שנת תשע"ד | שבת פרשת צו

חמדת דף היומי: דרישת ציון - זיכרון תוך התנהלות חיים רגילה

במשנה (סוכה ג, יב) מובא: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש...". הגמרא (סוכה מא ע"א) לומדת שיש לעשות זכר למקדש מהפסוק (ירמיה ל,יז) "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה" – 'דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה'. החתם סופר (שם) מבאר שזו הסיבה שאחר חורבן בית ראשון לא זכו לגאולה שלימה, כיוון שלא עשו דרישה לציון, "ובחורבן שני נתעורר רבי יוחנן בן זכאי על זה לעשות דרישה לציון וזכר למקדש כדי שנזכה לגאולה שלמה..." (שם).

מהי משמעות "דרישת ציון"? וכיצד בתקנתו של רבי יוחנן בן זכאי קיימת 'דרישה' זו?

הפועל 'דרש', מופיע בפעם הראשונה בתורה, בהקשר של איסור שפיכות דמים הקיים אף בבני נוח: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" (בראשית ט, ה). הכתוב מדגיש שלוש פעמים את העובדה שעל מעשה כזה אין לעבור בשתיקה והתעלמות. משחרב בית המקדש, קיימת סכנה להתעלמות ושכחה, ושעם ישראל יתרגל חלילה לחיים ללא צורך במקדש, ולכן יש צורך לדרוש את המקדש.

התמודדות עם חשש השכחה וההרגל לחיים ללא מקדש, אנו מוצאים בגמרא (בבא בתרא ס' ע"ב): "תנו רבנן כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה...". לכן, מביאה הגמרא (שם) תקנות חכמים שנועדו ליצור את האיזון בין המשכיות החיים לאי שכחת חורבן ירושלים - כגון השארת חלק לא מסויד בבית בגודל 'אמה על אמה', וכן נתינת אפר בראש החתן ועוד. עניינם של תקנות אלו, שהחיים עקרונית ממשיכים, אבל אנו נותנים מעט מקום בהקשרים שונים לזכירת המצב האידאלי והרצוי של מקדש. והזיכרון נעשה הן במצב קבוע של בניית בית חדש שאדם מתגורר בו, והן במצבי שמחה ייחודיים כגון בחתונה, שאנו מעלים בהם את זיכרון ירושלים.

רבי יוחנן בן זכאי בתקנתו, מציג התמודדות במישור נוסף עם חשש השכחה. דאגתו היא שהעולם הרוחני – תורני יתרגל למציאות ללא מקדש. רבי יוחנן בן זכאי שעוד לפני החורבן לוקח את האחריות על המשכיות התורה, ומבקש את "יבנה וחכמיה" (על פי גיטין נו ע"ב), מרחיב אחריות זו לעולם הרוחני של כל העם, ולכן הוא לוקח מצווה קיימת בתוך העולם ההלכתי – נטילת לולב, ומכניס בה את זכר המקדש ומצריך שיטלוהו שבעה ימים כמו שנהגו במקדש.

יש לציין שבחירתו של רבי יוחנן בן זכאי במצוות נטילת לולב אינה מקרית:

א.   השוני בין המקדש למדינה במצווה זו נלמד מהפסוק "ושמחתם לפני ה' א-לקיכם שבעת ימים..." (ויקרא כג, מ), ודרשו חז"ל (ספרא אמור יב, ט) שדווקא 'לפני השם' - במקדש, יש ליטול לולב שבעה ימים. כך שיש בכך ביטוי לעובדה שקרבת השם באופן מלא ועוצמתי, קיימת רק במקדש, והעולם הרוחני ללא מקדש הוא חסר. ולכן קיום המצווה כמו שהיה במקדש נועד לחזק בנו את זיכרון המקדש ואת הרצון בבניינו כדי להגיע לעוצמת חיים זו.   

ב.   בנטילת לולב אנו נמצאים במקום אחד, אבל אנו מנענעים לכל הכוונים. כך גם בגלות ובחורבן, אף שאנו נמצאים במצב מוגבל, אנו עדיין מחזקים בקרבנו את הידיעה וההרגשה, שזהו מצב זמני וחלקי ומקווים להרחבתו, ואנחנו עתידים לחזור לירושלים ולמקדש ועושים לכך את מירב המאמצים ומנסים לעשות ככל שידינו מגעת.  

סיכום:

בעקבות חורבן המקדש קיים החשש שעם ישראל יתרגל חלילה למצב ללא מקדש. והגמרא לומדת מהפסוק בירמיה (ל,יז) שיש 'לדרוש את ציון' ולא להתעלם מהמצב, ולעשות זכר למקדש. ואכן חז"ל עשו זאת בתקנות שענו על שני מישורים של שכחה:

1.   זיכרון בתוך התנהלות החיים הרגילה – כגון השארת מקום לא מסויד בגודל 'אמה על אמה' בבניין בית חדש, ונתינת אפר בראש החתן (והמנהג הוא לשבור כוס בחופה).

2.   זיכרון בתוך העולם הרוחני והתורני – ולכן רבי יוחנן בן זכאי לוקח את מצוות לולב, ומתקן שיקיימו אותה כמו שהיה במקדש.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר