שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תבוא

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - שוטה

יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן [דברים כח כח]; וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ [דברים כח לד]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ז, ערך שוטה, טורים 533 - 623

פרשנות המקרא

תרגום אונקלוס: 'בשגעון' - בטפשותא. 'משוגע' - משתטי.

אבן עזרא: 'בשגעון' - שיראה גופו מלא שחין.

שוטה הוא מי שמתנהג בצורה חריגה מהמקובל [1]. שורש המושג הוא מלשון סוטה, מפני התנהגותו החריגה, או מלשון 'שוט', מפני שדרכו של השוטה לשוטט ברחובות.

בלשון המקרא משמשים מספר מושגים לתיאור מי שמתנהג בצורה חריגה ביותר: משוגע או שגעון [2] - דוד המלך נהג בשגעון [3], שגעון כתיאור לעונש על חטאים [4], ושגעון כתיאור להתנהגותם השונה מהמקובל של נביאי אמת ונביאי שקר [5]; מתהולל [6]; תמהון (לבב) [7]; רוח רעה [8]; רוח עועים [9]; מתלהלה [10].

המושג שוטה הוא מושג תלמודי, שלא מופיע כלל במקרא. בלשון חז"ל נקרא השוטה גם בר-שטיא [11], בעל רוח רעה [12], בעל רוח תזזית [13], משתולל [14], משועמם [15], מטורף הדעת [16], תרדא או תררא [17], ותונבא [18].

משתפה הוא מי שהבריא משטותו [19].

בלשון המודרנית נקרא השוטה בשם חולה נפש או חולה רוח.

לעתים משמש הביטוי שוטה במובן של טיפש [20], וסכל [21].

באופן מושאל משמש המושג שוטה כדבר הגדל בר [22], כהתנהגות פראית [23], או כהתנהגות חריגה בין בעלי חיים [24].

השוטה במקרא ובחז"ל

אישים - מצינו במקרא ובחז"ל מספר אישים שסבלו מהפרעות נפשיות, או שהתנהגו כמי שסובלים מהפרעות כאלו:

שאול המלך סבל מדכאון [27]. יש מי שכתב, שהוא סבל מפחדים וממחלות רבות, שגרמו לו תחושת מחנק [28]; יש מי שכתב, שמחלתו היתה בכך שהיה פזיז ונחפז, ועושה דברים ללא שיקול הדעת [29]. במונחים מודרניים ייתכן שהכוונה לתיסמונת ההפרעה בקשב וברכוז עם פעילות-יתר; יש מי שכתב, שהוא סבל מהתקפים כפיוניים; ויש מי שכתבו, שהתנהגותו ותגובותיו היו בהתאמה למצב העניינים בממלכתו, ואין לראות בהם התנהגות פסיכוטית, כמו שאין לראות בהתאבדותו התנהגות פסיכוטית, אלא מותאמת למצב [30]. מכל מקום אין בתיאור מעשיו והתנהגותו של שאול כדי לענות על ההגדרות ההלכתיות של שוטה. הטיפול שהוצע לו היה לנגן לו, היינו ריפוי במוזיקה [31].

דוד המלך חיקה התנהגות של שוטה, כאשר ברח מפני שאול אל אכיש מלך גת. לפי המסופר במדרש, הוא כתב על דלתות השער "איש מלך גת מחוייב לי מאה רבוא, ואשתו חמישים" [32], והוריד רירו על זקנו [33].

נבוכדנצר סבל משגעון [34]. הוא  נטרד מחברת בני אדם, ואכל עשב כמו שור, וגופו נתמלא טל השמים, כי ישב ללא מחסה, ושערו גדל כמו נשר, וצפורניו גדלו כצפורני עופות דורסים. מצב זה  נמשך שבע שנים. תיאור זה מתאים לפסיכוזה, כנראה מצורה פרנואידית [35].

רבי יוחנן נטרפה דעתו עליו לאחר מות ריש לקיש [36].

סיבות - אף שאין אנו יודעים מדוע נגזר על בני אדם להיות שוטים, אין עניין השוטים מיותר בעולם, ויש מצבים שבהם התנהגות של שטות מועילה ואף מצילה חיים: "אמר (דוד המלך) לפני הקב"ה, כל מה שעשית בעולמך יפה, חכמה יפה מן הכל, חוץ מן השטות, מה הנאה בשוטה זה, אדם מהלך בשוק וקורע בגדיו והתינוקות משחקין בו ורצין אחריו, והעם משחקין עליו, זה נאה לפניך, אמר לו הקב"ה לדוד, דוד, על שטות אתה קורא תגר, חייך שתצטרך לו" [37].

יש בחז"ל דעות, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות [38].

זנות היא מעשה שטות [39].

בן סורר ומורה עושה את מעשיו הרעים מתוך שטות [40].

כל אלו הן התנהגויות סוטות מבחינה מוסרית-הלכתית, אך אינן שייכות להגדרת המושג שוטה מבחינה משפטית-הלכתית, ויתכן שהשימוש שוטה ביחס למצבים אלו הוא בהשאלה לטפשות.

השגעון הוא עונש לאי-קיום מצוות [41].

היגדים שונים - לפי דעת חז"ל אין בידינו שום רפואה לרפאות שוטה משטותו [42].

רוח רעה היא אחת משלוש דברים שמעבירים את האדם על דעת קונו, ולפיכך צריך לבקש עליו רחמים [43].

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לשוטים ולתינוקות [44].

השוטה מלמד את בניו שטויות [45].

אין שוטה נפגע, כלומר השוטה אינו מכיר בפגעיו [46].

אין מביאים ראיה מן השוטים [47].

שוטה בדרך כלל איננו נדבק לדבר אחד של שטות, אלא עושה או אומר דברים שונים של שטות [48].

מחלות נפשיות - מצינו מספר מחלות נפשיות שתוארו על ידי חז"ל [49]:

גנדריפס [50] - יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מתוך דאגה, או שנתחמם גופו ויוצא למקום האוויר [51], והוא חולי של שטות, וכשעובר החולי הרי הוא פיקח [52]. יש הסבורים, שהמדובר באנשים היוצאים בלילות פברואר, ומייללים בין הקברות כזאבים, או נובחים ככלבים [53].

טירוף הדעת - הוא מצב זמני של בלבול ושיבוש שכלי בלי תופעה של מחלת שגעון ממש. בדרך כלל הדבר נובע מחמת חולי גופני חריף [54].

כוליקוס [55] - הכוונה כנראה לדכאון זמני [56].

קורדייקוס - הוא מצב בלבולי זמני וחולף, שניתנו לו מספר הסברים.

רוח רעה, או  מרה שחורה [57], או רוח קצרית [58], או רוח תזזית [59] - היינו דכאון [60], שיברח החולה וייבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור, או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע, ותנוח נפשו בחושך ובהתבודדות בעת השתוממות [61], ואין עושים שום דבר של שגעון, רק יושבים בעצבות ורחוקים מחברת בני אדם, ואינם מבקשים לאכול, וכשנותנים להם לאכול - אוכלים, ואין מתחילים לדבר, וכששואלים אותם - עונים מעט דברים, ואין מדברים דברים של שגעון [62]. ויש מי שכתב על רוח רעה, שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך [63], ורוח קצרית הוא שד [64]. רוב הצורות רוח רעה מהוות סכנה [65], ויש שאינן מסוכנות [66].

רעיון [67] - מי שמחפש להמית עצמו מאיזה פחד שנכנס בדמיונו, אבל הוא בעל שכל בריא [68].

מתוארת מחלת שטות שאדם מרכין ראשו לסימן חיובי או שלילי ללא קשר לשאלה הנשאלת או למציאות שעליה צריך להשיב [69].

גם בין הפוסקים מצינו תיאורים של מחלות נפש שונות:

הרץ ברשות הרבים הוא מנהג המשוגעים [70].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים [71], ואלו אנשים שאינם מתונים בענייניהם, אלא כל מעשיהם עושים במהירות, ולא מבינים לסוף העניין ולתכלית המעשה [72]. ומשמע שהם אנשים עם קווים פסיכופטיים, שאינם מסוגלים לחשב את מעשיהם, ומשום כך מסתכסכים בקלות עם אחרים, עוברים עבירות, ומתנהגים באלימות ובאימפולסיביות.

איש מטורף וטפשות מתווספת עליו מדי יום, וכאשר מרגיזים אותו,  מכה והורג ובועט ונושך [73].

מלנכוליה או  מרה שחורה - הוא מצב של דכאון [74]. שוטה בגלל מרה שחורה שנקראת מלנוכליה הוא בכלל השוטים אם הוא מתנהג בטירוף הדעת ודעתו משובשת תמיד [75].

מי שאמר על עצמו שהוא משיח, וזה גרם לו לעשות עוד מעשי שטות, שדרש לקרוא בתורה ולהיות ש"ץ בכוח, ועלה על אילנות לדרוש דרשות, ולפעמים הלך ערום באומרו שהוא כמו אדם הראשון קודם החטא, ודברים אלו באו בהתקפים, ובין ההתקפות היה בריא ומדבר לעניין [76].

שיטה פסיכו-סומטית - מן הראוי לציין את חידושו וייחודו של הרמב"ם כרופא בהכרתו השיטתית בהשפעת גורמים נפשיים על תהליכי הגוף הפיסיים. הרמב"ם נחשב כאחד ממפלסי הדרך של שיטה זו [77].

פרטי דינים
גדרי שוטה

מקורות כלליים - יסודות גדרי השוטה מצויינים בתלמוד ובראשונים, ונתבארו באריכות בין האחרונים, ובמיוחד נדונה שאלה זו באריכות סביב המחלוקת המפורסמת על הגט מקליווא [78], ולאחר מכן בפולמוס נרחב בעניין דומה בדור שלפנינו [79].

המקור התלמודי היסודי [80] - איזהו שוטה גמור האמור בכל מקום, שפטור מן המצוות ומן העונש, ואין קניינו קניין, ואין ממכרו ממכר [81]: היוצא יחידי בלילה, והיינו דווקא שלא במקום יישוב [82], אבל אם עושה דרך שטות, אפילו אם יוצא יחידי בלילה במקום יישוב [83]; והלן בבית הקברות, אפילו אם אינו  יחידי [84], ואפילו אם בית הקברות הוא בתוך העיר [85]; והמקרע את כסותו, שהוא ביטוי לאי-שליטה על דחפים של כעס, ויצר של הרס בלתי מרוסן, ויתכן גם שזה ביטוי לסטיה בהתנהגות מינית של התערטלות; והמאבד כל מה שנותנים לו - יש הסבורים, שאין הכוונה דווקא שזורק בידים, אלא אף אם אינו מניח את הדבר במקום המשתמר [86], יש סבורים, שהכוונה דווקא שזורק בידים [87], ויש מי שחילק, שאם לא מניח במקום המשתמר כי הוא מבוהל ובעל מחשבות וכיו"ב, אין דינו כשוטה, ואם עושה כן מתוך כוונה שלא יטלנו כלל וכיו"ב, הרי זה שוטה [88].

פרשנות סימני השוטה - הגדרה זו של השוטה היא דווקא אם עושה מעשים אלו דרך שטות, אבל אם עושה אותם מתוך סיבה הגיונית, או שיש הסבר למעשיו, אפילו עשה כל הסימנים הללו, אין דינו כשוטה [89].

ואמנם כל אחד מהסימנים הללו יכול להתפרש בדרך שאיננה מגדירה את האדם כשוטה: הלן בבית הקברות - שמא עושה כך כדי שתשרה עליו רוח טומאה, או שהוא מקטיר לשדים; היוצא יחידי בלילה - אולי גנדריפס אחזו; מקרע כסותו - אולי בעל מחשבות הוא, או שמא כוליקוס אחזו. ואפילו אם עשה מעשה שטות חמורים וחריגים מאד, אבל אם  ניתן לתלות זאת בהסבר מניח את הדעת, כגון שעושה כן מחמת צער, או מחמת פחד, אינו נחשב כשוטה [90]. וכן אם עשה מעשים חריגים בגלל איזה חשבון ושיטה שיש לו, אף אם אלו מעשים סכלים ביותר, ובכל שאר הדברים הוא מתנהג כפיקח, אינו נחשב כשוטה, ודינו כפיקח אלא שהוא רשע [91].

המשותף לכל ההסברים, שאף שהמעשים חריגים, אין הם בהכרח מעידים על שטות מוחלטת, אלא על התנהגות חריגה אשר ניתנת להסבר מסויים, או שהיא רק זמנית וחולפת.

כמו כן לא נאמרו סימנים אלו אלא כשהם מצבי התנהגות חריגים באופן מובהק מהנורמה המקובלת באותה חברה ובאותו זמן, אבל אם בזמן אחר אין זה נחשב כמעשה חריג, וכגון כיום מי שהולך יחידי בלילה איננו עושה מעשה חריג, אין זה מגדיר שוטה.

כמו כן לא נאמרו סימני השוטה אלא במי שאין השטות מתבטאת בכל דרכיו והליכותיו, אלא שהוא שוטה לדבר אחד, או כאשר אין אנו מכירים את האדם הנידון, ואין באפשרותנו לבודקו; אבל מי שמתנהג בעליל כשוטה גמור, והוא מתנהג כמשוגע לעינינו, דינו כשוטה לכל דבר, גם אם אין בו אחד מהסימנים המנויים בחז"ל [92].

כל הסימנים או חלקם - נחלקו האמוראים [93] אם לצורך הגדרת שוטה צריך שיהיו בו כל הסימנים, או מספיק להגדירו כשוטה באחד מהם. להלכה נפסק שמספיק סימן אחד [94].

סימנים הכרחיים או דוגמאות - הראשונים נחלקו בשאלה אם הסימנים המופיעים בגמרא הם דווקא, או שהם דוגמאות בלבד:

יש הסבורים, שרק מי שיש בו אחד מארבעת הסימנים הללו הרי הוא מוגדר כשוטה, אבל סימני שטות אחרים אינם מגדירים אותו כשוטה [95], ולפיכך קיימת הגדרה מדוייקת וקבועה לשוטה בהלכה. ובטעם שיטה זו, יש שכתבו שהוא מהלכה למשה מסיני, שכך הוא שיעורו של שוטה [96]; ויש הסבורים, שכל אדם שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה נחשב בכלל השוטים, והסימנים המוזכרים בתלמוד אינם אלא דוגמאות בלבד [97], ולא נאמרו אלא להגדיר את חומרת שיבוש הדעת, לומר שלא כל התנהגות חריגה בהכרח מגדירה את האדם כשוטה [98]. לפיכך אין דרך להגדיר בדיוק את מצב השוטה, ואמנם לשיטה זו ההגדרה היא "לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" [99]. יש מי שכתבו, ששיטה זו נכונה בכל עניני התורה [100]; ויש מי שכתבו, שדווקא בעדות מוגדר השוטה כשעושה כל דבר שנחשב כשטות, אבל בשאר ענייני הלכה, גם לשיטה זו, צריך שיעשה דווקא מהדברים המוזכרים בתלמוד [101]; יש מי שכתב, שגם לשיטה זו מה שמספיק להחשיבו כשוטה בדבר אחד, היינו דווקא אם הוא אחד מהדברים המוזכרים בתלמוד [102]; ועוד יש מי שכתב, שגם לשיטה זו הוא נחשב כשוטה דווקא אם מתחילה סבל מכל הסימנים המוזכרים בתלמוד, אלא שאם נשתפה מכל הדברים, ולא נשאר אלא שעדיין דעתו משובשת בדבר מהדברים, הרי זה מברר שלא הבריא משטותו [103]; ויש מי שחלק על דבריו, שאין להבדיל בין תחילת שטותו לבין המצב כשנשתפה [104].

מצבי שטות שונים - מצינו בפוסקים ריבוי של שיטות וחילוקי דינים ביחס למצבי שטות שונים:

יש מי שכתבו, שמחלוקת זו היא דווקא באדם שכל מעשיו כבן דעת, רק בדבר אחד דעתו משובשת, אבל מי שדעתו מטורפת ועושה מעשים רבים של שטות, ואיננו בכלל ישוב הדעת, כולם מודים שנחשב כשוטה [105]; יש מי שכתבו, כי אדם המבולבל בשעתו, ומדבר דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור לכל הדעות, ולזה אין צורך בסימנים, אלא זה בגדר טביעת עין שהוא שוטה [106]; יש מי שכתבו, שלשתי השיטות היינו דווקא כשעושה מעשה שטות בידיים, אבל אם הוא רק מדבר דברי שטות, אינו נחשב לשוטה [107], ויש מי שסייג דברים אלו שהוא דווקא כשהוא מדבר דברי שטות בדבר אחד, אבל אם מדבר דברי שטות בכמה עניינים דינו כשוטה, אף אם לא עשה מעשה שטות [108], ויש הסבורים, שאין להבדיל בין שני מצבים אלו [109].

מצבים הלכתיים שונים - יש מי שחילקו בין ההגדרות של שוטה דלעיל לענייני הלכה שונים:

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה בארבעת הסימנים שבתלמוד, הרי הוא שוטה לכל התורה ולכל דבר, אבל מי שדעתו נטרפת ומשובשת תמיד בדבר אחד, הרי הוא שוטה לאותו דבר, וכל המצוות הקשורות באותו עניין אינן חלות עליו, אבל לשאר דברים איננו נחשב כשוטה [110].

יש מי שכתב, שמי שהוא שוטה לדבר אחד, אף ששאר הדברים עושה כפיקח, הרי הוא שוטה לגיטין ולקידושין [111], ויש מי שכתב, שדינו כפיקח לענייני קידושין וגרושין, וכשר לגרש את אשתו [112].

יש מי שכתבו, ששוטה שיש בו ארבעת הסימנים המוזכרים בתלמוד הוא שוטה מגזרת הכתוב, והוא פטור מכל המצוות, גם אם הוא מבין ושואל כעניין בדברים אחרים, לעומת זאת שוטה שאינו בר-דעת, אבל אין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, יש שהוא פטור ממצוות מסויימות, או שהוא פסול בעניינים שונים מחמת שאינו בר דעת לאותה מצווה או לאותו עניין, ויש לבדוק בכל מקרה לגופו באיזו מידה אותו אדם הוא בר-דעת לאותו עניין, וזהו החילוק בין דינים כמו מצות ראיה, קרבנות, גיטין, וקידושין - שבהם יש צורך בהגדרת שוטה לפי הסימנים שבתלמוד, ומשום גזרת הכתוב, לבין קניינים, כגון מקח וממכר, וכן שחיטה וכתיבת הגט, שבהם קובע אם האדם הוא בר-דעת לאותו עניין [113].

באופן דומה יש מי שחילק בין מצוות, שבהם הצריכה התורה אישיות שלימה בכל הפרטים, לפיכך מי שהוא שוטה בדבר מן הדברים איננו כשר להם, לבין קניינים וכן גיטין וקידושין, שאין צורך באישיות שלימה בכל הפרטים, ודי אם באותו עניין הוא פיקח, לפיכך אין שוטה פסול לעניינים אלו אלא במידה שדעתו משובשת באותו עניין דווקא [114]. ועוד יש מי שכתב לחלק בין חיוב במצוות, שאין חיוב לחצאין, ולכן אם הוא שוטה לדבר אחד, אף על פי שהוא כפיקח לשאר דברים, הרי הוא פטור מכל המצוות, וכן פסול הוא לעדות משום שאינו בר מצוות, לבין חיוב בקניינים, ששם תלוי הדבר אם הוא בר-דעת, ולכן שוטה לדבר אחד אבל פיקח בשאר דברים יועיל לשאר הדברים, כגון חלות קניינים, וקידושין וגיטין, ושליחות, תרומה שחיטה וכיו"ב [115].

יש מי שכתב לחלק בין מי שהוא שוטה לדבר אחד, ולא ידוע בבירור מה מצבו ביחס לשאר דברים, שאז אנו מניחים שמסתמא הוא כשוטה גם לשאר דברים, לבין מי שהוא שוטה לדבר אחד, אבל בשאר דברים ברור ובדוק שהוא כפיקח, שאז אין הוא כשוטה לשאר דברים [116].

יש מי שכתבו, שרק לעניין חיוב מצוות הוצרכנו לסימני שוטה, אבל לגיטין אפילו בשטות פחותה מסימני השוטה של התלמוד הרי הוא נידון כשוטה [117], או שסימני השוטה הם דווקא לעניין גיטין וקידושין, אבל  לעניין מקח וממכר אף אם אין בו סימני שטות נחשב כשוטה [118], ולעומתם יש שכתבו שסימני השוטה הם לכל דבר ועניין [119].

חזקת שטות - יש הסבורים, שכדי להחזיק אדם כשוטה צריך שהוא יחזור על סימני שטותו פעמיים או שלוש פעמים, ככל ענייני חזקה [120]; יש מי שכתבו, שלהחזיק שוטה מספיק גם אם עשה מעשה השטות פעם אחת [121]; ויש מי שכתבו, שזה דווקא לאחר שעשה מעשה השטות, אך בשעת מעשה, כשפועל בדרך שטות, יש לומר שלכל הדעות נחשב כשוטה אפילו בפעם אחת [122].

מחלות נפש מוגדרות - מצינו בפוסקים דיונים והגדרות המתייחסים למחלות נפשיות מוגדרות:

דכאון - יש מי שכתבו, שהוא-הוא המצב הכלול בסימני התלמוד של יוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והוא נחשב לשוטה גמור [123]; יש מי שכתב, שצריך להתיישב אם דינם כשוטה או לאו, ולפי הסברה אין בזה סימני שטות, אלא מחלת העצבות בלבד, ותלוי בראיית עיני בית הדין להבין דרכו ועלילותיו [124]; יש מי שכתב, שמי שמתמיד זמן ארוך בהתנהגות דכאונית, הוא בוודאי מכלל השוטים [125]; יש מי שכתב, שהסובל מדכאון הרי הוא לוקה בעצבון רוח, ויש בו התחלת סימנים של טירוף הדעת, אבל איננו בגדר שוטה [126]; יש מי שכתב, שחולי המרה השחורה אינו נחשב כלל כשוטה [127]; ויש מי שהבדיל בין צורות שונות של דכאון, יש שדינו כשוטה גמור, ויש שאין זה אלא פחד [128]. ומבחינה רפואית הצדק עמו בהבחנה זו בין דכאון נוירוטי או תגובתי, לבין דכאון פסיכוטי או אנדוגני.

מי שהיו לו מחשבות גדלות שהוא אחד מהגאונים הקדמונים ופרט לכך התנהג בצלילות הדעה גמורה, אין זה נחשב כשוטה [129].

טירוף הדעת - יש מי שכתב, שמצב זה אינו כשוטה גמור, כי שוטה גמור הוא מי שחולה במחלת השגעון, לא כן המטורף בדעתו, שהוא במצב בלבולי חולף, אלא שמכל מקום דינו כשוטה למרות שאיננו ממש שוטה [130].

המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים [131].

עתים חלים [132]  ועתים שוטה - כשהוא חלים, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וכשהוא שוטה, הרי הוא שוטה לכל דבריו [133]. יש מי שכתב, שבשעת בריאותו, אפילו אם אינו שפוי לגמרי, אלא שהוא תשוש, ועדיין ניכרים בו סימני המחלה, ובתנאי שאין בו הסימנים המוזכרים בתלמוד, הרי הוא כפיקח, ולא צריך בדיקה כמו שבודקים אילם [134]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא לשיטת הסוברים שהגדרת השוטה תלויה דווקא בסימנים המוזכרים בתלמוד, אבל לשיטת הסוברים, שבכל דבר נחשב כשוטה, צריך לבודקו היטב בשעת חלימתו, ואין להחשיבו כבריא, אלא אם כן אין בו כלל סימני שטות [134]. יש מי שכתב, שצריך שיהיה ידוע הזמן שבו הוא חלים, שאם לא כן הרי הוא מיד ספק שוטה, ולא מועילה בדיקה [135], ויש מי שכתב, שהיינו דווקא במי שהוחזק להיות עתים חלים ועתים שוטה בלא זמן קבוע, אבל אם הדבר קרה רק פעם אחת, מועילה בדיקה, וכן אם בודקים אותו כל הזמן שסביב לפעולה והוא בריא, הרי זה מועיל [136], ויש חולקים וסוברים שתמיד מועילה בדיקה [137]. ועוד יש מי שכתב, שדין עתים חלים עתים שוטה הוא דווקא אם הוחזק בזה שלוש פעמים, ודווקא אם שלושת הפעמים היו במרווחי זמנים קבועים [138].

מי שהוא בדרך כלל שוטה, אלא שמסוגל לדבר לעניין בנוכחות מטפל בשיטה התנהגותית, נחשב כשוטה אם מתנהג כך בדרך כלל, גם אם בנוכחות המטפל הוא מתנהג בצורה סבירה [139]. ויש מי שכתב, שאם השוטה מקבל טיפול תרופתי, ובהשפעת התרופות הוא מתפקד בצורה תקינה, נחשב כעתים חלים לכל דבר [140].

עקרונות וכללים

ענישה - באופן עקרוני נקבע מעמדו של השוטה בכך שמעשיו משוללים כל תוקף משפטי, הוא פטור מן המצוות, והוא אינו בר-עונשין [141]. מבחינה מוסרית אין להענישו, כי יש משמעות לשכר ועונש רק למי שיש לו כושר לבחירה חופשית [142], שכן הענשת אדם על מעשה פלילי שביצע כתוצאה ממחלה נפשית, כמוה כהענשתו על מחלתו, דבר שאין הדעת סובלתו. לפיכך, שוטה אלים וחוטא אינו בר-עונשין מצד 'למען ישמעו ויראו', כי כולם יודעים שאינו בר-דעת, ואינו אחראי למעשיו; וגם אינו בר-עונשין מצד כפרה, כי חטאו אינו חטא, ולכן הוא לא ייענש לא בעולם הזה ולא בעולם הבא [143]. אבל אם הוא בדרגה כזו שעונשים ירתיעו אותו מלחזור על חטאיו - יש לענשו, כדי להגן על החברה; ואם אינו בדרגה כזו, יש להכניסו אחרי מנעול ובריח, כדי להגן על החברה [144].

הלכה ופסיכיאטריה - ההלכה מתייחסת למצבים פסיכיאטריים ברמה תיפקודית הלכתית-משפטית, ולא ברמה רפואית-טיפולית. כאשר דנה ההלכה בהגדרת שוטה היא מתכוונת לתסמינים שיש להם משמעות משפטית-הלכתית, וזה יכול לקרות בגין הפרעות רפואיות רבות. לפיכך, התיאורים של הפרעות נפשיות שמציבים לפנינו פוסקי ההלכה אינם בהכרח זהים עם התיאורים וההגדרות שנותנים הפסיכיאטרים. כאמור, חכמינו לא עסקו בפסיכיאטריה לשמה, אלא בהשלכות ההלכתיות של התנהגויות ומצבים נפשיים, ודבר זה נכון לגבי כל הנתונים המדעיים שיש להם השלכות להלכה.

פטור ממצוות - הטעם הפשוט שהשוטה פטור ממצוות ומחובות הוא לפי אין בו דעת [145], ולפיכך, אין השוטה פסול בדברים שאינם צריכים מחשבה ודעת כגון טהרות [146], וכן יש לשוטה מעשה, ואין לו מחשבה [147]. ולפי זה יש מי שכתב, שחרש שוטה וקטן בני מצוות הם, אלא שאינם בני דעת, ולכן פטורים הם מן המצוות, וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ובעולם הבא, כי התורה פטרה אנוס. לפיכך ברור שצריך למונעם מלעבור על איסורים, וכגון שחייבים לקחת מנכסי שוטה כדי להאכילו בשר שחוטה, אף על פי שנבלה זולה יותר [148]. יסוד חוסר הדעת יכול להיות גם במצב שהאדם יודע את הדבר, אלא בגלל שאינו שלם בדעתו, הוא חסר את היכולת לפעול נכונה על פי ידיעתו [149]. כמו כן חסר לשוטה רצון, כלומר הוא חסר כושר לרצות לכוון מעשיו על פי רצונו [150].

נימוק נוסף לפטור את השוטה ממצוות ומחיובים הוא שהשוטה אינו בכלל מצוות [151].

יש מי שכתב, שאף ששוטה פטור מכל המצוות, אבל אם קיים מצווה, כגון שצם ביום-כיפור, יש לו שכר על כך [152].

יש מי שכתב, ששוטה פטור ממצוות רק בדבר שהוא צריך לעשות, אבל דבר שיכולים לעשות בשבילו, עושים עבורו המצווה [153].
חינוך - אין חיוב חינוך בשוטה, ואין השוטה חייב במצוות אפילו מדרבנן, שכן אין הוא עתיד להיות בר-דעת, ואין סיכוי שישמע לנו [154].

איסור בידיים - יש אומרים, שאסור להאכיל שוטה איסורים בידיים, ואסור להעבירו עבירות [155]; ויש אומרים, שאין איסור להאכיל שוטה איסורים בידיים [156].

היחס החיובי לשוטה - למרות חריגותו הרבה של השוטה התייחסו אליו חז"ל בצורה חיובית, ודאגו לזכויותיו ולשלומו. להלן מספר דוגמאות:

בית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטה לצורך הגנה עליו ועל זכויותיו [157], אלא שאין זה חובה על בית דין, רק מצווה [158].

פגיעתו רעה [159], שכן אם הוא פגע באחרים, הרי הוא פטור, כי אין לו אחריות ודעת, אבל החובל בו - חייב, כי חובת החברה להגן עליו דווקא מפני חולשתו. אכן, אף ששוטה פגיעתו רעה, יש לדיינים לייסר אותם, כדי להסיר הנזקים מבני אדם [160].

ההורג שוטה חייב מיתה, שכן הוא בכלל נפש אדם מישראל [161].

יש מי שכתב, שאף השוטה יש לו נשמה, ובר מצוות הוא, ופיקחים מוזהרים עליו, ומקיימים בו מצות פריה ורביה [162].

בדרך כלל קבעו חז"ל שגם את השוטה ברא הקב"ה, ויש בו צורך לעולם, ויש שבזכות מעשי שטות יכול אדם להינצל [163].

גדר פיקוח נפש - מניעת מחלת נפש, והצלה מפני התפתחות מחלה כזו, נחשבת כמצב של פיקוח נפש. לפיכך, מותר לחלל שבת, ולעבור על איסורים, כדי להציל אדם ממחלת נפש. אכן, קיימת חקירה בסיסית בשאלה אם ההיתר לעבור על איסורים מדין פיקוח נפש הוא מפני החשש שחולה במחלה נפשית עלול להגיע למצב של פיקוח נפש גופני, כגון על ידי פגיעה בעצמו עד להתאבדות, או שיכול לטבוע בנהר או ליפול ולמות [164], או על ידי פגיעה באחרים עד להריגה; או שמותר לעבור על איסורים כדי למנוע מחלת נפש, כדי לאפשר לאדם להיות פיקח ולקיים מצוות בעתיד. ההבדל ביניהם נוגע למחלות נפש שבהן אין חשש לאלימות, אך האדם במצב זה אינו בר-כושר שיפוט [165]. בין הפוסקים מצינו מי שהדגישו שהגדרת שוטה מבחינת פיקוח נפש הוא דווקא מחמת הסכנה הגופנית שבמצב זה, ומשום חביבות גופו של האדם מישראל [166]. טעמם: גדר ההיתר בפיקוח נפש הוא משום 'וחי בהם, ולא שימות בהם', ומשמע דווקא מצבים המביאים למיתה; ויש הסוברים, שגם כדי שישמור שבתות ומצוות בעתיד, מותר לעבור על איסורי תורה ולחלל שבת [167]. טעמם: להלכה נשאר גם הטעם של 'וחי בהם, ולא שימות בהם', וגם הטעם של 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'.

מניעת טירוף הדעת - חולה שיש בו סכנה, שבדרך כלל אינו סובל ממחלת נפש, אבל יש חשש לטירוף דעתו, וטירוף הדעת בעת מחלתו יחמיר את מצבו, מצינו גדרים שונים בהיתר איסורים, כדי למנוע את טירוף הדעת:

יש מי שחילק בין מצב שברור שיהא טירוף הדעת אם לא יעשו רצונו, לבין מצב שיש רק חשש לטירוף הדעת [168]; ויש מי שחילק בין מצב שטירוף הדעת רק יחמיר את מצבו, לבין מצב שטירוף הדעת יביא לסכנה ממשית [169].

מצינו דרגות שונות של היתרים למניעת חשש טירוף הדעת: יש שמותר רק לעבור על איסורי דרבנן בשבות שאין בו מעשה; יש שמותר לעבור על איסורי דרבנן גם בשבות שיש בו מעשה; ויש שהתירו אפילו איסורי תורה, כי מצב כזה נחשב כפיקוח נפש [170].

להלן דוגמאות להקלות שונות באיסורי דרבנן, כדי למנוע טירוף דעת:

חכמים תיקנו שמתנת שכיב מרע קונה באמירה בלבד, כדי שלא תיטרף דעתו עליו [171]; מותר לקנות קנין משכיב מרע בשבת [172]; שכיב מרע שכתב גט לאשתו, ולא הספיק לתיתו לה לפני כניסת השבת, התירו לו לגרשה בשבת [173]; מותר לומר לגוי שילך חוץ לתחום להודיע לקרובי החולה [174]; אשה במצב של סכנה, מותר לבעלה לנסוע אליה בשבת, מחשש שתסתכן עקב טירוף הדעת [175]; מותר ללוות יולדת בנסיעה בשבת לבית החולים; מותר לומר לגוי לכתוב מכתב בשבת בכתב לעז עבור חולה שביקש להודיע על מצבו לקרוביו שיתפללו עליו [176]; כשיש חשש מבוסס להתפתחות מחלת נפש לאחר הלידה, מותר להשתמש באמצעים למניעת הריון [177]; יש שהתירו לבעל להיות נוכח בחדר הלידה עם אשתו, כדי שלא תיטרף דעתה; ננעלה הדלת בפני תינוק, שובר הדלת ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות [178].

להלן דוגמאות שהתירו אפילו איסורי תורה:

התירו איסורים שונים עבור יולדת כדי ליישב דעתה, ולמנוע ממנה טירוף דעת, כגון להדליק נר כשהיולדת סומא [179]; מותר לכתחילה לכבות את הנר בשבת עבור חולה שנתפס לרוח רעה, היינו עבור שוטה [180]; מותר לשחוט לחולה בשבת, אף על פי שיש נבלה, מחשש לטירוף דעתו [181]; מותר לחלל שבת להקל על צערו ויסוריו של חולה מסוכן, מחשש שהצער יביא לטירוף דעתו [182]; אם יש חשש שצום יחזיר חולה לשטותו, מותר לו לאכול אפילו ביום-כיפור ובתשעה באב, כמבואר להלן.

מצות ריפוי שוטה - יש מי שכתב, שכמו שיש מצווה לרפא כל חולה, כך יש מצווה לרפא חולה נפש, ולפיכך מותר לרפאותו גם בדברים אסורים, כגון מאכלות אסורים, אם יש לכך סיכוי לרפאותו.

אשפוז וטיפול כפוי - כאשר נשקפת סכנה לחייו של השוטה, כגון שיש חשש להתאבדות מתוך דכאון, מותר לטפל בו בכפיה, כדי לרפאותו ולהצילו מסכנתו; ואם לא מדובר במצב של חשש סכנת חיים, אסור לכפות עליו  טיפול רפואי, אלא אם כן דעתו כה משובשת שאין הוא יכול לשקול בצורה סבירה, שאז מותר לטפל בו בכל הטיפולים המיועדים לטובתו, מתוך הנחה שאילו היה שפוי היה מעוניין ומרוצה בטיפול זה [183].

כללי - רוב ההלכות הנוגעות לשוטה משותפות הן גם לחרש. כאן יידונו רק ההלכות המיוחדות לשוטה, או השונות מהחרש. שכן אף על פי שבכל מקום נימנו החרש, השוטה והקטן יחד, בכל זאת יש הלכות ומצבים שבהם השוטה גרוע יותר משניהם, כי לשוטה אין כלל דעת, ולחרש יש דעת קלושה [184], והשוטה פטור מהמצוות אפילו יותר מן הקטן [185].

מקורות והערות

[1] ראה להלן על ההגדרות ההלכתיות של שוטה. יש להדגיש, כי השוטה איננו זהה למפגר, אשר מכונה בלשון המקרא וחז"ל בשם פתי; [2] יש לציין, שתרגומי אונקלוס ויונתן פירשו באופנים שונים את המושגים משוגע ושגעון במקומות השונים, כגון שטותא, טפשותא, שממותא, וצ"ע למה שינו תרגומיהם; [3] איש משתגע (שמו"א כא טו); [4] יככה ה' בשגעון (פסוקנו); והיית משגע (פסוקנו); אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון (זכריה יב ד); [5] מל"ב ט יא; שם ט כ; ירמיה כט כו; הושע ט ז; [6] שמו"א כא יד; איוב יב יז, ובתרגום יונתן ורש"י שם; [7] דברים כח כח; זכריה יב ד; [8] שמו"א טז יד; [9] ישעיה יט יד, וראה רש"י ואברבנאל שם; [10] משלי כו יח, וראה בא"ע ובמאירי שם; [11] יבמות לא א; כתובות כ א; [12] שבת כט ב; תענית כב ב. ושתי משמעויות למושג זה: מחלה הפוגעת ב'רוח' של האדם, היינו בנפשו; מחלה הנגרמת על ידי רוח רעה, היינו שד וכד'. הבדל זה בולט בהסבריהם של רש"י והרמב"ם; [13] במדבר רבה יט ד; [14] רש"י סנהדרין צז א ד"ה משתולל; [15] כתובות נט ב; ב"מ פ א; סוטה כד א; נדרים פא א, ובפירש"י שם; [16] כתובות קה ב; נידה יג ב; [17] ב"מ כ ב; זבחים כה ב; כריתות יח ב. וראה פירוש רש"י שם, ובערוך ע' תרו; [18] עירובין סח א; יומא פג א; נידה לז ב; [19] ראה רש"י זבחים יב ב ד"ה נשתפה; [20] שוטים שבעולם - ע"ז ב א; נידה נב ב; חסיד שוטה - משנה סוטה ג ד; מוטב לי להיקרא שוטה וכו' - משנה עדויות ה ו. וראה ויקרא רבה כז יא, שמספר אישים מתוארים כשוטים במובן של טפשים, ונמנו שם קין, עשו, פרעה והמן; [21] ראה תרגום ופירש"י להרבה פסוקים בקהלת שמוזכר בהם סכל, כגון א-יז ב-ג; ב-יד, ועוד רבים; [22] הדס שוטה - סוכה לב ב; הלוף השוטה - משנה שביעית א ז; הירבוזין השוטים - משנה שביעית ט א; [23] כלב שוטה - משנה יומא ח ו; [24] נחש שוטה - חולין מט ב; [25] י. לרנר, מ. פופר, הרפואה, קכה:75, 1993; [26] ראה מ. הלפרין, ספר אסיא, ח, תשנ"ה, עמ' 195 ואילך; [27] כמתואר בשמו"א טז יד; שם יח י; [28] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ו ח ב; [29] האלשיך, שמו"א שם. ויתכן שזהו המצב המתואר ברמב"ם עדות ט ט, המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר; [30] פרויס בתרגום האנגלי של רוזנר, עמ' 312. וראה עוד בפירוש האברבנאל בשמו"א שם; [31] שמו"א טז טז; [32] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא; [33] שמו"א כא יד. וראה בילקוט שמעוני שם, שבתו של אכיש היתה משוגעת, ולכן הכיר את ההתנהגות הזו; [34] דניאל ד כט-לד; [35] ראה פרויס, עמ' 311; [36] ב"מ פד א; [37] ילקוט שמעוני, שמו"א רמז קלא; [38] סוטה ג א; [39] בכורות ה ב; [40] ספרי דברים כא יח; [41] פסוקינו; זכריה יב ד; [42] גיטין ע ב; [43] עירובין מא ב; [44] ב"ב יב ב. וראה א.א. אורבך, חז"ל - אמונות ודעות, עמ' 516, הע' 11, שלעתים גילויים מטאפיסיים מצויים במצבן ההתחלתי של מחלות רוח, וידוע הפתגם שילדים ושוטים אומרים את האמת; [45] שבת קכא ב; [46] שבת יג ב; ירושלמי תענית ג ח; [47] שבת קד ב; חולין מט ב; נידה ל ב; [48] גיטין סח ב; [49] תיאור המחלות לפי סדר א-ב; [50] בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א. מופיע בצורות משובשות שונות בחילופי הגירסאות בבבלי ובירושלמי, כגון גנדרופוס, קניטרופיס, קנטרופוס, קנוטרוכוס, גרדפוס, גינדרופוס; [51] רש"י חגיגה שם; [52] ערוך ע' גנדריפס; [53] ראה בספרו של י. בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו, עמ' 240. הכוונה למחלה שהיוונים תיארוה בשם ליקנטרופוס או קיננטרופוס, ואשר תוארה על הרופא מרצלוס בן המאה השלישית למניינם. וראה בשו"ת חכמי פרובינציה סי' נז-נח, שהוא חולי בעל עונה ידועה, ימשול עליו המקרה ההוא בלילות, ועם השגת האור יסורו  מחשכי רעיוניו; [54] ראה נידה יג א - והשוטה וכו', ושנטרפה דעתה, ושנטרפה דעתה היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי. וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש שם, שנתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחולאים החדים. לשון טירוף הוא בילבול, כמו טרף בקלפי, או ביצים טרופות; [55] חגיגה שם. ולפי הירושלמי שם הגירסא היא קינוקוס; [56] ראה י. בזק, שם, עמ' 241; [57] משנה שבת ב ה; שבת כט ב; [58] בכורות מד ב; [59] במדבר רבה יט ד; [60] רמב"ם בפירוש המשנה בשבת ובבכורות שם, מצב המכונה מלנכוליה; [61]  פיהמ"ש לרמב"ם, שבת שם; [62] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג; [63] רש"י תענית כב ב ד"ה מפני; [64] רש"י בכורות שם; [65] כמבואר ברש"י תענית שם; [66] ראה רמ"א או"ח שכח לה; [67] ירושלמי שבת יד ג; [68] חי' ר' מאיר שמחה בשו"ת סי' ו; [69] גיטין ע ב; [70] רמב"ם דעות ה ח. וראה בלח"מ שם; [71] רמב"ם עדות ט ט; [72] סמ"ע חו"מ סי' לה סקכ"ב; [73] שו"ת הרא"ש כלל מג סי' ג; [74] ראה לדוגמא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; שו"ת בית אפרים סי' פט; [75] שו"ת עטרת חכמים חאבהע"ז סי' יח; [76] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ; [77] שיטה זו תוארה בהרחבה על ידי הרמב"ם בפרק ג' של ספרו הנהגת הבריאות. וראה מאמרו של י. לייבוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' א, 1962, שתיאורו זה של הרמב"ם הוא הנכס היקר ביותר שלו בפסיכו-נוירולוגיה; [78] מדובר בעיר בגרמניה הצפונית-מערבית בארץ הריינוס, על גבול הולנד. הפולמוס התעורר בשנת תקכ"ו (1766) כתוצאה מגט שסידר הרב ישראל ליפשיץ (סבו של בעל התפארת ישראל על המשניות) בעיר זו לאחד בשם איציק נייבורג ממנהיים. איש זה נשא לאשה את לאה גונצהויזן מבון. בשבת הראשונה אחר החתונה ברח החתן אל מחוץ לעיר, ואחר כך נמצא מסתתר אצל גוי כפרי. כשהחזירוהו סיפר החתן שברח מפני שהיתה עליו אימת מוות. לאחר מכן נסע הזוג לעיר בון, ושם אמר הבעל שהוא שרוי בסכנה גדולה, שמחמתה עליו לעזוב מיד את אשתו ואת מדינת גרמניה, ולנסוע לאנגליה. על מנת שלא לעגן את אשתו הצעירה הוא ביקש לסדר בדחיפות גט, ומכיוון שבאותו זמן לא היה בית דין בבון הוא נסע לעיר קליווא. רבה של העיר, הרב ישראל ליפשיץ, התרשם מהבעל שהוא שפוי, ושהתנהגותו איננה מעידה על שגעון, וכן התרשם מהסיבה הסודית שהבעל מסר ביחס לדחיפות עזיבתו את גרמניה. לפיכך הוא סידר את הגט. כאשר נודע במנהיים על הגט החפוז - פסל רבה של מנהיים את הגט, מפני שלהערכתו היתה התנהגות הבעל בגדר של שוטה לדבר אחד, שכן הפחדים היו בלתי מבוססים כלל ועיקר, והם ביטאו מצב של שגעון. רבה של מנהיים פנה לרבני פרנקפורט בנידון, ואף הם יצאו נגד כשרות הגט הזה, אלא שלא פרסמו את נימוקיהם. בראש הפוסלים את הגט היה הרב אברהם אביש בן צבי הירש, רבה של פרנקפורט. בפולמוס על כשרותו של הגט השתתפו כל גדולי הדור ההוא - הר"י עמדין, הנוב"י, השאגת אריה, הקרבן עדה ועוד, ודעותיהם פורסמו בספר אור ישראל שהוציא רבה של קליווא, ובספר אור הישר, בעריכת הרב אהרן סימון מקופנהגן. רובם הכשירו את הגט מנימוקים שונים; [79] דברי הפוסקים הללו כונסו בספר אור ישרים; [80] תוספתא תרומות א ג; בבלי חגיגה ג ב; ירושלמי תרומות א א; ירושלמי גיטין ז א; [81] רש"י חגיגה שם ד"ה איזהו; [82] טורי אבן, חגיגה שם. והסכימו עמו בשד"ח מערכת אישות סי' ב, ובשו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כד; [83] זכר חגיגה, שם; [84] טו"א שם; [85] תואר משה פי"א אות ד; [86] פרמ"ג יו"ד סי' א במשב"ז סקי"ב; תבו"ש שם סקמ"ה; [87] פרישה יו"ד סי' א סקכ"ו; [88] דע"ת יו"ד שם סקמ"ה. ואגב, ראה בשו"ת  נובי"ק חאבהע"ז סי' נא, בעניין עגונה שבעלה היה שוטה ונעלם ומצאו גופה בנהר, והיו סימנים בבגדיו, ודן שם אם יש לחשוש שאיבד בגדיו מדעתו, והנמצא הוא אחר שלקח אותם עיי"ש; [89] ש"ך ופרמ"ג יו"ד סי' א סקכ"ד; פר"ח שם סקכ"ד; שו"ת עזרת כהן סי' סז-סח. והיינו אף שלהלכה מספיק סימן אחד לעשותו שוטה, כמבואר להלן. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף א; [90] שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ב; [91] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג; [92] שו"ת דברי חיים ח"א סי' עח, וסי' נג; שו"ת אור שמח סי' יג; תבו"ש יו"ד סי' א סקי"א; [93] חגיגה שם; [94] רמב"ם עדות ט ט, וראה בכס"מ שם; רא"ש חולין פ"א סי' ד; טושו"ע יו"ד א ה; שם חו"מ לה ח. אך ראה במהר"י בן מלכי צדק, ריש תרומות, שפסק שצריך את כל סימני השוטה, וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג; [95] רבנו שמחה משפירא, ותלמידו רבנו אביגדור הכהן, הובאו דבריהם בב"י אבהע"ז סי' קיט, וסי' קכא; מרדכי רפ"ז גיטין; שו"ת מהרי"ק שורש יט ענף ג. וראה רש"י נידה מה ב ד"ה אפילו אמרו. ויש להעיר, כי ביו"ד א ה פסק המחבר כדעת הרבנו שמחה, בעוד שבב"י אבהע"ז סי' קכא, ובכס"מ מכירה כט ה, משמע שנוטה לדעת הרמב"ם, שאין אלו אלא דוגמאות בלבד (בשיטת הרמב"ם ראה להלן בהערה הבאה); [96] ראה שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' עד; שו"ת צפנת פענח סי' קג-קז; [97] רמב"ם עדות ט ט, על פי הב"י אבהע"ז סי' קכא; המאירי חגיגה ג ב; שמ"ח יו"ד סי' א סכ"ט; [98] מהרי"ק שורש יט; הנוב"י והרב שאול אמסטרדם, הובאו דבריהם באור הישר סי' כט וסי' לד; [99] רמב"ם שם. ואכן מומחים בשטח הפסיכיאטריה והמשפט הפלילי הגיעו רק בשנים האחרונות להבנה זו, שאין יכולת לתת הגדרה לשונית מדוייקת ומקפת למחלות פסיכיאטריות - ראה י. בזק, עמ' 230; [100] תבואות שור, יו"ד סי' א סקכ"ט; הרב יוסף משטיינהרט, הובא בשו"ת זכרון יוסף חאבהע"ז סי' י; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; [101] שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' טז; הנוב"י בספר אור הישר סי' ל; אבן האזל על רמב"ם עדות ט ט. וראה באריכות בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ; [102] ביאור הגר"א, חו"מ סי' לה סקט"ו; [103] הרה"ג מדעסוי, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' כה; [104] שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' נה; [105] מהרי"ו סי' נב; דע"ת יו"ד סי' א סק"מ; שו"ת מחזה אברהם ח"ג חאבהע"ז סי' כז; שו"ת מקדשי השם סי' מז; [106] שו"ת אור שמח ח"ג סי' יג, ובתשובתו המובאת בס' אור ישרים סי' יב; [107] הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר סי' ל; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' ד; [108] שו"ת עזרת כהן סי' סז; [109] שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' קנג-קנה; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קלז; [110] גט מקושר סי' יד אות א; הנוב"י, הובאו דבריו בס' אור הישר, סי' ל; [111] תורת גיטין סוסי' קכא. וראה מה שכתב עליו בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג, ושם ח"ג סי' מו; [112] שו"ת שרידי אש ח"ג סי' לה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' צז; [113] הגר"י רוזין, בס' אור ישרים סי' יד; [114] אבן האזל, רמב"ם עדות פ"ט; [115] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ב. וכתב שם שהוא דבר חדש לדעתו, אבל ראה לעיל שקדמוהו בעל הנוב"י, בעל הצפנת פענח והאבן האזל הנ"ל, והגיעו למסקנות שונות במקצת, וי"ל; [116] שו"ת אגרות משה שם. וראה בפסד"ר ח"א עמ' קח, שלא חילקו בכל אלו, וצ"ע; [117] שו"ת חכמי פרובינציה סי' נז; [118] יבין שמועה לתשב"ץ, תיקון סופרים השער הט"ז; [119] רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ; [120] כס"מ עדות ט ט; ב"י חו"מ לה; סמ"ע שם סק"כ; ש"ך יו"ד סי' א סקכ"ג; ב"ש אבהע"ז סי' קיט סק"ב; ערוה"ש חו"מ לה ז; טורי אבן חגיגה ב ב, ותשובתו של השאגת אריה בס' אור הישר סי' כז; שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' פט; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; [121] תבו"ש יו"ד סי' א סקמ"ו; פרמ"ג יו"ד שם בשפ"ד סקכ"ג; [122] דע"ת יו"ד סי' א סקמ"א; דברי שאול ויוסף דעת, הובאו דבריו בדרכ"ת יו"ד סי' א סקקנ"ג; [123] שו"ת דברי מלכיאל ח"ז סי' לו; שו"ת עטרת חכמים סי' יז; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קלה; [124] ערוה"ש אבהע"ז קכא יג; [125] שד"ח מערכת אישות סי' ב אות יא; [126] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ב; [127] שו"ת הרי"מ, הובאו דבריו בפת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; [128] שו"ת בית אפרים סי' פט; [129] שו"ת נפש חיה חאבהע"ז סי' כז; [130] סמ"ע סי' לה סקכ"א; [131] רמב"ם עדות ט ט; [132] היינו בריא - ערוך ע' חלם ג'; [133] תוספתא תרומות פ"א; כתובות כ א; רב האי גאון, ס' המקח שער ג; רמב"ם מכירה כט ה; טושו"ע אבהע"ז קכא ג; [134] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רא, הובאו דבריו בב"י אבהע"ז סי' קכא; שו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ; שו"ת דברי חיים חאבהע"ז ח"א סי' נג; [134] שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' ד, בשם הגר"ש קלוגר, ושם סי' מב, ושם חיו"ד סי' ז; [135] ב"י אבהע"ז סי' קכא; ב"ש שם סק"ד; [136] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ג; [137] ראה פת"ש אבהע"ז סי' קכא סק"ב; [138] ט"ז אבהע"ז סי' קיט סקי"ב; [139] שו"ת מחנה חיים ח"ב חאבהע"ז סי' לד; [140] משפטי הדעת, עמ' סה; [141] ראה מכילתא משפטים פרשאה ד; רש"י חגיגה ג ב ד"ה איזהו שוטה; רמב"ם מלכים י א; [142] ראה רמב"ם, תשובה, ה ד; מו"נ ג יז; [143] ראה פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ו ואילך; [144] הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 189 ואילך; [145] משנה ערכין א א; גיטין כב ב-כג א; מנחות ג א; יבמות צט ב; רש"י חגיגה ב ב ד"ה חוץ; רמב"ם חובל ד כ, ועוד; [146] ירושלמי תרומות א א; [147] משנה מכשירין ג ה; שם ו א; טהרות ח ו, ועוד; [148] פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ריש ח"ב, הובאו דבריו גם בשד"ח מערכת חי"ת כלל קטו; [149] ראה רש"י חולין ג ב ד"ה דאפילו; רמב"ם פיהמ"ש חולין א א; [150] ראה שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עד; [151] רמב"ם עדות ט ט; שם מלכים י ב. וראה חגיגה ב ב. וכבר תמה הלח"מ שם על הרמב"ם למה הוצרך לטעם זה, הרי לאו בני דעה נינהו. וראה באריכות בס' משפטי הדעת פי"א, בשאלה אם פטור השוטה ממצוות הוא מחמת אונס, מחמת שאינו בר-ציווי, או שהוא פטור מהותי; [152] שבת שבתון סע' טז (עמ' עח); [153] תרועת מלך סי' ב. וראה בפסקי דין רבניים ח"ה עמ' 303, שתמה עליו הגרי"ש אלישיב שם, איך יתכן שהוא פטור, ונכסיו חייבים יותר ממנו; [154] מ"מ מגילה א א; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ט; מנ"ח מ' ה סק"ב; [155] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; פרמ"ג יו"ד סי' בשפ"ד סקכ"ז; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' לט אות ח; [156] שו"ת תרומת הדשן פסקים סי' סב; [157] כתובות מח א; רמב"ם מכירה כט ד; טושו"ע חו"מ רלה כ; שם רצ לד; רמ"א שם רפה ב; שם רצ כז; [158] שו"ת מהר"מ אלשיך סי' קלב; [159] ב"ק פז א; רמב"ם חובל ומזיק ד כ; טושו"ע חו"מ תכד ח; [160] פיהמ"ש לרמב"ם ב"ק פז א; [161] שו"ת קול גדול סי' עו; אמרי בינה חאו"ח הל' שבת סי' ט; [162] ב"י אבהע"ז סי' א; [163] ראה ילקוט שמעוני, שמו"א, רמז קלא; [164] ראה רש"י תענית כב ב ד"ה מפני; [165] ראה בחקירת שאלה זו בס' שבט מיהודה ח"א שער א הערות נוספות לפ"ח-י; [166] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא; שיורי ברכה יו"ד סי' קנה; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג. כך משמע בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג, ובביאוה"ל סי' שכט ד"ה אלא; [167] שו"ת אדמת קודש ח"א חיו"ד סי' ו; שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' לד. כך משמע בחכמת שלמה או"ח סי' שכח; העמק שאלה שאילתא קסז סקי"ז; שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' לט אות ו. וראה בס' נפש הרב, שכן היתה דעתם של הגר"ח מבריסק, ושל הגרי"ד סולובייציק; [168] שו"ת הרי בשמים מהדו"ת סי' קפט; [169] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ט; [170] פרמ"ג או"ח סי' שו בא"א, סקי"ח; לבושי שרד שם; [171] ב"ב קמז ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח ב. וראה בפירושי הרשב"ם ורגמ"ה שם, בהסבר החשש הזה; [172] ב"ב קנו ב. וראה טושו"ע אבהע"ז קלו ז; שם חו"מ רנד א, ובסמ"ע שם סק"ג; [173] גיטין עז ב, ובפירושי רא"ש ריטב"א, ר"ן ומאירי שם; [174] טושו"ע או"ח שו ט, ובמג"א שם סקי"ח; [175] שו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' קפ; [176] פתח הדביר או"ח סי' טו אות יז; [177] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סה; [178] יומא פד ב; רמב"ם שבת ב יז; מ"ב סי' שכח סקל"ח; [179] שבת קכח ב; רמב"ם שבת ב יא; טושו"ע או"ח של א; [180] שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רפא; [181] שו"ת הרא"ש כלל כו סי' ה; [182] שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' קלג; [183] משפטי הדעת, עמ' קצה ואילך; [184] ראה שבת קנג א; רמב"ם שבת כ ז; טושו"ע או"ח רסו ד-ה; פרמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב; [185] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פג.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר