גיליון מספר 59

עת לדון

נזק שנגרם לרכב שחנה במקום אסור

הרב ארי סט

אדם חנה את רכבו בצידו של רחוב צר (במקום המסומן כאסור בחניה) באופן המקשה על כלי רכב אחרים לעבור בכביש, , אך מאפשר זאת בצורה איטית ומבוקרת. אחת מהמכוניות שעברה בכביש לא האטה את מהירות הנסיעה בחולפה על יד הרכב החונה, וכתוצאה מכך נשרט הרכב החונה. הניזק, בעל הרכב החונה, דורש לחייב את המזיק בתשלומי תיקון הרכב בטענה שאמנם חנה במקום אסור, אך המזיק היה יכול להיזהר ולעבור בצורה זהירה ומבוקרת בלי לגרום נזק.

ראשית, יש לציין כי ודאי שהתובע לא נהג כשורה כאשר החנה את רכבו במקום בו החוק אוסר זאת. חניה באופן כזה יכולה לסכן הן את הרכבים האחרים שעוברים בכביש והן את הולכי הרגל. עם זאת, אין בעובדה זו בלבד כדי לפטור את הנתבע מתשלומי הנזק.

עביד איניש דינא לנפשיה

אם הניזק היה חוסם את כל הדרך כולה על ידי רכבו ואי אפשר היה לעבור בלי לפגוע ברכב החוסם, יכול היה המזיק לפגוע ברכב החוסם על מנת שיוכל לעבור, מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'. כך נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף ב):

ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור.

אמנם כאן, הניזק לא חסם את הכביש, ולכן אין לפטור את המזיק מסיבה זו.

נזק שנגרם באשמת הניזק

עתה נברר לאיזו קטגוריה של נזק יש לשייך מקרה כזה בו אדם הזיק את ממון חברו באמצעות רכבו. אם יש לו דין של אדם המזיק שהרי הוא אחז בהגה וברצותו הימין או השמאיל, או שמא יש להגדיר זאת כנזקי ממון שממונו (היינו רכבו) הזיק.

הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל קא סימן ה) נשאל שאלה דומה:

חתן שיוצא מחופתו, ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו, שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים, והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו, ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו...

וכך השיב הרא"ש:

כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו.

והדברים קל וחומר ומה סוס שיש בו רוח חיים, הרוכב עליו והזיק נחשב כאדם המזיק, קל וחומר לרכב שאין בו רוח חיים וכל כוחו מגיע מהנוהג בו שייחשב כאדם המזיק.

בחיובו של אדם המזיק נאמר במשנה (בבא קמא כו:): 'אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן', ובגמרא בסנהדרין: 'בין אונס בין רצון'. התוספות (בבא קמא כז: ד"ה ושמואל) הביאו דברי הירושלמי (בבא קמא פרק ב הלכה ח) המחלק בין אדם ישן שהביאו כלים לידו ושברם בשנתו – שפטור, ובין אדם שהלך לישון ליד כלים ושברם – שחייב. מדברי הירושלמי למדו התוס' שאדם אמנם חייב באונס אם הוא 'אונס כעין אבידה' אבל ב'אונס שהוא כעין גניבה' הוא פטור (מקור החלוקה בדברי בבא מציעא צד: האומרת שגניבה קרובה לאונס ואילו אבידה קרובה לפשיעה).

לעומת בעלי התוספות הבין הרמב"ן (חידושים לבבא מציעא פב: ד"ה ואתא) שאין ללמוד מהירושלמי שאדם המזיק באונס גמור פטור. הסיבה שהירושלמי פטר את המזיק כאשר הונחו לידו כלים לאחר שנרדם היא מפני שהניזק פשע בהנחת כליו ליד המזיק, והוא זה שהזיק לעצמו בהנחת כליו ליד אדם ישן. לכן, בכל מקרה שאין מקום להטיל את האשמה על הניזק, יתחייב המזיק לשלם אפילו באונס גמור.

בנידון דידן, נראה כי לדעת התוספות המזיק חייב שכן מחובתו היה להיזהר ולהאט את נסיעתו, וכך היה מצליח לעבור בבטחה. אמנם בדעת הרמב"ן יש להסתפק אם ניתן להטיל את האחריות על בעל הרכב החונה ולומר שהוא פשע והזיק לעצמו, או שמא מקרה זה אינו דומה למי שהניח כליו ליד אדם ישן.

המשנה בבבא קמא (כז.) פוטרת את המזיק את הכד שהונח ברשות הרבים:

המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור.

הגמרא (שם:) תמהה ושואלת: 'אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל?!', כלומר למרות שבעל הכד הניחו ברשות הרבים על הצועד בדרך מוטל לראות אם מקום הילוכו פנוי וראוי להליכה. תשובת הגמרא שנפסקה להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף א) היא שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. לדעת הרמב"ן, יש לנמק את דברי הגמרא המעניקה פטור למזיק בכך שהניזק שהניח את כדו ברשות הרבים הזיק את עצמו בהנחת כדו במקום שאין דרך אדם להתבונן בו בדרך הילוכו. נראה שסברא זו אינה שייכת כאשר הניזק חנה רכב שוודאי נראה לכול בצד הדרך. לכן, גם לשיטת הרמב"ן נראה שיש לחייב את המזיק לשלם על פגיעתו ברכב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר