גיליון מספר 59

פסקי דין

הרב אברהם גיסר, בית הדין לממונות גזית, מזרח בנימין

לא פורסם

עסקת מכירה שלא נחתמה בזכרון דברים

טענות התובע

התובע שכר בית מהנתבע. בשלב מסוים, ניהלו התובע והנתבע משא ומתן לרכישת הדירה על ידי התובע. לטענת התובע, סוכם בעל פה על מכירת הדירה תמורת סכום מסוים, אם כי גם הוא מודה שלא נחתם זכרון דברים או משהו מעין זה. 

בפועל, הנתבע החליט בסופו של דבר שלא למכור את הבית לתובע. כמו כן, הוא החליט להעלות את דמי השכירות של הבית בתום תקופת השכירות.

התובע טוען, שעל הנתבע לקיים את העסקה ולמכור לו את הבית, ולכן הוא טען שאנו צריך לשלם דמי שכירות כלל. לחילופין, במידה שבית הדין לא יחייב את הנתבע לקיים את העסקה, התובע טוען שהוא הפסיד הזדמנויות לרכישת דירות אחרות, שכעת מחירן עלה, ולכן הוא תובע מהנתבע לפצות אותו על ההפסד שנגרם לו עקב עליית מחירי הדירות.

תשובת הנתבע

הנתבע מכחיש שהעסקה סוכמה באיזה שהוא שלב. הוא טוען שכיוון שהוא והתובע לא הגיעו לעמק השווה בנוגע לשכר הדירה, הרי שהתובע היה אמור לצאת מהדירה בתום תקופת השכירות. כיוון שהתובע לא יצא, עליו לשלם על פי סעיף הקנס שבחוזה 50$ על כל יום עיכוב.

פסק הדין

בית הדין קבע שהנתבע אינו חייב למכור את הבית או לפצות את התובע על ההפסד מחמת עליית מחירי הדירות. מנגד, בית הדין קבע שסעיף הקנס בחוזה אינו תקף.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם מוטלת על הנתבע חובה לעמוד בהתחייבות בעל פה למכור את הבית?

ב. האם על הנתבע לעמוד בהבטחתו כדי שלא יהיה 'מחוסר אמנה'?

ג. חיוב הנתבע בהפסדים עקב הסתמכות על דבריו.

ד. חובתו של התובע לשלם את הקנס שבחוזה.

א. התחייבות בעל פה למכור בית

ראשית, יש לציין שהתובע לא הוכיח שאכן היתה התחייבות של הנתבע למכור לו את הבית במחיר מסוים. הצדדים היו בתהליך של משא ומתן, וכל מעשיו של הנתבע מראים שהוא לא גמר בדעתו למכור את הבית.

שנית, אף אם התובע היה מוכיח שנוצר סיכום כזה או אחר בינו ובין הנתבע, נראה שהוא אינו מחייב.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קפט סעיף א) נפסק:

אין המקח נגמר בדברים. שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם.

בנדון דידן, שני הצדדים מודים שלא היה מעשה קניין, ולכן ברור שהבית לא נמכר בפועל. אמנם, יש לדון אם הנתבע התחייב למכור את הבית, ובתוקפה של התחייבות שכזו.

מתשובת הרשב"א (שו"ת החדשות (מכתב יד) סימן שטו) משתמע שהתחייבות למכור מועילה, וכך כתבו פוסקים רבים. עם זאת, התחייבות שכזו דורשת קניין, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ס סעיף ו):

המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או בדבר שאינו מצוי אצלו... אבל בלשון חיוב, כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב, והוא שקנו מידו.

במקום אחר (חושן משפט סימן מ סעיף א) עולה מהשולחן ערוך, שניתן ליצור התחייבות גם שלא באמצעות קניין, ובלבד שיהיו שם עדים.

בנדון דידן לא היה קניין על ההתחייבות, ולא היו עליה עדים, ולכן בוודאי שאין להתחייבות זו תוקף.

ב. חיוב הנתבע למכור משום 'מחוסר אמנה'

עוד יש לדון, האם על הנתבע למכור לתובע את הבית כדי שלא יהיה 'מחוסר אמנה'. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רד סעיף ז) נפסק:

הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע, הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

ובשו"ת ראנ"ח (חלק א סימן קיח) כתב שבית הדין יכול לקרוא לחוזר מדבריו עבריין.

עם זאת, בנדון דידן היה שינוי משמעותי בשווי הדירה. במקרה כזה נחלקו הראשונים האם יש איסור על אחד הצדדים לחזור מדיבורו. שתי הדעות הובאו ברמ"א (שולחן ערוך שם סעיף יא). ואף שהרמ"א הכריע להחמיר, מדברי הש"ך והגר"א על אתר נראה להקל, וכן כתבו גם החתם סופר (שו"ת, חושן משפט סימן קב) ושבט הלוי (חלק ד סימן רה), שבמקום הפסד מרובה אפשר להקל בזה.

ג. חיוב הנתבע עקב הסתמכות התובע עליו

כאמור, התובע טען, שבגלל הסתמכות על דברי הנתבע הוא נמנע מלקנות דירות אחרות, וכיוון שמחירי הדירות עלו הוא הפסיד סכום כסף גדול. גם כאן, הנתבע מכחיש את דבריו.

אבל גם לפי דבריו של התובע, אין הוא זכאי לפיצוי. בנתיבות המשפט (סימן שלג סק"ג) כתב:

ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו וחזר בו הלוקח, אף שהפסיד הסוחר על ידי זה, אפילו הכי פטור.

גם בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סימן קכה) כתב שחיוב עקב הסתמכות הוא רק על הפסדים שנגרמו מחמת זה, ולא על מניעת רווח, כמו בנדון דידן.

מכל הנ"ל עולה, שלא הייתה על הנתבע שום חובה למכור לתובע את הבית. ועל כן יש לדון בשאלה, כמה צריך התובע לשלם לנתבע על המגורים בבית לאחר תום חוזה השכירות.

ד. חיוב התובע

בחוזה השכירות נכתב:

השוכר מתחייב לשלם למשכיר כפיצוי מוסכם עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר, סך של 50$...

התחייבות זו היא אסמכתא. ישנן מספר דרכים לפתור את בעיית האסמכתא, אך בחוזה השכירות המדובר לא ננקטה אף אחת מהן. בתי הדין הפועלים מטעם 'גזית' מקבלים בדרך כלל את חוקי המדינה הנוגעים לממון משום 'דינא דמלכותא דינא'. עם זאת, גם אם על פי החוק האזרחי יש לסעיף זה תוקף, באופן עקרוני, הרי שכאשר העיכוב בפינוי נגרם כתוצאה מסכסוך שהגיע לדין תורה, ולא כעיכוב לשם עיכוב, לא על דעת כך חתמו גם הצדדים, ועל כן אין לחייב את התובע בקנס זה.

בית הדין משפט והלכה בישראל

לא פורסם

תשלומי נזק במי שהכה את חברו

טענות התובע

התובע הוא נער שהוכה על ידי מבוגר, איש חינוך בקהילה, שהוא הנתבע. ההכאה התרחשה לאחר שקודם לכן הנער פגע בבנו של המבוגר. התובע המוכה נפגע, נזקק לטיפולים רפואיים שהיו להם עלויות, ונגרם לו נזק ארוך טווח.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען כי פעל מתוך מניע חינוכי, וזו הדרך היחידה להתמודד עם אלימות של הנוער. כך מקובל בקהילתו. כמו כן, המכה לא הייתה חזקה וגרמה לנזק רק בגלל רגישות מיוחדת של הנתבע. התובע אינו משוכנע שאכן נגרם נזק ארוך טווח.

פסק הדין

בית הדין קבע שעל הנתבע לפצות את התובע. בית הדין חייב בדמי ריפוי, על פי העלויות שהיו לנתבע. ביחס לחיוב נזק בית הדין אִפשר לצדדים להגיע להסכמה ביניהם על גובה הסכום.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם לבית הדין יש סמכות לדון בדיני חבלות בזמן הזה?

ב. האם הנתבע פטור משום שהגן על קרוב שלו?

ג. האם הנתבע פטור בגלל תקנת הקהל?

ד. האם הנתבע חייב על נזק שנגרם בשל רגישות ייחודית של הנתבע?

א. הסמכות לדון בדיני חבלות בזמן הזה

הגמרא (גיטין פה:) לומדת מן הפסוק (שמות כא, א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שהסמכות לדון בדיני תורה ניתנה אך ורק לדיינים סמוכים.

כבר בזמן הגמרא לא היו דיינים סמוכים. מסיבה זו, הגמרא (בבא קמא פד.) דנה בשאלה כיצד יכולים בתי הדין לדון בזמן הזה. הגמרא מסיקה, שגם דיינים שאינם סמוכים רשאים לדון בזמן הזה משום ש'עבדינן שליחותייהו'. אלא ששליחות זו היא רק בהצטרף שני תנאים: (א) מדובר באירוע שכיח, (ב) מדובר בתביעה על נזק שיש בו חסרון כיס.

הגמרא (שם) אומרת, שאדם שהזיק אדם אינו נחשב שכיח, ולכן אין לבתי הדין רשות לדון בנזקי אדם באדם – דיני חבלות.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה י) קובע:

כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבשת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל.

מדברי הרמב"ם עולה, שמה שאין דנים נזקי אדם באדם, היינו תשלומי נזק, צער ובושת. אבל רפואה ושבת דנים.

לעומת זאת, הטור (חושן משפט סימן א) מבין בדעת הרא"ש, שבזמן הזה אין דנים גם תשלומי ריפוי ושבת.

המחבר (חושן משפט סימן א סעיף ב) פסק כדעת הרמב"ם, והרמ"א כתב שכופים את החובל לפייס את הנחבל בכסף.

דברי הרמ"א מבוססים על דברי הרי"ף (בבא קמא, דף ל: מדפי הרי"ף), שציין כי מנהג ישיבות בבל הוא לנדות את החובל עד שיפייס את הנחבל בסכום הקרוב לתשלום המגיע לנחבל על פי הדין.

האחרונים דנו בשאלה, האם בית הדין רשאי לדון בחבלות, כאשר הצדדים קיבלו עליהם דיינים שאינם סמוכים. לדעת שער המשפט (חושן משפט סימן א סק"א), מועילה קבלת בעלי הדין, וכן היא מסקנת ה'בית יהודה' (חושן משפט סימן א).

בנדון דידן, הצדדים חתמו על הסכם בוררות המסמיך את בית הדין לדון 'בין לדין ובין לפשרה'. כידוע, מדיניות בית הדין היא לדון במסגרת פשרה גם על חיובים שמעמדם הוא כ'חייב לצאת ידי שמים'. בית הדין קבע, שסמכות בית הדין לדון בפשרה מסמיכה אותו גם לדון בדיני חבלות. שכן, היות שעל פי מנהג ישיבות בבל מנדים את החובל עד שישלם לחברו, רשאי בית הדין לקבוע, כי במקום לנדות ישלם החובל סכום מסוים, כפשרה שתמנע ממנו את עונש הנידוי.

ב. פטור מטעם של הגנה על קרובו

הנתבע טען, שהחבלה נעשתה בהיתר, כיוון שהתובע איים קודם לכן על בנו של הנתבע ואף הכהו, לטענת הנתבע.

שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו; אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו... ומיהו צריך אומד, אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה, חייב.

מדברי השולחן ערוך עולה, שאדם רשאי להגן על עצמו, גם על ידי הכאת חברו. ואמנם, מלשון הרא"ש עולה, שזכות ההגנה העצמית היא רק בשעת ההכאה ממש. אבל מדברי הסמ"ע (סקכ"ד) והגר"א (סקי"ז) עולה שגם אם הנחבל החזיר מכה מיד אחרי שהוכה, יהיה פטור.

עם זאת, ההיתר להציל עצמו מוגבל, ואין הנחבל רשאי לחבול במי שחובל בו יותר מהנצרך. ברור, שהנחבל יכול לטעון, שאם לא יחבול בחוזקה, יחזור החובל ויכה אותו בהזדמנות אחרת, ולכן חבלה גדולה עכשיו היא בגדר מכת מנע. אך מדברי הפוסקים עולה, שההיתר להכות אדם מישראל מצומצם למצב של הצלה בלבד, ובמידה הנדרשת להצלה. ההיבט הרחב של ההגנה, מוטל על ה'שופטים ושוטרים' ולא על אדם פרטי.

הרא"ש כותב, שהזכות להגנה עצמית אינה רק להגנת האדם בעצמו, אלא גם להגנת קרובו, וכן כתב גם הטור. השולחן ערוך השמיט דין זה, אבל כתב (שם):

וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא.

הסמ"ע ציין, שבניגוד להצלת עצמו, הצלת אדם אחר מישראל אינה דין של 'הצלה' אלא של 'אפרושי מאיסורא'.

בנדון דידן, לא שייך כלל 'לאפרושי מאיסורא'. שכן, המעשה שבגינו בוצעה ההכאה כבר נעשה, ואי אפשר להפריש ממנו. ואין לומר שההכאה נחוצה כדי למנוע מהחובל לחבול בעתיד, שכן לא ברור בכלל שהחובל היה חוזר על מעשה זה.

ג. תקנת הקהל

הנתבע טען, כי יש תקנת הקהל המתירה להגיב לאלימות של ילדים באלימות. כראיה לדבר ציין שרב הקהילה וועדת החינוך באותה הקהילה תמכו במה שעשה.

כעין טענה זו מצינו גם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שמט סעיף ה) שפסק:

ראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים. וכן מכים העבדים אם הזיקו מכה רבה, שלא יהיו משולחים להזיק.

מדברי השולחן ערוך עולה, שישנן שתי מטרות להכאה: (א) כדי שלא יהיו רגילים בה – לטובת הקטנים, (ב) כדי שלא יהיו משולחים להזיק – לטובת הציבור כולו.

עם זאת, הרשות להכות אינה נתונה ביד כל אדם, אלא רק ביד בית הדין. גם אם נאמר שלציבור זכות להסמיך אדם לכך, כאן לא ניתנה הסמכה כזו. 

במהלך הדיונים נשאל הנתבע האם ישנה תקנת הקהל מפורשת. גם הנתבע וגם עד נוסף אמרו, שאין תקנה מפורשת, אך זו הגישה החינוכית והרוח הנושבת באותו מקום – על מנת להסדיר את התנהגות החברה, יש לנקוט בעמדה תקיפה כאשר הדבר נדרש.

היות שאין תקנה מפורשת, ברור שלא היה תהליך של מתן סמכות רשמית לנתבע.

מעבר לכך, ברור שגם בית הדין אינו רשאי להכות כל אדם ככל העולה על רוחו.

 על פי התרשמות בית הדין, המקרה הנדון לא הצדיק הפעלת אלימות, שכן הנחבל כלל אינו בן הקהילה, ובוודאי שלא 'הוחזק באלימות'.

ד. חיוב מזיק בנזק שנגרם רגישות ייחודית של הניזק

כאמור, הנתבע טען שמדובר במכה קלה, שלא הייתה אמורה להזיק בצורה משמעותית כל כך לתובע, והנזק נגרם רק עקב רגישות מיוחדת. במקרה כזה, יש לכאורה מקום לומר שאין למזיק חיוב לשלם על הנזק. זאת על פי האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכ סעיף כח):

כשם שאומדים למיתה, כך אומדים לנזיקין. כיצד, הרי שהכה חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק... וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור, שנאמר: באבן או באגרוף – דבר הראוי להזיק; אבל חייב הוא בבושת בלבד, שאפילו רקק בגופו של חבירו חייב בבושת;

לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק, ומביאין החפץ שהזיק בו לבית דין, עד שאומדין אותו ודנין עליו. ואם אבד החפץ, ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק, ונחבל אומר: היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול.

אמנם, הרמב"ם כתב (הלכות רוצח פרק ג הל' א-ז), שכשאומדים את המכה אם הייתה ראויה להמית, יש להתחשב לא רק בחפץ שבו נעשתה המכה, אלא גם בכוחם של המכה והמוכה. ולכן, גם אם נקבע שהתובע היה חלוש, סוף סוף המכה הייתה ראויה להזיק לו.

היה מקום לומר, שבהלכות בנזיקין לא ציין הרמב"ם שיש לאמוד תוך שימוש בכל הדברים האלו, אלא רק לאמוד את החפץ שבאמצעותו נעשתה המכה. ואם כן, אולי בהלכות נזיקין אין להתחשב בחלישותו של המוכה, אך המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ח סימן לח) כותב במפורש, שגם לנזיקין אומדים גם את כוחו של המוכה.

בית הדין לממונות גזית, שדרות

אתר דין תורה

אחריות על מתן עצה

תיאור המקרה

התובע שיפץ את ביתו. באמצע השיפוץ הוא גילה שהקבלן אינו אמין ולכן ביטל את ההתקשרות עמו. הנתבע, שבינו לבין התובע היו קשרי עבודה, הציע לתובע עזרה על מנת לסיים את השיפוץ. הוא המליץ על קבלן מהדרום המוכָּר לנתבע וטען כי הוא 'יסיים את העבודה על הצד הטוב ביותר'. הקבלן הגיע לחיפה והעריך את העבודה ב-90,000 ₪ לכל היותר. בפועל התובע התבקש לשלם 124,000 ₪ בעבור השיפוץ. התובע תבע את הקבלן בבית הדין הרבני באשקלון בטענה של אונאה. בית הדין קיבל את עמדת הקבלן ופסק שהפער במחיר, סביר.

כעת התובע תובע את הנתבע על האחריות שלו למחיר הגבוה של השיפוץ.

טענות התובע

ראשית, התובע טוען, שהעבודה עלתה הרבה יותר מכפי שהיא הייתה צריכה לעלות.

שנית, התובע טוען, שהוא סמך על הנתבע בשאלת עלות העבודה, וציפה שהנתבע ישכנע את הקבלן להוריד את המחיר. העובדה ששילם בפועל יותר מהצעת המחיר נובעת מכך שהתובע הבין שהנתבע היה אמור לדאוג להעברת הכסף לקבלן, והתובע סמך על עליו בעיניים עצומות, בלא לבדוק בדיוק כמה הוא משלם.

הוא תובע מהנתבע לשלם על ההפרש בין עלות העבודה בפועל, למה שלקח הקבלן.

תשובת הנתבע

ראשית, הנתבע ציין, שטענת התובע הראשונה התבררה בבית הדין באשקלון, והם כבר פסקו שמחיר העבודה סביר.

שנית, הנתבע מכחיש שהוא היה אמור לדאוג להעברת הכסף לקבלן. לדעתו, תפקידו התמצה בהפניית התובע לקבלן אמין לדעתו.

פסק הדין

בית הדין קבע שהנתבע פטור, אבל ראוי שיפצה את התובע, מאחר שנגרם לו עוול מהעסקה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם בית הדין רשאי לדון מחדש בשאלת מחיר העבודה?

ב. האם יש מקום לחייב את הנתבע מחמת העצה שנתן?

א. סמכות לדון מחדש בשאלה שהתבררה בבית דין אחר

הסמ"ע (סימן יט סק"ב) מביא את דברי הרא"ש:

אין בית דין רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית דין הראשון.

פסיקה זו מבוססת על דברי הגמרא בבבא בתרא (קלח:): "בית דין בתר בית דין לא דייקי".

ואם כן, יש מקום לומר, שבית הדין אינו רשאי לדון בכלל בשאלה, האם המחיר ששולם לקבלן אינו מחיר סביר, שהרי בית הדין באשקלון הכריע כבר, שלא הייתה אונאה מצד הקבלן. וממילא אין מקום לדיון גם כלפי הנתבע.

בית הדין קבע, שכיוון שהדיון אינו ביחס לקבלן, אלא ביחס לנתבע, הרי זה דיון חדש, ובמקרה זה יש לבית הדין רשות לדון מחדש. במיוחד, כאשר לבית הדין נראה ברור שפסיקת בית הדין באשקלון הייתה מוטעית. במקרה מעין זה אומרים שבית דין אינו צריך להסכים עם פסיקתו של בית הדין הראשון.

כיוצא בזה מצאנו בתשובת החתם סופר (ליקוטים סימן נ), שכאשר הדיין יודע מאיזה טעם דן בית הדין הראשון, וחולק על בית הדין הראשון, רשאי הדיין השני לחלוק משום ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.

היות שפסיקת בית הדין באשקלון מבוססת על ההנחה שהצעת המחיר שהוגשה היתה סבירה, הרי שבמידה ובית הדין ישתכנע שפסיקת בית הדין באשקלון מוטעית, יהיה בית הדין רשאי לפסוק בשונה ממסקנת בית הדין באשקלון.

בית הדין קיבל שתי חוות דעת של שמאים – אחד שהיה בדירה לפני השיפוץ ואחד שהיה אחר השיפוץ. בנוסף, בית הדין שוחח עם הקבלן ועם אנשי מקצוע נוספים.

מסקנתו של בית הדין הייתה, שסביר להניח שאכן מדובר במחיר מופרז, וקביעתו של בית הדין באשקלון שמדובר במחיר סביר, מוטעית. לא רק המחיר ששולם בפועל מופרז, אלא אפילו הצעת המחיר של 90,000 ש"ח גבוהה יותר מהמקובל.

מאידך, התובע ידע זאת, ולא התווכח עם הקבלן. אף שהתובע קיווה שהנתבע יצליח לשכנע את הקבלן להוריד את המחיר, הרי שבסופו של דבר הוא לא אמר לקבלן כלום ביחס להצעת המחיר.

ב. חיוב הנתבע על העצה שנתן

הרמ"א (חושן משפט סימן קכט סעיף ב) כותב:

האומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו, והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו.

כיוצא בזה מצאנו גם בדברי הרמ"א במקום נוסף (חושן משפט סימן יד סעיף ה):

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.

האחרונים נחלקו בטעם החיוב. לדעת הגר"א (סימן יד סקל"א), חיובו של האומר 'לך ואני אבוא אחריך' הוא מדינא דגרמי, כמו המראה דינר לשולחני ונמצא רע. לעומת זאת, נתיבות המשפט (סימן רלב סק"י) הבין שדין זה נובע מהתחייבות כספית של האומר כן, בדומה לדין ערב.

אחת הנפקותות בין שני ההסברים היא, שכדי לחייב מדינא דגרמי יש להוכיח שנותן העצה התרשל. לעומת זאת, חיוב מדין ערב יכול להתקיים גם במקרה של שגגה שאין בה התרשלות.

בנדון דידן, נראה שיש להתייחס לשתי נקודות זמן:

עצם הקישור בין התובע לבין הקבלן שנעשה על ידי הנתבע, נראה שאין בו התרשלות. הקבלן הוא אכן אדם אמין שסיים את העבודה בצורה טובה, ובזמן.

לגבי שאלת המחיר, אילו הנתבע היה אומר שהוא זה שיטפל בנושא הכספי, היה מקום לחייבו. אולם, נקודה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים, והנתבע הכחיש שקיבל על עצמו אחריות לעניין זה. יש לציין, שמדבריו של הנתבע בבית הדין לא היה ברור לחלוטין אם הוא קיבל על עצמו אחריות שכזו או לא.

לכן, בית הדין קבע שמספק אין הנתבע צריך לשלם לתובע.  עם זאת, כשם שבדיני שכירות פועלים מצינו דין 'תרעומת', כך גם בנדון דידן, יש לתובע 'תרעומת' על הנתבע, וראוי שהנתבע יפצה אותו על כך.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר