערוך, יש מקום לומר, שאין טענת אונאה כאשר קונים מאדם שאינו סוחר.

אמנם, לדעת הרב מימון, דין בעל הבית המוכר כלי תשמישו נאמר רק על חפצים שיש להם ערך סנטימנטאלי, שבהם שייך הטעם המובא  בשולחן ערוך: 'שאילו לא הרבה לו בדמים, לא היה מוכר'. אבל במחשבים וכיוצא בזה, שאין להם ערך סנטימנטאלי, גם בעל הבית נחשב כסוחר, שיש בו דין אונאה.

נוסף על כך, בשולחן ערוך (שם סעיף כד) נאמר:

הא דמוכר כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין לו דין אונאה, הני מילי בשתות, אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם. ויש חולקים.

בנדון דידן הרי מדובר באונאה ביותר משתות, ועל פי הדעה הראשונה, גם אם הנתבע נחשב כ'בעל הבית', יש בזה אונאה.

לכן, יש לקבוע כי המקח בטל.

בית הדין משפט והלכה בישראל

אתר בית הדין

עבודה קבלנית שהופסקה

תיאור המקרה

התובע הוא קבלן שנשכר ע"י הנתבעת לעבודות שיפוצים בדירתה. תוך כדי העבודה ביקשה הנתבעת תוספות נוספות, והתובע ביצע אותן.

בשלב מסוים נתגלעו חילוקי דעות בין התובע לנתבעת, שבגללן הופסקה העבודה.

לאחר הפסקת עבודתו של התובע, שכרה הנתבעת קבלן אחר, על מנת שיסיים את העבודה. מחיר העבודה של הקבלן השני היה, מטבע הדברים, גבוה יותר מאשר מחיר השלמת העבודה ע"י התובע.

התביעה

התובע תובע את שכרו על העבודה, לכל הפחות, על החלק שבוצע.

פסק הדין

בגליון קודם – מס' 43 – הבאנו את הדיון בשאלה מי היה אשם בהפסקת העבודה במקרה הנדון. בתקציר זה אנו מפרסמים רק קטע מפסק הדין, ולכן פסק הדין הסופי אינו רלווונטי כאן.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור חלק זה של פסק הדין הוא כדלהלן:

א. כיצד יש לשום את העבודה החלקית שבוצעה באופן איכותי, לצורך קביעת התשלום עבור התובע?

ב. כיצד יש לשום עבודה לקויה שבוצעה?

ג. מה דינם של מוצרים שהתובע הכין לצורך העבודה, אלא שלא הגיעו ליד הנתבעת בגלל הפסקת העבודה?

ד. כיצד יש לשום כאשר העובדות לא התבררו כל צרכן?

א. שומת עבודה חלקית שבוצעה כראוי

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלא סעיף ג) ובקצות החושן (שם סק"ג) מבואר, שכאשר פועל ביצע עבודה, ושכרו לא סוכם מראש, הרי שיש לשלם לו את השכר הנמוך ביותר המקובל באותו מקום לעבודה באיכות דומה.

עם זאת, בית הדין קבע שהבסיס העקרוני לחישוב שכרו של התובע בנדון דידן לא יהיה על פי השכר הנמוך ביותר המקובל, אלא על פי הצעת המחיר המפורטת שהגיש התובע לנתבעת בתחילת העבודה. זאת על פי דברי הרמ"א (שם סימן שלג סעיף ח):

שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו.

בנוגע לתוספות שביקשה הנתבעת במהלך העבודה, הרי הן תומחרו על פי עבודות דומות שנזכרו בהצעת המחיר. גם ביחס לתוספות שלא היתה דוגמתן בהצעת המחיר, קבע בית הדין שהן נעשו על רקע כל ההתקשרות בין הצדדים, ולכן אין לשום דווקא על פי המחיר הנמוך ביותר לתוספות אלו, אלא להתחשב בסולם המחירים שהציג התובע.

כאשר שמים עבודה של שכיר, ששכרו מחושב לפי משך העבודה, הרי שיש לקבוע כמה זמן עבד השכיר, ולפי זה לחשב את שכרו. בעבודה קבלנית אין חשיבות למשך הזמן של העבודה, ולכן יש לבצע את השומה בדרך אחרת.

בית הדין קבע שהשומה תתבצע על פי החלק היחסי של העבודה שנעשה, מתוך כלל העבודה, ביחס להצעת המחיר.

ב. שומת עבודה שבוצעה באופן לקוי

המשנה בבבא קמא (ק:) אומרת:

הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה – נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור, אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום – רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו; ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח.

אליבא דרבי יהודה, שהלכה כמותו, בין אם העבודה התבצעה באופן לקוי (-'צבעו כאור'), ובין אם הקבלן ביצע עבודה שונה מזו שביקש הבעל הבית (-'לצבוע לו אדום וצבעו שחור') נוטל הקבלן את הפחוּת שבין שני הסכומים – השבח שהושבח החפץ או ההוצאה שהוציא הקבלן.

נחלקו הראשונים כיצד יש לחשב את השבח. התוספות (שם ד"ה אם) מביאים שיטה, שכאשר אדם מזמין קבלן להשבחת חפציו, יש לחשב את השבח שהחפץ היה ראוי לעשות כחלק מהקרן. האומן זכאי לתשלום בעבור השבח (במקרה של עבודה לקויה) רק אם עבר את השבח הצפוי. לדוגמא, אם אדם נתן לצבע צמר בשווי 5 שקלים, ושווי הצמר הצפוי אחר הצביעה הוא 10 שקלים, האומן יקבל 'שבח' רק אם שווי הצמר יהיה מעל 10 שקלים.

אולם לדעת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ד), יש לחשב את כל השבח שהשביח החפץ ביחס למה שהיה שווה קודם העבודה, וזהו השבח שהקבלן אמור ליטול. בדוגמא דלעיל, גם אם שווי הצמר יהיה 6 שקלים, ישנו שבח שהצבע יכול לתבוע.

המחבר (חושן משפט סימן סו סעיף ג) פסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א פסק כדעת התוספות. גם האחרונים נחלקו בשאלה כיצד לפסוק. הש"ך (סק"ד) פסק כרמב"ם, ונתיבות המשפט (סק"ו) פוסק כדעת התוספות.

באשר לאופן חישוב ההוצאה – הש"ך מציין שהקבלן זכאי גם לשכר טרחה על הזמן שעבד, ולא רק להשבת הכסף שהוציא מכיסו.

ג. שומת עבודות שלא הגיעו ליד הנתבעת

חלק מהמוצרים שנצרכו במהלך העבודה לא הוכנו על ידי התובע עצמו, אלא על ידי קבלני משנה. מוצרים אלו לא הגיעו לידי הנתבעת, והקבלן החדש שנשכר במקום התובע לא עשה בהם שימוש מאחר שלא ידע על קיומם – התובע לא הודיע לנתבעת שהחפצים הללו ברשותו, והנתבעת לא פנתה אל התובע לשאול מה כבר הכין בעבור העבודה.

לדעת אחד הדיינים, אין לראות בהכנת מוצרים אלו אפילו עבודה חלקית. שכן, קבלן מקבל תמורה על עבודה שסיפק לבעל הבית. כל עוד לא הגיעה העבודה לבעל הבית, הקבלן לא עשה כלום. היות שהתובע לא העביר את המוצרים לנתבעת, ולא יידע אותה על כך שהם ברשותו, הוא אינו זכאי לתשלום בגינם.

עם זאת, היות שהתובע הוציא הוצאות להזמנת מוצרים אלו על פי הזמנת הנתבעת, יש לחייב את הנתבעת בהוצאות אלו מדין 'ערב'.

לדעת שני הדיינים האחרים, אף על פי שהעבודה לא הגיע לידו של בעל הבית, סוף סוף הקבלן ביצע את העבודה, ולכן על הנתבעת לשלם על עבודות אלו, ככל עבודה אחרת שהגיעה לידיה. 

ד. שומת עבודות במקרה שהעובדות לא התבררו כל צרכן

במקרים שבהם ישנו ספק בעובדות, בית הדין פעל על פי פסיקת השולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ה):

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.

בנידוננו, גם עלות הבירור, משך הזמן שהוא עתיד להימשך ומידת הדיוק שלו, השפיעו על ההחלטה להפעיל סעיף זה.

הרב אליעזר שינקולבסקי, גזית בית שמש

לא פורסם

עבודת הכנה למסע פרסום

תיאור המקרה

התובע הוא בעל משרד פרסום. העמותה הנתבעת שכרה את שירותיו של התובע להכין בעבורם עבודות פרסום שונות. בין הצדדים נחתם חוזה 'ריטיינר'. משמעותו של חוזה שכזה היא, שמזמין העבודה משלם תשלום חודשי קבוע. חישוב התשלום נעשה לפי סך משוער של שעות עבודה הנדרשות לצורך ביצוע העבודה, בלא קשר למספר השעות שנותן השירות עבד בפועל באותו החודש. נקבע כי משך העבודה יהיה שישה חודשים.

בחודשיים הראשונים העבודה התנהלה כסדרה, כאשר התובע עסק בעיקר בהבנת אופי העמותה הנתבעת, וקהל היעד של הפרסום שלה.

בחודש השלישי אמר התובע לנתבעת כי הוא יהיה בחו"ל למשך שבועיים. הוא השאיר הנחיות לעובדיו כיצד להתקדם, על פי לוח הזמנים המתוכנן. דא עקא, במהלך אותם שבועיים נזקקה הנתבעת לביצוע של עבודת פרסום דחופה. צוות המשרד החליט להיענות לבקשת הנתבעת, בלא ידיעת התובע, על מנת שלא להפסיד לקוח. עקב כך איחר צוות המשרד בהגשת עבודות של לקוחות אחרים, ונגרם לו נזק תדמיתי. מדובר בעבודה שבכל מקרה היתה נעשית בעבור הנתבעת, אבל תוכננה לשלב מאוחר יותר, והוקדמה בדחיפות על פי בקשת הנתבעת.

בסופו של דבר, העבודה הנוספת נעשתה שלא לשביעות רצונם של הנתבעים. עקב כך, הם ביטלו את החוזה כולו בהתראה של שבועיים, על פי סעיף בחוזה המאפשר זאת בכל מצב.

התביעה

התובע טוען, שמדובר בעבודה חריגה. לכן, הוא טוען שיש לשלם לו עליה בנפרד משאר החוזה. עלות עבודה זו בלבד מוערכת לדעתו בסכום השווה לשכר של חודשיים וחצי על פי החוזה.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת שמדובר בעבודה שממילא היתה נעשית, ועל כן אין לשלם עליה. יתר על כן, היות שהעבודה שנעשתה בפועל לא היתה לשביעות רצונם, נמצא שלמעשה התובע לא עשה בשבילם שום דבר, ולכן הם דורשים החזר של התשלום בגין שני חודשי העבודה הראשונים.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבעת לשלם על העבודה מחצית משכר חודש עבודה, על פי החוזה עם התובע. בית הדין קבע שהנתבעת אינה זכאית להחזר השכר ששולם על שני החודשים הראשונים.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. האם על הנתבעת לשלם על העבודה המיוחדת?

ב. כיצד יש לשום את העבודה?

ג. האם יש לשלם שכר על החודשיים הראשונים, שלא הניבו תוצאות בפועל?

א. תשלום מיוחד על עבודה שהוקדמה

ראשית כל, בית הדין ציין, שאף שמדובר בעבודה שממילא היתה נעשית במסגרת החוזה, הרי שהקדמתה בדחיפות לשלב הנוכחי, היא בגדר 'עבודה חריגה'. שהרי, החוזה אינו מחייב את התובע להספיק עבודה זו, אלא לסוף שישה חודשים, והנתבעת דרשה ממנו להקדים זאת כבר לחודש השלישי.

אמנם, מתוך דברי הצדדים נראה, שאילו הנתבעים לא היו מתירים את החוזה, הרי שהתובע לא היה דורש מהם תשלום נוסף על העבודה החריגה. שכן, בסופו של דבר, בשלב מסוים היה התובע צריך לבצע את העבודה הזו. אם כן, יש לכאורה מקום לומר, שהתובע מחל על התשלום בעבור העבודה החריגה.

למעשה, בית הדין קבע שאין כאן מחילה. שכן, התובע הסכים להקדים את העבודה החריגה, מתוך מחשבה שיקבל שכר בעבור שישה חודשי עבודה. נניח, למשל, שהתובע היה מזדרז מאוד, ומסיים את כל העבודה תוך חודשיים. האם במקרה כזה היתה הנתבעת רשאית להחליט לפרק את החוזה, ולשלם רק על שני חודשי עבודה? הדבר נכון במיוחד בנדון דידן, שהרי התובע הקדים את העבודה נגד רצונו, רק מחמת הלחץ של הנתבעת. והנתבעת אינה יכולה ליהנות מכל העולמות – גם להקדים את העבודה, וגם לא לשלם שכר בעבורה.

ב. שומת העבודה

התובע ציין, שאילו היה מחשב את שכר העבודה לפי שעות, היה התשלום עומד על סך של 25,000 ₪. למעשה, הוא תבע שכר של 8,000 ₪, שהוא השכר בעבור הזמנת עבודה מהסוג הזה בנפרד. שכר זה גבוה יותר מפי שניים מהשכר שהתובע קיבל על חודש עבודה עם הנתבעת על פי החוזה שביניהם.

בית הדין דחה את דרך החישוב של התובע. בית הדין קבע כי היות שמדובר על עבודה של שבועיים, יש לשום אותה על פי חוזה העבודה, ולכן יש לשלם לתובעת על עבודה זו שכר של חצי חודש.

ג. התשלום בעבור החודשיים הראשונים

הנתבעת טענה, שלמעשה החודשיים הראשונים לא הביאו לה שום תועלת. שכן, בחודשיים אלו התובע עשה בעיקר עבודת הכנה – היכרות עם הנתבעת, הבנת אופי מסע הפרסום הנדרש וקהל היעד, וכן הלאה. היות שבפועל התובע לא הגיע לשלב הפרסום בפועל, נמצא שהנתבעת לא קיבלה כלום מהתובע, ועל כן אין היא צריכה לשלם בעבור חודשיים אלו.

בית הדין דחה את טענת הנתבעת, וקבע שיש לשלם עבור עבודת ההכנה שנעשתה. שהרי אין זו אשמתו של התובע, שהנתבעת החליטה לסיים את העבודה קודם שעבודת ההכנה של התובע הניבה תוצאות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר