שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תצא

שו"ת במראה הבזק: וילון כמחיצה בין עזרת נשים לעזרת גברים, בבית הכנסת

(מתוך ח"ז)
ירושלים, ישראל                                      Jerusalem, Israel
אייר תשס"ו

שאלה

האם ניתן להשתמש בווילון כמחיצה בבית הכנסת בין עזרת נשים לעזרת גברים?

תשובה

שאלה זו נחלקת לשני חלקים:

א.       מה גדרה ההלכתי ומה תפקידה של המחיצה בבית הכנסת.

ב.       מה מעמדו של וילון.

העמדה המקובלת בפוסקים היא שתפקיד המחיצה הוא ליצור חיץ פיזי מציאותי וניכר בין הגברים לנשים בבית הכנסת¹ או למנוע הסתכלות של הגברים בנשים². וילון עונה לכאורה על דרישות אלה, כל עוד גובהו הוא כראוי³ (ואינו מתנפנף ברוח הקיימת בפועל בבית הכנסת, באופן שבו ייתכן שבחלק מן הזמן לא ימלא הווילון את הדרישות הנ"ל).

ניתן להוכיח שלדעת רוב הפוסקים, זהו כל תפקידה של המחיצה⁴.

יש לציין שקיימת דעה שלפיה נדרשת המחיצה בבית הכנסת לעמוד בדרישות ההלכתיות הקיימות בהקשרים אחרים של מחיצה (כמו מחיצה של סוכה וכדומה), ולכן יש להקפיד על כך שהווילון יהיה קשור גם בתחתיתו, באופן שבו לא יוכל לנוע כלל ברוח מצויה (ולא די בכך שבפועל קירותיו של בית הכנסת אינם מאפשרים חדירת רוח, או שתנועת הווילון ברוח היא תנועה קלה בלבד), וכן יש להקפיד ששולי הווילון לא יהיו גבוהים מן הקרקע יותר משלושה טפחים⁵.

אולם, מאחר שיש לדחות את הראיות לדעה זו⁶, ומדברי רוב הפוסקים לא עולות דרישות כאלו (ויש שאף הזכירו בפירוש שימוש בווילון למחיצה זו, בלי לסייג זאת בדרישות הנ"ל⁷) – מעיקר הדין אין להחמיר, ויש להגדיר דרישות אלה כהידור בלבד (ובמיוחד לגבי הדרישה שהווילון יהיה קשור גם בתחתיתו, באופן שבו לא יוכל לנוע כלל ברוח מצויה⁸). 

תגובת הרב יהודה הנקין לתשובה ותשובות לדבריו (התשובות לדבריו מופיעות כהערות שוליים):

הכל תלוי בנקודת הראות – מי צריך להוכיח מה – ואני יצאתי מתוך ההנחה שבכל בתי הכנסת הידועים לנו עד לאחרונה תמיד היו העזרות נשים שלהם מובדלות רשות, והבא לשנות ידו על התחתונה⁹. דוגמה לכך היא הפיכתכם את הראיה

מ"גולפי", כאילו אני הוא שצריך להוכיח שב"שעת הדרשה" אין מדובר על שעת תפילה– טענה לא ברורה¹⁰.

גם דחייתכם את הראיה ממצורע, מלשונות הרמב"ם שאינן עוסקות כלל בהפרדת בני אדם זה מזה, היא דחוקה מאוד¹¹. ועיין ב"יסודי ישורון" (חלק א עמ' נ)¹².

על כל פנים, גם לפי דעתכם תמוה מה שהשמטתם (לפי הסתכלות ראשונה):
1.    דחייתי את ראיית האגר"מ לגבי דאורייתא, ושהעיקר כדעת המהרש"א¹³.
2.    דבריי שהרמב"ם חזר בו לגבי תבנית עזרת נשים בבית המקדש לגבי קירות וגזוזטראות, וממילא לגבי טעם התקנה¹⁴.

גם כמדומה שלא ראיתם מה שהשבתי להשגות ה"משנה הלכות" בסוף חלק א שלי^{16 ,15}

_________________________________

¹     עיין ב"אגרות משה" (או"ח א סי' לט) שדן "בענין המחיצה שצריך להיות בביהכ"נ בין אנשים לנשים ושיעור גובהה": "עצם הדין שאף אם האנשים הם בצד אחד והנשים בצד אחר אסורין הן להיות בלא מחיצה הוא לע"ד דינא דאורייתא. וראיה מסוכה דף נא שהקשה בגמ' על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים... הכתיב הכל בכתב, שאסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה, ותירץ רב דקרא אשכחו... צריך לומר שהוא איסור מדאורייתא, ולכן הוא ממילא כמפורש... וממילא חזינן מסוגיא דסוכה, דאף אם היתה מחיצה אבל כזו שאפשר לבא לידי קלות ראש יש עדין אותו האיסור מדאורייתא, דהא אף בראשונה שהיו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ... היתה מחיצה גדולה ביניהם בדין מחיצה, אבל כיון שהוצרכו לעמוד נגד השערים הפתוחים כדי לראות את השמחה ראו שבאו לידי קלות ראש, ולא הועילה המחיצה... ולכן צריך לומר שהאיסור הוא רק משום קלות ראש, וחשבו מתחלה שמה שבאו לידי קלות ראש היה מחמת שהאנשים הוצרכו לראות דוקא דרך הנשים, שהרי שניהם הסתכלו למקום אחד באו לידי קלות ראש, שאף שמצד ההסתכלות עצמה... היה באופן המותר, שלא נראו מקומות המכוסים... אבל כשראו שבאו מזה לידי קלות ראש שהוא להרבות שיחה ביניהם ולנגיעה בידיהם וכדומה, התקינו... ולפיכך אף שלכל דבר הצריך מחיצה הרי הוא מחיצה גמורה, מ"מ לענין הבדלת אנשים ונשים אינה כלום, שעדיין הם כמעורבין ובאין לקלות ראש... אלמא שבתחלה, אף שהיו מובדלין בדין מחיצה שמועילה לשאר דברים שצריכין מחיצה לא הועילה לזה, ונחשבו כמעורבין, ואסור מדאורייתא, והוי כמפורש שיעשו גזוזטרא.

"היוצא מזה גם בבתי כנסיות שמתקבצין שם אנשים ונשים להתפלל טוב יותר לעשות גזוזטרא שהנשים יהיו למעלה, ואם מאיזה טעם קשה לעשות גזוזטרא צריכים לעשות מחיצה ממש, כזו שתמנע מלבוא לידי קלות ראש, ולא סגי במה שנחשבה מחיצה לכל דבר, כגון בשערים פתוחים, כמו שראינו שלא הועילה במקדש והיה אסור מדאורייתא. ולכן לא סגי גם במחיצה של עשרה טפחים מן הקרקע, שאינה כלום לענין קלות ראש, שהרי יכולים לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם, ואין לך קלות ראש גדולה מזו, ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא, שגרועה היא ממחיצה שהבדילה בין עזרת נשים לחיל במקדש, שלא הועילה אף שהיתה יותר ניכר, אלא צריכים לעשות מחיצה גבוהה במדה כזו שלא יבואו לידי קלות ראש. והנה יש מקום לומר שרק במקדש... אבל מוכרחין קצת לומר שדין זה הוא מדאורייתא בכל מקום קבוץ... משמע שהוא איסור בכל מקום שצריכין להקבץ בו אנשים ונשים, שאסורין להיות בלא הבדלת מחיצה ביניהם כדי שלא יבואו לידי קלות ראש".

ובסי' מא כתב עוד: "לא נראה לע"ד מש"כ כתר"ה שבגמ' סוכה נא בברייתא שאיתא שלא יבואו לידי קלות ראש, ובירוש' שאיתא שלא יהיו מעורבין פליגי, הנה בתוספתא איתא שהיו באין לידי קלות ראש ומסיק שלא יהיו מעורבין, ופשוט שהוא מהברייתא שבגמ', וא"כ הוא טעם אחד, וכמפורש במתני' דמדות שלא יהו מעורבין ולא יפלגו ע"ז, אלא שהוא טעם אחד, דמה שבאו לידי קלות ראש הוא נחשב מעורבין כדבארתי. וגם מש"כ כתר"ה לטעמו שהם ב' טעמים יש חלוק לדינא, דלטעם קלות ראש הוא מצד הסתכלות, וצריך גבוהה שלא יהיו נראות כלל, ולטעם שלא יהו מעורבין סגי במחיצה כ"ד, הנה הוא דבר שא"א לומר כלל, דלא שייך זה להסתכלות, כדבארתי שאף מהגזוזטרא היו נראות, וקלות ראש הוא מה שנקל להם לדבר זה עם זו וליגע זה בזו כדבארתי, ואף לטעם שלא יהיו מעורבין צריך שתהיה גבוהה י"ח טפחים, וזה סגי שלא יהיה קלות ראש". עיינו עוד בדבריו בחלק או"ח (ג סי' כג).

²    סברת השואל ב"אגרות משה" הנ"ל (או"ח א סי' מא), ועיין עוד ב"ציץ אליעזר" (ז סי' ח), שכתב: "בחיוב עשיית מחיצה בין ביהכ"נ לבין עזרת נשים... שהמקור הוא ממשנה בסוכה פ' החליל במוצאי יו"ט וכו' תיקון גדול וכו' ובגמ' שם וברמב"ם בפיה"מ ע"כ. וכך מציינים באמת כל המדברים מזה את דברי הגמ' והרמב"ם הנ"ל כמקור ראשון לדבר. ואם אמנם שבהלכות לולב (פרק ח הל' יב) כותב הרמב"ם הטעם כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. אבל בפיה"מ שם מדגיש לכתוב הטעם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, וזה אפשרי רק ע"י עשיית מחיצה בגובה איש או וילונות. ועיין גם בתיו"ט בסוכה (שם) שמביא דברי הרמב"ם שבפיה"מ ומוסיף וכותב: 'והדין עמו וכו', ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש...' עיי"ש. והנה שאלת המחיצה כבר נתעוררה בדור הקודם ובספר 'לב העברי' ח"ש נדפס פסק דין על כך אשר עליו חתומים למעלה משבעים גאונים ובראשם המהר"מ אש והגר"ש גאנצפריד ז"ל... אנו למדים לדעת שאפי' המתקנים דאז לא עלה על דעתם שלא לעשות מחיצה מבדלת אשר לא יוכלו להסתכל אנשים בנשים... ק"ו לתוקף איסור זה כשאין אפי' מחיצה כזאת, באופן שלא יוכלו להסתכל. ועיין שם גם ב'לב העברי' (ח"א), שכותב ג"כ מתוקף החיוב של עשיית מחיצה מבדלת ומביא דברי הגמ' בסוכה (נא) ופיה"מ ותיו"ט ע"ש... וש"ב הגאון הגר"י אברמסקי [שליט"א] (זצ"ל), מדי דברנו פעם על אודות הצרכת מחיצה בין ביהכ"נ לעז"נ הצביע על דברי המרדכי בפ' כירה שמובא בט"ז (או"ח סי' שטו ס"ק א), שכותב לענין שבת דמחיצה הנעשה לצניעות, כגון מחיצה שעושין בשעת דרשה בין אנשים לנשים מותר, הרי דמדי שמתאספים אנשים ונשים יחד, אפילו לשעת דרשה שהוא עראי צריכים לעשות מחיצה בין אנשים לנשים, דון מינה דמכ"ש דצריכים לעשות מחיצה בין ביהכ"נ לבין עז"נ... לתפלה שהוא קבוע. חושבני שמהאמור מספיק... החיוב של עשיית מחיצה מבדלת בין בית הכנסת לבין עזרת נשים באופן שהאנשים לא יוכלו לבוא לידי הסתכלות".

ועיין עוד בשו"ת "משנה הלכות" (ז סי' יב), שהאריך לחלוק על ה"אגרות משה" ולבסס את הדעה שמחיצה בין עזרת נשים לעזרת גברים צריכה להיות כזו שלא יוכלו להסתכל אנשים בנשים, וחזר על כך גם במהדורא תניינא (ד סי' פא): "ופשוט דמחיצה צריכה להיות מחיצה שלא יוכלו להסתכל אנשים בנשים, כמבואר במס' סוכה בשמחת בית השואבה, דבביהמ"ק תקנו תיקון גדול נשים מלמעלה ואנשים מלמטה שלא יבואו להסתכל, דאל"כ מה הועילו במחיצה. ואפילו לדרשה אסור לדרוש אם אין מחיצה בין אנשים לנשים, עיין שו"ע (או"ח סי' שטו, ט"ז ס"ק א) כמבואר במרדכי, והביאו ב'אליהו רבה' (שם) ובש"ע הגרש"ז (ס"ג) ובעה"ש (ס"ד) ועיין 'משנה הלכות' (מהד"ת ב סי' שח וסי' שט), והובא בכל האחרונים בלי חולק. ומיהו רק באתי להוסיף נקודה אחת, מה שכתב בשו"ת 'דברי חיים' (הוצאת ברוקלין ע"י ישיבת באבוב בתשובות נוספות סי' יב, פסק ב"ד סעיף ה) וז"ל: 'אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים באופן שיכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם'".

יש לציין גם שלדברי המרדכי שהזכירו ה"ציץ אליעזר" וה"משנה הלכות" ישנה מקבילה במהרי"ל – ר' להלן בהערה 4, ושם יש גרסה שנאמר בה בפירוש שמטרת המחיצה "דלא יסתכלו בנשים" (עיין בספר מהרי"ל שבהוצאת מכון ירושלים, הלכות שבת לה, שינויי נוסחאות ג).

³    היינו 18 טפחים לדעת ה"אגרות משה", וכגובהה של אשה לדעת ה"ציץ אליעזר", ה"משנה הלכות" והשואל ב"אגרות משה" (א סי' מא) הנ"ל.

⁴    לגבי דעת ה"אגרות משה", בתשובתו הראשונה הוא כותב שצריך לומר "שהאיסור הוא רק משום קלות ראש". כיוון שבתשובה זו טרם הועלה העניין של הסתכלות, נראה שהמילה "רק" לא באה למעט אפשרות זו (אותה הוא שולל אחר-כך ובתשובות הבאות) אלא למעט אפשרות להבין שיש כאן דין עצמי של מחיצה. מלבד זאת, כיוון שבבית המקדש הייתה מחיצה גם לפני התיקון שנעשה, וכפי שמודגש בתשובותיו של ה"אגרות משה", הרי שהגזוזטרא שנעשתה במסגרת תיקון זה לא שינתה כלום לגבי מציאות מחיצה כדין עצמי שם, וממילא אין שום מקור לומר שקיים דין כזה. ור' להלן בהתייחסותנו להבנת ה"משנה הלכות" בדעת ה"אגרות משה". לגבי דעת ה"ציץ אליעזר" וה"משנה הלכות", שניהם מדברים על המחיצה כאמצעי למניעת הסתכלות בלבד, ואין שום מקור לומר שיש נוסף לכך גם דין נפרד לגבי מחיצה.

כמו כן, מחיצה בעלת מעמד הלכתי עצמי יש לה משמעות בהלכות שבת, והיא נחשבת "מחיצה המתרת" שאסור לעשותה בשבת. לגבי מחיצה הנעשית כדי להפריד בין אנשים לנשים בשעת דרשה, מבואר במהרי"ל (הלכות שבת לה) בשם ראבי"ה: "אמר מהר"י סג"ל, מכאן פסק באבי"ה שנהגו להתיר בשבת בשעת הדרשה לפרוש טליתות לחצוץ בין אנשים ונשים לצניעותא", וכך מובא גם במרדכי (שבת סי' שיא).

פסק זה הובא בט"ז (שו"ע או"ח סי' שטו ס"ק א), ובעקבותיו ב"אליה רבה" (שם), בשו"ע הרב (שם סג), ב"ערוך השולחן" (ס"ד) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק ה), שמחיצה זו נחשבת כעשויה "לצניעות בעלמא", ולכן אינה נחשבת "מחיצה המתרת". ה"ציץ אליעזר" וה"משנה הלכות" בתשובותיהם מדמים את המחיצה הנעשית בבית כנסת בתפילה בין עזרת נשים לעזרת גברים למחיצה הנעשית כדי להפריד בין אנשים לנשים בשעת הדרשה.

ה"משנה הלכות" אף נשאל בפירוש (טו סי' קיב) אם מותר להעמיד בשבת מחיצה על גלגלים – היינו אם יש למחיצה זו דין "מחיצה המתרת", והשיב: "בענין שבבית מדרשכם שם יש להם מחיצות על גלגלים, אשר מעמידין אותה בעת התפלה בש"ק בשחרית, ומעבירין אותה בימי השבוע שאין שם נשים, ונוהגים בביה"מ שם לעשות כן בכל שבוע, ונפל הספק אי זה מקרי מחיצה של צניעות ומותר להקימה בשבת או הו"ל מחיצה להתיר ואסור... ומקום הספק לפמ"ש הגרמ"פ באג"מ (או"ח א סי' לט), דדין מחיצה בין אנשים לנשים בביה"מ הוא מדין תורה, שאסור להתפלל במקום אחד אנשים ונשים, ומחיצה זו די לה בי"ח טפחים, שאין זה מדין הסתכלות שלא יסתכלו זה בזה, ולפ"ז שהוא דין מחיצה המתרת אסור להעמידה בשבת, אבל רבים החולקים, ס"ל דדין מחיצה הוא להבדיל בין אנשים ונשים ומדין צניעות, שלא יסתכלו זה בזה, וא"כ מותר לעשותה בשבת ... ולפענ"ד הנה כבר הראתי לדעת בס"ד בספרינו (ז סי' יב) דהאיסור הוא משום הסתכלות... וכן נהג עלמא בכל מקומות, שאם באים להתפלל ארעי למקום שאין שם מחיצה שעושין מחיצה לצניעות ומתפללין ואין פצה פה ומצפצף, וכה"ג פוק חזי מאי עמא דבר הלכה הוא. ולדינא לפענ"ד אין להרהר ולפקפק, ואדרבה ישתדל ויזרז לעשות מחיצה לצניעות ולהבדיל בין החול ובין הקודש שמתפללין שם בשבת". הרי מפורש שלדעתו תפקידה היחיד של המחיצה בין עזרת נשים לעזרת גברים הוא למנוע אפשרות של הסתכלות, שהרי לדעתו יש לומר כך אף לקולא (לגבי הלכות שבת).

אמנם, נראה מדבריו הנ"ל שהבין שלדעת ה"אגרות משה" שלא זה הוא תפקיד המחיצה. ייתכן שישנו דין עצמי של מחיצה (וזו "מחיצה המתרת"), ואולי היה מקום להסיק מכך גם לגבי הנדון שלפנינו; אולם בהמשך דבריו הוא מוסיף: "ומיהו נלפענ"ד לומר דבר חדש, דאפי' לדעת הגרמ"פ ז"ל, דעד י"ח טפחים לא הוי רק מחיצה המתרת, אבל אם יש לו מחיצה גבוה כגובה אשה נמצא שמחיצה זו נעשה לצניעות, ולהבדיל בין הנשים ואנשים כה"ג גם הגאון ז"ל מודה שמותר להעמידה, דהרואה מחיצה גבוה אומר משום צניעות הוא, ולפ"ז נמצא דאם לא הניח מחיצה ע"ש ואין לו רק מחיצה של י"ח טפחים – אסור להעמידה בשבת, דהו"ל מחיצה המתרת. אבל אם משים מחיצה גבוה שהוא לצניעות, אף שהוא גם להתיר להתפלל, כיון דניכר שהוא מחיצה לצניעות שהוא גבוה כקומת אשה או איש, גם הגאון ז"ל מודה דמותר להעמיד אפי' בשבת". כלומר, לדעתו ייתכן שלדעת ה"אגרות משה" יש שתי אפשרויות: לעשות מחיצה שיש לה דין מחיצה, או לעשות מחיצה שתמנע לחלוטין הסתכלות. מלבד זאת, נראה שאין כל הכרח להבין אף בדעת ה"אגרות משה" כהבנה זו. ואדרבה, אם היה ה"אגרות משה" סובר שזהו דין עצמי של מחיצה היה די במחיצה של י' טפחים, כבכל מקום שיש בו דין של מחיצה – וה"אגרות משה" שולל זאת בפירוש ואף מדגיש כנ"ל שבבית המקדש הייתה מחיצה גם לפני התיקון שנעשה, ולא זו הייתה תכליתו של תיקון זה. אלא שלדעת ה"אגרות משה" תפקיד המחיצה למנוע קלות ראש ולא למנוע הסתכלות, ולדעתו לכך יש צורך בגובה של י"ח טפחים, כפי שמפורש בתשובותיו.

⁵    עיין בשו"ת "בני בנים" (א סי' א-ג; ב סי' יב-יג), שדן בעניין המחיצה, ומבאר שלדעת הרמב"ם ב"יד החזקה" המחיצה נועדה למנוע ערבוב, ולא – כמשמעות דבריו בפירוש המשניות – למנוע הסתכלות (ולהבנתו יש לחלק בין הדברים, וצ"ל לדעתו שהרמב"ם חזר בו). הוא האריך בביאור שיטת הרמב"ם בשני המקומות, וגרס שהלכה כשיטתו ב"יד החזקה", ופירש שכדי שלא יהיה ערבוב צריך מחיצה שיוצרת שינוי רשות במובן הרגיל של מושג זה בהלכה, היינו מחיצה שמגיעה לגובה של י' טפחים, ותחילתה אינה בגובה של יותר מג' טפחים מן הקרקע, ואינה יכולה לנוע ברוח מצויה.

כמו כן ביסס (סי' ב) את טענתו על פסיקות והנהגות של סבו (הגרי"א הנקין) ושל הגרי"ד סולובייצ'יק, שהסתפקו (לפחות בשעת הדחק) במחיצה של י' טפחים, שאינה מונעת הסתכלות, ובהכרח טעמם משום שגדר מחיצה זו הוא שינוי רשות (ואם כן גם לחומרא צריך שמחיצה זו תוכל למלא דרישה זו). למעשה, משתמע מדבריו (תחילת סי' ב), שגם הוא מודה שאין לו ראיה מלבד ראיה זו, אלא שכתב שלדעתו אדרבה, על הרוצה לומר שלא זהו גדרה של מחיצה זו להביא ראיה. לגבי הראיה מהמחיצה הנעשית להפריד בין אנשים ונשים בשעת הדרשה, טוען ה"בני בנים" שיש לחלק בין דרשה לתפילה, ואף לדייק מכך שנקטו "שעת דרשה" שבשעת התפילה הדין שונה.

⁶    שו"ת "בני בנים" הביא שבבית המקדש היה שינוי רשות בין מקום הגברים למקום הנשים גם בלי התיקון שנעשה שם, ואם כן ברור שאין משם מקור או ראיה להצריך מחיצה היוצרת שינוי רשות (הוא איננו עונה לכאורה על ראיית ה"אגרות משה" מעובדה זו עצמה שלא די בשינוי רשות, וצ"ע).

כמו כן, טענתו שיש חילוק בין דברי הרמב"ם ב"יד החזקה" לדבריו בפירוש המשניות אינה מבוססת דיה. אין הוא מציין עוד מי שכתב כך, אלא רק שה"ציץ אליעזר" כתב בניגוד לכך וה"אגרות משה" הסתפק בזה. הוא מביא אחרונים שהביאו רק את דברי הרמב"ם באחד משני המקומות כראיה לכך שסברו שאין להביא את שניהם כאחד, ולכאורה נראה ברור שאין זו ראיה; אדרבה, אילו היו פני הדברים כך היה על האחרונים הללו לציין "כתב הרמב"ם... (דלא כדבריו ב...)", וממה שלא נהגו כך אלא העתיקו אחת משתי הלשונות (וחלקם בחרו בלשון פירוש המשניות, אף שברור למדי שאם יש סתירה יש לפסוק כדברי ה"יד החזקה", שהוא משנה אחרונה של הרמב"ם, וכן הוא ספר פסק ולא פירוש, וגם הוא מדויק יותר, מאחר שנוסחו המקורי עמד בפניהם ולא תרגום בלבד) – ומשמע שסברו שאין הבדל במהות בין הדברים אלא בניסוח בלבד. בדרך-כלל משתדלים המפרשים והפוסקים למעט ב"יצירת" מחלוקות, וכל שכן סתירות בדברי הראשונים, ונראה שגם כאן יש לנקוט בדרך זו, וצ"ע בסברת ה"בני בנים", שהעדיף ליצור סתירה בדברי הרמב"ם בלא הכרח לכך.

טענתו שמניעת ערבוב מחייבת שינוי רשות אינה מוכרחת. מסתבר יותר שהדבר תלוי בשאלה אם במציאות מושגת מניעת הערבוב היוצר קלות ראש (כהבנתו, ששותף לה בנקודה זו גם ה"אגרות משה", או הסתכלות לפי ההבנה השנייה האפשרית).

עוד הביא שו"ת "בני בנים" ראיה להבנתו בעניין מניעת ערבוב מדברי הרמב"ם לגבי מצורע (טומאת צרעת פרק י הל' יב): "נכנס לבית הכנסת, עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות ונכנס ראשון ויוצא אחרון, כדי שיהיה מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם". אבל הוא עצמו מודה שכוונת הרמב"ם "עושין לו מחיצה – כדי שיהיה מושבו לבדו, ונכנס ראשון ויוצא אחרון – כדי שלא יעמוד עם העם בערבוב", אלא שכתב ש"גם לפי זה מוכח שמחיצה י' טפחים נקראת שלא בערבוב".

ונראה שאין מכך ראיה כלל: א. דבריו "שגם לפי זה..." (וכוונתו ברורה, שאם לא כן מה הועלנו בכך שאין ערבוב בשעת כניסתו של המצורע לבית הכנסת, הרי עדיין יש ערבוב בשעת ישיבתו שם) אינם מוכרחים, שהרי אין הכרח לומר שאנו חוששים לערבוב בשעת ישיבתו שם. מסתבר שהחשש לערבוב הוא בשעת כניסה ויציאה, שאז כתוצאה מהדוחק עלולים הטהורים לגעת בו, מה שאין כן כשיושבים, שגם אם נחשבים מעורבים – אין בכך חשש. ב. גם אם נוכיח שדי במחיצת י' טפחים למנוע ערבוב (וזה לקולא, שאין צורך בגובה רב יותר), עדיין אין ראיה שאין אמצעים נוספים לכך (כגון וילון, גם אם אינו נחשב למחיצה בדרך-כלל), אלא שאצל המצורע יש צורך במחיצה "כדי שיהיה מושבו לבדו". ג. אין כל הכרח להשליך מהמונח ערבוב בהקשר אחד למובנו בהקשר אחר. ייתכן שהגדרת ערבוב בהקשר של חשש טומאה שונה מהגדרתו בהקשר של צניעות וכדומה, כשם שאותו מונח יש לו משמעויות אחרות לחלוטין בהלכות תערובות למשל (הרמב"ם עצמו משתמש במילה "ערבוב" גם בהלכות יום טוב פרק ד הל' יד, תרומות פרק יא הל' יט, מעשר פרק י הל' ט וביכורים פרק ג הל' ז, ובכל אחד ממקומות אלה ההבחנה בין מצב של ערבוב למצב שאין בו ערבוב שונה, הכל לפי העניין).

עוד הוסיף ה"בני בנים" (בחלק ב של סי' יב) לטעון שאם אין צורך בהבדלת רשות כדי למנוע ערבוב, מנין שצריך אפילו וילון, ולא די בישיבה נפרדת בעלמא? ונראה שאין זו טענה, שהרי כבר ביררו הפוסקים והוכיחו שצריך למנוע אפשרות של הסתכלות או קלות ראש, ואם כן גדר מניעת ערבוב שנזכר כאן הוא יצירת הפרדה כזו שתמנע אפשרות של הסתכלות או קלות ראש, כלומר מחיצה.

לגבי מה שהביא מהנהגת הגרי"א הנקין והגרי"ד סולובייצ'יק, יש להעיר שגם אם סברו שדי במחיצה של י' טפחים כדי להתיר תפילה בבית כנסת בשעת הדחק (כפי שהוא עצמו מדגיש בדבריהם), אין מכך ראיה שהם סוברים שעיקרה של מחיצה זו הוא משום שינוי רשות. ייתכן שגם הם מודים שיש חיוב ליצור בבית כנסת מחיצה שתמנע הסתכלות או קלות ראש, ולשם כך צריך גובה של י"ח טפחים או יותר, ואין צורך במחיצה היוצרת שינוי רשות אלא די בווילון, אך כאשר ישנה מחיצה (ממש – לא וילון) בגובה י' טפחים מותר להתפלל שם, כיוון שניתן להחשיב את בית הכנסת כמסתיים בנקודה זו (שהרי המחיצה חולקת רשות), ונמצא שרק עזרת הגברים היא בית הכנסת. ואף שניתן להסתכל מתוך בית כנסת זה בנשים ש"מחוץ" לו (בעזרת הנשים) ואף להקל ראש עמהן, (ולכן לא די במחיצה זו לכתחילה), אין בכך כדי לאסור את התפילה שם, כיוון שהנשים הן מחוץ לבית הכנסת, והרי זה כבית כנסת שחלונותיו פונים לרשות הרבים שיש בה נשים, שאין איסור להתפלל בו.

לגבי דעת הגרי"א הנקין, ציין ה"בני בנים" בהערה (ב סי' יג) למה שכתב ב"תשובות איברא" (סי' י), שם אכן משמע שלדעתו של סבו קיימת בעיה בווילון: "שיעור המחיצה... ובשעה"ד י' טפחים ולמעלה מזה יהא וילון, וזה עדיף מוילון מהקרקע עד למעלה". אבל ראיה זו שוברה בצידה, שהרי הלשון "זה עדיף" משמעה שגם וילון מועיל, אלא שעדיף שתהיה מחיצה קבועה של י' טפחים (אין שם שום משמעות לכך שמחיצה של י' טפחים בלי וילון מעליה גם היא עדיפה מווילון בלבד לכל הגובה, כפי שיוצא מדברי ה"בני בנים"). גם מהמשך הדברים משמע שהבעיה בווילון היא "שלפעמים מפשילין הוילון", ואם כל המחיצה מווילון נמצא שבאותה שעה אין מחיצה כלל, ואם כן אין זה חסרון מהותי בווילון (כדעת ה"בני בנים") אלא חשש בעלמא, שניתן כמובן להקפיד למנעו.

לגבי דעת הגרי"ד סולובייצ'יק יש אף עדות ברורה, המוכיחה שדעתו הנה כפי שביארנו ולא כדעת ה"בני בנים". בספר "נפש הרב" (ליקוטי הנהגות, או"ח, בענייני מלאכה בשבת ט עמ' קע) מובא: "במרדכי מבואר שהמחיצה שפורסים... בשעת דרשת החכם אין דינה כמחיצה המתרת... ורבנו תפס בפשיטות דהוא הדין נמי במחיצה שפורסים בבית הכנסת בשעת התפילה בין הנשים לאנשים". מדברים אלה עולה הראיה שלדעת הגרי"ד סולובייצ'יק אין למחיצה זו דין של מחיצה שחולקת רשות (שצריך שלא תנוע ברוח וכו'), בניגוד לדברי ה"בני בנים", שכדי להתמודד עם ראיה זו חילק בין שעת הדרשה לשעת התפילה.

יש לציין עוד, שלעניין עצם הטענה, שיש לחלק בין דרשה לתפילה ואף לדייק מהפוסקים שנקטו "שעת דרשה" שבשעת התפילה הדין שונה, כבר עמד בטענה זו ה"משנה הלכות", וכתב: "ומ"ש המרדכי... דמחיצה לצניעות מותר, היינו מחיצה שעושין בין אנשים לנשים בשעת הדרשה, ודייק למה לא אמר בשעת התפילה, יפה כיון מעכ"ת דביהמ"ד לא צריכא ליה, שלא הי' ביהמ"ד קבוע באופן שאין לה מחיצה קבועה מקודם, ולכן פי' דאפילו לדרשה שהוא ארעי ושכיח שאין להם מחיצה וצריך לעשות מחיצה, אבל ה"ה להתפלל וכ"ש הוא. ויפה דייקו דאף להספד צריך מחיצה, ומה נאמר הרבה דברים שהקילו בהם ואין מקום להקל".

בהמשך (ב סי' יב‑יג) הוסיף ה"בני בנים" לטעון שמדברי תנא דבי אליהו (סדר אליהו רבא ח) עולה שיש צורך בהפרדת רשות, ששם נאמר: "ולמדו חכמים... שנית שלא יעמוד ברה"ר ויתפלל... מפני דעת הנשים... שלישית שיקדש את מחנהו ד"א... ואם היתה התפילה בביתו... כל הבית...", וב"ילקוט שמעוני" (כי תצא רמז תתקלד): "תנא דבי אליהו... לא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות, ולא יעמוד בין הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים, אלא יקדש מחנהו חמשה אמות לכל צד, ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כולה, שנאמר 'ה' אלוהים מתהלך בקרב מחניך'". מכך מסיק ה"בני בנים": "ופרוש מפני דעת הנשים הוא שלא יתן דעתו עליהן ויטרידו אותו... וממילא צריך מחיצת י' טפחים... שלא יחשב כתוך ד"א... שאם יעמדו סמוכים... אסור אפילו אם וילון מפריד... דומיא דצואה לדעת תנדב"א, דאסמכינהו על 'והיה מחניך קדוש'..." (בסי' יג שם האריך בדיני הרחקה מצואה).

נראה שגם זו אינה ראיה:

א.  מנוסחת "תנא דבי אליהו" עצמו נראה שד' אמות נזכרו לגבי הדין שיקדש את מחנהו, שזה שייך להרחקה מצואה וכדומה, ולא להרחקה מנשים, שהיא דין נפרד, שהרי נאמר שם (בנוסח הרגיל): "ולמדו חכמים ארבעה דברים... שנית, שלא יעמוד ברה"ר ויתפלל... מפני דעת הנשים... שלישית שיקדש את מחנהו...", או (במהדורת איש שלום, על-פי כת"י רומי ד' תתל"ג, וכן בנוסח הישן שבמהדורת פראג תל"ו, שהוא הנפוץ כיום): "ולמדו ממנו חכמים ארבעה דברים, שלא יעמוד אדם... ולא יעמוד ברבים... מפני דעת הבריות, לא יעמוד אדם בין הנשים ויתפלל מפני דעת נשים, ויקדש אדם את מחניהו ארבע אמות... ואם היה בתוך הבית נקדש כולו, אפילו מאה אמה, שנאמר 'כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא וגו''. ולמדו חכמים שיעמוד אדם בצד העץ ויתפלל". מסתבר שהעיקר כנוסח זה, שהוא המקור, ולא כנוסח הילקוט, שהוא "כלי שני", וייתכן שקיצר את הדברים או שנשתבשו (ואולי גם בו יש לפרש שאלו שני דינים נפרדים), אך ה"בני בנים" טען (ב סי' יג) שנוסח ה"ילקוט שמעוני" הוא העיקר.

אף טענתו של ה"בני בנים" שם "שיקדש..." הוא דין בפני עצמו אינה מובנת, כי אם הרחקה מצואה היא דאורייתא, זה אינו מלמדנו לגבי העניין, שהרי משמעות "שיקדש" היא מעשה ולא מניעה, ויש לפרשו שיבדוק שד' אמות שסביבו נקיות, ומדאורייתא אין מקור אלא לאסור תפילה כשידוע שיש שם צואה.

ב.  ההנחה שרק מחיצה גמורה יכולה להוות תחליף לד' אמות אינה מוכרחת, והרי אילו היה צורך בחילוק רשויות ממש לא היה די בד' אמות. אמנם הן מהוות שיעור חשוב לרשות בפני עצמה, אבל לא כל ד' אמות נחשבות באופן אוטומטי לרשות עצמאית, אלא שיש כאן צורך בהבדלה ניכרת, שתמנע את נתינת דעתו של המתפלל על הנשים, ולכך צריך כשאין מחיצה לפחות הבדלת ד' אמות (שהרי מדובר במתפלל במקום שאינו מקום קבוע לתפילה, ולכן אין בו חובה של מחיצה ואולי גם לא ניתן לעשות שם מחיצה באותה שעה), אבל כשיש הפרדה ניכרת המשיגה את המטרות של מניעת נתינת דעתו של המתפלל על הנשים (וכן הסתכלות או קלות ראש), ברור שהדבר עדיף על אותן ד' אמות, ואין צורך בהן ולא ב"מחיצה" גמורה. מה שמסיים ה"בני בנים" וכותב: "שאם יעמדו סמוכים... אסור אפילו אם וילון מפריד... דומיא דצואה לדעת תנדב"א, דאסמכינהו על 'והיה מחניך קדוש...'" – תמוה, שהרי התנא דבי אליהו מסתמך במפורש גם על המשך הפסוק: "ולא יראה בך ערוות דבר", ומסתבר שקידוש המחנה הנדרש בו בהקשר של הרחקה מנשים שייך לכך ולא להרחקה מצואה, ולהרחקה מערווה מועיל וילון גבוה יותר ממחיצה קבועה נמוכה, שהרי "בראיה תלה רחמנא". אף שכאן מדובר בהרחקה יתרה ולא בעיקר דין תורה, שהרי כפי שהעיר בצדק ה"בני בנים", אין מדובר דווקא בנשים שאינן לבושות כדין, שלגביהן ודאי הרחקת ד' אמות אינה מועילה, מכל מקום קל וחומר הוא שמה שמועיל גם להרחקה, מעיקר דין תורה מועיל גם לחיוב נוסף זה.

ועיין בפירוש "זיקוקין דנורא" ל"תנא דבי אליהו", וכן ב"מאיר עין" (של "איש שלום"), שהבינו גם שד' אמות שהוזכרו להרחקה מטינוף, ריח רע או צואה הוזכרו (הראשון בפירוש, והשני בכך שציין למשנה בברכות כב ע"ב), וכן ב"תוספות בן יחיאל" (לג"ר עקיבא יוסף שלזינגר) על "תנא דבי אליהו", שגם הוא פירש בפשטות שלגבי הרחקה מנשים צריך מחיצה שמונעת הסתכלות, וד' אמות נזכרו לגבי צואה, ואחר-כך כתב שאולי לגבי חשש "דעת הנשים" (וכשאינו מסתכל) מועיל ג"כ ד' אמות משומר (כלומר ששומר שלא יהיו בד' אמות, ויותר אינו שומר ואינו חושש מסתמא, כפי שמבואר שם מדבריו). גם בפירוש "מאורי אש" על "תנא דבי אליהו" פירש שד' אמות נזכרו לגבי צואה, וכן משמע בפירוש "מענה אליהו", שנקט "שלא יהיה תשמיש חול ודבר מאוס". גם המהדירים ב"ילקוט שמעוני" (בהוצאת מוסד הרב קוק) נקטו כך בפשטות, וציינו למשנה בברכות.

⁷    ב"ציץ אליעזר" הנ"ל (ז סי' ח), שכתב: "בחיוב עשיית מחיצה בין ביהכ"נ לבין עזרת נשים... שהמקור הוא ממשנה בסוכה... ובגמ' שם וברמב"ם בפיה"מ ע"כ... ואם אמנם שבפ"ח מה' לולב הי"ב כותב הרמב"ם הטעם כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. אבל בפיה"מ שם מדגיש לכתוב הטעם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, וזה אפשרי רק ע"י עשיית מחיצה בגובה איש או וילונות".

[וכן בדברי המהרי"ל מדובר בפירוש על "טליתות", וכבר הרגיש בזה ה"בני בנים" עצמו, אלא ששם מדובר בשעת הדרשה, וה"בני בנים" סובר שאין זו ראיה לשעת התפילה. ועיין עוד בשו"ת "תורה לשמה" (סי' לז), שדן ב"מעות שנדבו לבנין בהכנ"ס, אם מותר לעשות מהם פרוכת לדלתות... עוד נסתפקנו שיש מקום בבית הכנסת פתוח מצדו האחד למקום עזרת נשים, ופוסקין אותו בפרוכות כדי שיהיו מחיצה בין מקום זה לעזרת נשים, כדי שהמתפללים תפילת העמידה במקום הזה לא יפסיקום העוברים ושבים שבעזרת נשים, אי שרי נמי לעשות פרוכות אלו מאלו המעות". גם בדברים אלה משמע שהשתמשו בפרוכת, היינו וילון, בין עזרת גברים לעזרת נשים, אלא שיש לסייג ראיה זו ולומר שייתכן ששימוש זה היה רק בשעה שלא היו שם נשים, כפי שמשמע מלשונו, שתכלית פרוכת זו רק "כדי שהמתפללים תפילת העמידה במקום הזה לא יפסיקום העוברים ושבים שבעזרת נשים", ואולי כשהיו שם נשים שמו מחיצה אחרת.

⁸    כי ייתכן שגם אם הטענה העקרונית שצריך מחיצה גמורה (שחולקת רשות) נכונה, עדיין יש מקום לומר שווילון עונה על דרישה זו, אף שהוא נע ברוח מצויה, כיוון שבתוך הבית אין רוח. עיין ב"ציץ אליעזר" (כ סי' יא) לגבי וילון כמחיצה בפני צואה וכדומה: "וילון שנמצא בין שתי מטות באותו חדר בבית החולים, אשר לדעת המשנ"ב (שו"ע או"ח סי' שטו ס"ק י וביה"ל סי' רמ סע' ו), הוילון צריך להיות מחובר בגובה של לפחות עשרה טפחים ברוחב ד"ט, ולהיות מחובר הן בקצהו העליון והן בקצהו התחתון, גם כמובן צריכה להגיע תוך ג"ט מהרצפה, ולדעת החזו"א (כוונתו לדברי ה"חזון איש" באו"ח סי' נב אות יד) בתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון... מקובל על כולנו הכרעתו של הגאון החזו"א ז"ל, שסובר שבתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון, אשר בעצם אנו מוצאים שעקרונית סוברים בכזאת גם ה"הלכות קטנות" שמובא בבאה"ט (סי' תרל ס"ק י), וכך מביא בספר 'פתחי תשובה' (או"ח סי' רמ) בשם שו"ת 'עולת שמואל', דכיון שעומד בבית שאין שם רוח לא בעינן הידוק, כדיעו"ש".

ובסי' מה (שם) כתב שוב: "בנוגע מה שהוילון מהודק רק למעלה ולא למטה כלל, השבתי שבכל זאת ישנו על הוילון הזה דין של מחיצה המתרת, כי בתוך בית אין צורך שתהיה המחיצה מחוברת גם בקצה התחתון, ואין זה מעכב, והבאתי סמוכין לזה מדברי שו"ת 'הלכות קטנות' שמובא ב'באר היטב' (או"ח סי' תרל ס"ק י), שכותב בכזאת לגבי מחיצה בסוכה להכשיר סוכה שדפנותיה עשויות מסדינים דקין, שהיתה הרוח מזיזה אותם, אלא שהיתה נתונה בחצר מוקף מחיצות גבוהות ע"ש. וכן גם ממה שמובא בספר 'פתחי תשובה' (או"ח סי' רמ), שמביא בכזאת בשם שו"ת 'עולת שמואל', שהעלה להלכה דכיון שעומד בבית, שאין שם רוח, לא בעינן הידוק, ע"ש".

⁹   טענה זו גופא אינה ברורה לנו דיה (עובדתית), ומלבד זאת: כך ניתן לטעון גם כלפי דעתו של ה"בני בנים", שמסתפק במחיצה של עשרה טפחים – הלא גם זה שינוי ממה שהיה מקובל (וכיוון ששתי השאלות תלויות זו בזו – הן לדעתו והן לדעתנו) מהיכי תיתי לומר שבזו צריך להיצמד למנהג המקובל ובזו לא?

¹⁰   הבנתנו היא כהבנת כמה פוסקים, שהבינו כהבנה זו כדבר פשוט, והניחו שהטוען אחרת עליו הראיה, ובהם: ה"משנה הלכות", ה"ציץ אליעזר" והגרי"ד סולוביצ'יק, כפי שכתבנו, ויש להוסיף עוד את דברי ה"שרידי אש" (א סימן עז סע' ה, במהדורת תשנ"ט ואילך. במהדורה הישנה סי' ח סעיף ג) שאמנם סובר שהתיקון שעשו בבית המקדש לא היה כדי למנוע הסתכלות, אלא כדי למנוע ערבוב. מדבריו עולה שבזה הגדר הוא מניעת אפשרות של קלות ראש, כדעת ה"אגרות משה". אך הוא כותב שהמחיצה שבבית הכנסת היא תקנה קדומה שנועדה למנוע זאת, וזה מקור נוסף המסייע לעמדתנו בעיקר השאלה, שגדר מחיצת בית הכנסת אינו חילוק רשות אלא מניעת הסתכלות או קלות ראש. לעניין הנדון כאן יש לציין שמשמע מדבריו שהמחיצה של שעת הדרשה היא זו שבשעת התפילה (אלא שדעתו שבדרשה אין חיוב לעשות מחיצה זו, אלא מידת חסידות, ובתפילה יש חיוב).

¹¹   באחד המקומות מדובר על בני אדם (בהלכות תרומות), ומלבד זאת אילו באנו להוכיח גדר מסוים בביאור לשון "ערבוב" היה עלינו להוכיח מהקשר דומה, שאם לא כן ניתן היה לומר שהוא דבר הלמד מעניינו; אבל כיוון שלא באנו להוכיח אלא שאין למונח זה משמעות קבועה, די בראיות מהקשרים אחרים (וכשם שיש חילוק בין עירוב בני אדם לעירוב דברים אחרים, כך יש חילוק בין עירוב בהקשר של טומאה וטהרה, צניעות או כל הקשר אחר), כל עוד לא יובאו כמה מקומות שבהם מדובר על עירוב בני אדם – בהקשרים שונים ובמשמעות אחת, שאז תהיה ראיה לכל עניין של עירוב בני אדם, בבחינת בניין אב משני כתובים ולימוד מהצד השווה שבהם.

 ¹² לא נמצא שם שום חידוש, אלא רק שכותב שלא ברור מה הגובה הנצרך, ומציין להבדל לכאורה בדברי הרמב"ם בין ה"יד החזקה" לפירוש המשניות, בלי לפרש אם מסקנתו היא שיש סתירה או שיש ללמוד ממקום אחד למשנהו, וכתב שלדינא צ"ע. כמו כן ציין לדברי הרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת), מה שמהווה סיוע לסברת ה"בני בנים" שיש קשר בין הדברים, אך מאידך גיסא ציין לדברי הרמ"א בעניין מחיצה לצניעות (שעליהם הובאה המחיצה של "שעת הדרשה"), ומזה נראה שהבין כהבנתנו. כללו של דבר, נראים הדברים כאוסף של מראי מקומות שיכול להיות ראיה לאחד הצדדים בעניין, בלי להכריע ביניהם או לומר איזו ראיה אמיתית לדעתו ואיזו יש לדחות. אגב, הציון האחרון שהביא הוא לדברי ה"אגרות משה".

 ¹³ אין הכי נמי, לא באנו לברר כל ענייני מחיצה, ולא עסקנו בכל נקודה ונקודה מוויכוחו של ה"בני בנים" עם שאר פוסקים (כדרך שלא עסקנו בכל נקודה מוויכוחיהם של ה"ציץ אליעזר" וה"משנה הלכות" עם ה"אגרות משה" בסוגיה), אלא רק במה שנוגע לשאלת הווילון.

¹⁴   כתבנו בפירוש את דעתנו, שכדי לומר שהרמב"ם חזר בו צריך ראיה ממשית (וגם אם יוכח שחזר בו באיזה פרט לגבי מבנה העזרה, אף שגם על הדיוקים שמהם מוכיח זאת אפשר להתווכח), עדיין אין ראיה שחזר בו מכל מה שפירש בנוגע לסיבת התקנה.

¹⁵  יישר כוח על ההפניה לתשובה על השגות ה"משנה הלכות", אולם חלק מדברי ה"משנה הלכות" שם הם דברים שלא התבססנו עליהם כלל, ובשאר הדברים אין חידוש אלא חזרה על הוויכוח אם הרמב"ם חזר בו ואם יש לחלק בין מה שכתבו הראשונים לגבי המחיצה שבשעת הדרשה לנדון דידן, ועל נקודות אלה כבר דיברנו באריכות. לגבי הנהגת הגרי"א הנקין שנדונה שם כבר הבענו את דעתנו בתשובה.

¹⁶   כיוון שנזקקנו להוספה על דברינו הראשונים, נוסיף עוד ונאמר כי לסוברים שגדר המחיצה הוא למנוע הסתכלות יש להוסיף את ה"שרידי אש" (הנ"ל בהערה 2), וכן את החזו"א- עי' מכתבו (מתשי"ג) לרמ"א באב"ד מסונדרלאנד, אנגליה, הודפס בקובץ "אור ישראל" (יד, תשנ"ט, עמ' קיט).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר