English | Francais

Search


שנת תשע"ו | שבת פרשת כי תבוא

ארץ אגדה: תלמידי רבי עקיבא והקשת

הרב מרדכי הוכמן

במסכת יבמות (דף סב, ב) מובא:

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה".

בתשובות הגאונים (שערי תשובה, רעח) מובא שנהגו שלא לכנוס אשה בין פסח לעצרת כמנהג אבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו. מנהג זה מוזכר גם בהלכות רי"ץ גיאת1 שחי בספרד בסמוך לאחר תקופת הגאונים. אך המאירי שחי בפרובנס כמאתיים שנה אחריו, מביא מנהג אחר, וז"ל (יבמות דף סב,ב):

"... ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת, וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן"

המאירי מתעלם לחלוטין מקבלת הגאונים שמובאת גם ברי"ץ גיאת, ומביא קבלה אחרת בשם הגאונים, ולפיה ביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ולכן זה הוא יום שמחה שאסור להתענות בו, ולכן נהגו באיסור הנישואים רק עד אז. כמו כן המאירי מתעלם ממנהג נוסף שנהגו בתקופתו במקומות אחרים בימי ספירת העומר, והוא המנהג שלא לעשות מלאכה מהשקיעה עד הבוקר כזכר לקבורת תלמידי רבי עקיבא. למסורת של המאירי על היות ל"ג בעומר יום שמחה יש חיזוק  מתלמידי תלמידיו של רבנו גרשום מאור הגולה במחזור ויטרי (סימן רסא):

"וביום פורים הוא ל"ג בעומר. וזכר לדבר שם האחד פל"ג: פורים. ל"ג בעומר:".

אלא שכנגד מסורת זו של"ג בעומר הוא יום שמחה, קיימות מסורות עתיקות מארץ ישראל שבהן מוזכר י"ח באייר (ל"ג בעומר) כיום עצוב וכיום צום על מות יהושע בן נון. כך מבואר בפיוט של אלעזר הקליר (בהערת השולים2), וכן בקידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן (בהערת השולים3), ובמקורות נוספים.

ואם כן מה פשר המסורת הסותרת לגבי ל"ג בעומר, ואם צודקת קבלת המאירי שמל"ג ועומר חדלו תלמידי רבי עקיבא מלמות, מדוע כתוב בתלמוד דבר שסותר קבלה זו4.

המסורות הנוספות של הגאונים

כדי לבאר את המסורות הסותרות דלעיל, יש להקדים ולבאר שיש מסורות שהסוגיה בענין מיתת תלמידי רבי עקיבא אינה כפשוטה.

במאמר הקודם "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק א" הובאה מסורת של סדר תנאים ואמוראים שהוא חבור עתיק מימי הגאונים, ולפיו דברי הסוגיה בדבר התלמידים השניים של רבי עקיבא אינה כפשוטה. ורבי עקיבא לא לימד אותם ממש משום שלא היו בדורו, אלא שנחלקו בדעתו של רבי עקיבא5. ושכן משמע גם באיגרת רב שרירא גאון. והתבאר שרב שרירא גאון מוסר באיגרתו שהתלמידים הראשונים של רבי עקיבא מתו בשמד6, ובלשון זו הוא משתמש לציון מלחמות וגזרות של הגויים כנגד היהודים. והובא שם שהמסורת על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, מובאת בספר ערוגת הבשם כמסורת על תלמידי הלל ושמאי, שלא נהגו כבוד זה בזה.

ובמאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ד" התבאר שמדובר במחלוקת עתיקת יומין ששורשה במחלוקת שבין אלעזר בן אהרון ושבט לוי (שמייצגים את עוסקי התורה) לבין שאר שבטי ישראל (שמייצגים את אנשי המלחמה והכלכלה). עיקרי העניינים התבארו באותו מאמר, ובמאמר זה נדון במסורת של המאירי, אך לפני כן נחזור ונביא את הנצרך להבנת המסורות העתיקות, וכדלקמן.

מיתת אהרון ובחירת שבט לוי לעוסקי התורה

בספר במדבר (כ, כח-כט; לג, לח) מסופר על מות אהרון בשנת הארבעים ליציאת מצרים ב"הֹר הָהָר".

אך פרשיית מותו מוזכרת באופן לא ברור גם בספר דברים (י), כשהיא משולבת בספור הבחירה בשבט לוי שנעשתה בשנה הראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים. המפרש הפשטן רבנו סעדיה גאון מחזק בביאורו את הקושי, וכן כמה נוסחאות בפירוש ספורנו שמהן משמע שאהרון מת בתחילת המסעות.

והתבאר שרס"ג וספורנו מרמזים שהתורה מתייחסת כאן למציאות שלפיה יש בבני ישראל שתי קבוצות מרכזיות, קבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק במלאכות גשמיות ובהקמת צבא ומלכות. וקבוצה שרואה 'חיים' בעיסוק בתורה ובתפילה. בשלב הראשוני כל קבוצה מחשיבה רק את דרכה שלה, ומתייחסת לחברי הקבוצה האחרת בבוז גמור ורואה בהם 'מתים בזויים'.

בני ישראל התייחסו אז לאהרון שהיה פרוש ומתמיד בתורה כאלו הוא 'מת בחייו' בתפקיד בזוי שאותו אמור למלא גם אלעזר בנו. התייחסות בזויה דומה היתה גם כלפי שבט לוי 'עוסקי התורה'. באותה עת נבחר 'אלעזר' להיות זה שימלא בעתיד את תפקיד האיש הקדוש ביותר - 'הכהן הגדול'. ובאותה העת נבחר שבט לוי להיות קבוצת 'התלמידים' שתפקידה הוא לימוד התורה והעיסוק בענייני הקודש. ולכך כוונת הכתוב באומרו שם: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ד' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ד' לַעֲמֹד לִפְנֵי ד' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ובאותה העת נבחרו שאר השבטים להיות בתפקיד אנשי הכלכלה והצבא.

באחת הנוסחאות בפירוש ספורנו שם מוזכר ספור של רז"ל שקשור לכך, ספור זה מובא בירושלמי בשני אופנים, שנראה שהם השורש למנהגים השונים באבלות על תלמידי רבי עקיבא, וכדלקמן.

הירושלמי ביומא – ומות אהרון

האופן הראשון שבו מתייחס הירושלמי לסתירה בענין מות אהרון הוא במסכת יומא, וז"ל (פ"א ה"א):

"א"ר יודן בי ר' שלום למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות, כתיב [דברים י,ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסרה מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת?! הדא הוא דכתיב [במדבר לג, לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר עַל־פִּי ד' וַיָּמָת שָׁם'. אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובקשו הכנענים להתגרות בם הדא הוא דכתיב [שם כא,א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך, ובאו ונתגרו בהם, ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע (אף בני ישראל הרגו משבט לוי ארבע משפחות)... אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו, וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד."

ספור זה מעורר תמיהות רבות. אם בני לוי היו מסוגלים להילחם עם בני ישראל מדוע הם לא השתמשו בכוחם כדי להילחם באויב עצמו ולהציל את ישראל?! וכיצד הצליחו בני לוי להרוג באופן מדויק דווקא 'שמונה משפחות'?! גם ההריגה הנגדית של בני ישראל שהרגו במדויק 'ארבע משפחות' מבני לוי אינה מובנת.

ובמאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ד" התבאר שנראה שהספור הפלאי רוצה לקשור בין מאורעות שאירעו בשתי תקופות שונות. אהרון מת בהֹר הָהָר בשנת הארבעים, ואלעזר מילא את מקומו של אהרון בתור כהן גדול. אך זכויותיו ותפילותיו של אלעזר לא הועילו להטיל פחד בלב הכנעני ולכן הוא בא להילחם בישראל כמתואר שם בתורה. גם זכויות עמל התורה של שבט לוי לא הועילו כדי ליצור את הפחד הזה, וסיבת הדבר היא משום שבני ישראל לא ראו צורך אמיתי ב'תפקיד' הרוחני הקדוש של אלעזר וגם לא ב'תפקיד' התורני של שבט לוי עוסקי התורה. מאידך, גם לבני ישראל היו זכויות משום שהם עסקו באימונים צבאיים7, ואפשר היה להחשיב מאמצים אלו ל'זכויות'. אלא שמאידך אלעזר ושבט לוי לא ראו צורך אמיתי בתפקיד של 'אנשי מלחמה', והקטרוג שלהם על ה'זכויות' של בני ישראל הצטרף אז ח"ו להכרעת הדין, ומנע את קבלת הזכויות בשמים, ולכן הקב"ה לא השתמש אז בזכויות אלו כדי להפיל מורא על האויב.

מלחמה סמלית זו קשורה למספרים 'שמונה' ו'ארבע' משום שהכהן הגדול עובד ב'שמונה בגדים' רק בעבודות החיצוניות שאינן נעשות בקודש-הקדשים. אך כאשר הוא נכנס לשם אחת בשנה ביום הכפורים אסור לו ללובשם, והוא צריך ללבוש 'בגדי לבן' המכונים גם 'ארבעה בגדים'. בני שאר השבטים שעסקו באימונים צבאיים חשו שהם עושים את התפקיד הנצרך ביותר והם כביכול 'הכהנים הגדולים', והם התייחסו בבוז לאלעזר ושבט לוי שעסקו בתפקיד הפנימי של לימוד התורה, התפקיד שהמספר ארבע מסמל אותו. הם התייחסו אליהם בתור 'אנשים הרוגים', וזו משמעות הספור שהם 'הרגו' משבט לוי 'ארבעה משפחות'. ומצד שני בני לוי התייחסו לבני ישראל שמייצגים את הצד של 'שמונה בגדים' בתור 'אנשים הרוגים', וזו המשמעות שהם הרגו מהם 'שמונה משפחות'.

כדי להבריח את האויב, היה צורך שכל קבוצה תראה 'חיים' גם בתפקיד שממלאים חברי הקבוצה השניה. אלא שמהפך מחשבתי זה היה קשה להם, ולכן הם נקטו בפתרון ביניים. הם התייחסו ל'תפקיד' שממלאים חברי הקבוצה השניה בתור תפקיד 'הכרחי', אלא שביחס לתפקיד ה'חי' שלהם הרי שהתפקיד של חברי הקבוצה השניה נחשב ל'מת מכובד'. ובאותה העת, אנשי המלחמה קיבלו על עצמם לראות את אהרון הכהן הגדול כמי שהיה 'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ולהתייחס בהתאם גם ל'אלעזר' בנו שיכנס לתפקיד זה. ואחר שהם 'כיבדו' ו'הספידו' 'תפקיד' זה, הקב"ה קיבל את תפילותיו וזכויותיו של אלעזר.

והירושלמי מרמז שסיפור דומה ומלחמה דיעות דומה שהביאה לכמעט מלחמה מול הכנעני התרחשה עוד לפני תחילת המסעות הרשמיים עוד בחיי אהרון בזמן ששבט לוי נבחר לשרת את ה', וכבר אז נצרכו בני ישראל לחזור בהם ולהתייחס בכבוד לתפקיד הרוחני שממלא אהרון הכהן הגדול, ולהספיד אותו כמי ש'קבור בחייו' בתפקיד מכובד, ושאלעזר בנו עתיד להיכנס אליו. והירושלמי מרמז לנו שלכך כוונת התורה כשהיא מספרת על 'מות' אהרון וכניסתו של אלעזר לתפקיד כבר בזמן בחירת שבט לוי למשרתי ה'. ואמנם הירושלמי מתאר חזרה לאחור של 'שמונה' מסעות, אך זהו מספר סמלי שמסמל 'נסיגה רעיונית', וכוונת הירושלמי לרמז שמלחמה רעיונית כזו התרחשה כבר בשנה הראשונה, וכפי שמרמז רס"ג שם.

ובמאמר "מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא חלק ד" התבאר שמלחמת דעות שכזו התרחשה בין תלמידי הלל ושמאי והיא שגרמה לשמד שהיה בזמן חורבן בית שני. ומלחמה רעיונית זו התרחשה גם בין תלמידי רבי עקיבא. והתלמידים שנשארו בבית המדרש לעמול בתורה, התייחסו לחבריהם שיצאו להתפרנס מהקציר בתקופה שבין פסח לעצרת בתור 'מתים'. והקטרוג הזה הביא לבסוף לניצחון הגויים על ישראל במרד בר כוכבא, ול'שמד' גדול. וכדי לתקן את הקטרוג נתקנו מנהגי אבלות בתקופה שבין פסח לעצרת. מנהג איסור הנישואין שהוא מעין 'הספד' ל'תפקיד' של אלו שעוסקים בצד הגשמי של עם ישראל. ומנהג איסור המלאכה שהוא מעין 'קבורה' ל'תפקיד' של העוסקים בצד הגשמי של עם ישראל. אך קיים תיאור נוסף למלחמה שבין בני לוי לבין שאר השבטים, וכדלקמן.

הירושלמי בסוטה – ומות אהרון

הירושלמי בסוטה (פ"א ה"י) קושר את המעשה במות אהרון והמלחמה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים - לקינת דויד על שאול ויהונתן, וז"ל בתוספת ביאור קל במוסגר:

"כתיב [שמואל ב א,יז-יח] 'וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת־הַקִּינָה הַזֹּאת [עַל־שָׁאוּל וְעַל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ:] וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי־יְהוּדָה קָשֶׁת [הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר:]'. לא מסתברא דלא ללמד בני יהודה (מי היה) [נִהְיָה8]? (וכי לא מסתבר שלא ללמד את בני יהודה אלא רק נִהְיָה (=קינה) מנין למד דויד שצריך ללמדם קשת?)   אלא אמר דוד כיון שהצדיקים מסתלקין השונאין באין ומתגרין בישראל. 'הִנֵּה כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר' (התורה). תרין אמורין (שני אמוראים נחלקו היכן כתובה). חד אמר זה ספר בראשית. וחרנה (והאחר) אמר זה חומש הפיקודים (ספר במדבר). מאן דאמר זה ספר בראשית ניחא (משם למד דויד שצריך ללמד את בני יהודה קשת, שכתוב שם [מט,ח] 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' - וכשאוחז בידו האחת בקשת ידו השניה שאוחזת בחץ סמוכה לעורף וכך פוגע באויב). ומאן דאמר זה חומש פיקודים מה מלחמה היתה שם?! (שכתוב) [דברים י,ו] 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן'. וכי במוסירות מת אהרן והלא בהֹר הָהָר מת. הדא היא דכתיב [במדבר לג,לח] 'וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל־הֹר הָהָר... וַיָּמָת שָׁם' (והרי סתירה היכן מת אהרון). אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד וביקשו הכנענים להתגרות בישראל הדא היא דכתיב [במדבר כא,א] 'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ־עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'. מהו 'דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים'? שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן שהיה תר להן את הדרך. (ואמר) בואו ונתגרה בהן, וביקשו ישראל לחזור למצרים..."

סיום המעשה בירושלמי בסוטה הוא כמו סיום המעשה בירושלמי בבבא בתרא שהובא לעיל. אלא שלשיטת הירושלמי בסוטה - דויד למד מהמעשה בקבורת אהרון שצריך ללמד את בני יהודה קשת!

'הספד' וגם 'תחיה'

הירושלמי מרמז שדויד למד מפרשיות התורה בענין קבורת אהרון למה שארע בזמנו שלו בתבוסת שאול וצבאו. דויד הסיק שכפי הנראה קבוצת לומדי התורה שבזמנו קטרגה על התפקיד של שאול ויהונתן ושל אנשי המלחמה, ולכן צבא ישראל הובס ושאול ויהונתן מתו. התיקון הראשון שדויד תיקן היה חיבור קינה על שאול ויהונתן שסיומה מתייחד ב'הספד' על ה'תפקיד' שלהם (שמואל ב א, כז): "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה". הספד זה מכיר בצורך שיהיו בעם ישראל אנשים שהם 'כלי מלחמה', וממילא בצורך שימצאו אנשים שיחליפו את שאול ויהונתן במילוי 'תפקיד' זה.

אולם דויד הניח שהפתרון שניתן במדבר סיני, פתרון ה'הספד' לתפקיד של האחר היה פתרון ביניים. בני ישראל בחרו בו משום שהם התקשו ללמד זכות בלב שלם ולראות בתפקיד של בני הקבוצה האחרת 'תפקיד חי' כמו שלהם. אלא שבני ישראל יכלו להרשות אז לעצמם 'פתרון ביניים' משום שבאירועי המלחמה שבמדבר לא היה מדובר במפלה גדולה של צבא ישראל, אלא בפחד מפני האויב. אך מות שאול מלך ישראל ויהונתן בנו וכן רבים מישראל במלחמה היה אסון גדול לישראל. וכדי להפוך את המצב על פניו היה צורך ללמד זכות בלב שלם. דויד רצה באותה השעה שלומדי התורה יתייחסו לתפקיד 'כלי מלחמה' כמו ל'תפקיד חי', כשם שהם מתייחסים לתפקיד שהם עצמם ממלאים. לשם כך החליט דויד ללמד את 'בני יהודה' קשת. ולשון 'בני יהודה' מרמזת לכך, וכדלקמן.

'בני יהודה' בספר שמואל

לכל ספר בתנ"ך יש את סגנונו. בספר שמואל כאשר מתייחסים לכלל שבט יהודה, קוראים לו 'יהודה', או 'איש יהודה' או 'אנשי יהודה' או 'בית יהודה'. לשון 'בני יהודה' בקינה על שאול היא חד-פעמית ויוצאת דופן בסגנון ספר שמואל, ואומרת דרשני!

לשון 'בני יהודה' מתייחסת כאן לצעירים של שבט יהודה שאינם מבוגרים דיים כדי להלחם, ואינם נכללים בתואר 'איש יהודה' או 'אנשי יהודה'. צעירים אלו למדו תורה אצל אבותיהם, או אצל בני לוי שהיו מתגוררים בקרבם וזמנם היה פנוי, או בבתי המדרש של "זִקְנֵי יְהוּדָה" שדויד היה תומך בהם ומחלק להם מהשלל9. דויד החליט שיש ללמד תלמידים של בית רבן אלו לאחוז בחץ וקשת ולירות בהם.

ואכן הירושלמי תמה על כך והקשה וכי לא מסתבר שעדיף ללמדם את הקינה בלבד, ושלא יבטלו מתורתם וימשיכו לעמול בה ולהגן בזכויותיהם על עם ישראל. אלא שדויד לא רצה לבטל אותם לגמרי מתורתם שהרי גם הוא החשיב את תפקידם הרוחני, אך הוא רצה שהם ילמדו לירות בקשת. העובדה שהם עצמם יבטלו מזמנם ויעסקו זמן מה בתפקיד של יהונתן שהיה 'כלי מלחמה' של 'אוחז בקשת', תעניק לתפקיד הזה חשיבות של 'תפקיד חי'. טבע האדם שהוא מעניק משמעות של 'חיים' לדברים שהוא עוסק בהם, וכשם שהם מעניקים חשיבות של 'חיים' לעיסוק שלהם בתורה, כך הם יעניקו חשיבות של 'חיים' גם לעיסוק שלהם בירי בקשת. וגם כשתגמר תקופת לימוד האחיזה בקשת והם יחזרו לעמול בתורה בלבד, הם ימשיכו להתייחס לתפקיד זה כ'תפקיד חי', וילמדו סנגוריה בלב שלם על מי שעוסק ב'תפקיד' זה בכל העת, וכן על אלו שעוסקים כל העת בשאר תפקידי אנשי המלחמה.

אמנם ההחלטה של דויד להעניק משמעות של 'חיים' לתפקיד של 'איש מלחמה' אינה החלטה פשוטה, ויש חולקים עליה, והירושלמי במסכת בבא בתרא מתעלם ממנה. ומחלוקת סוגיות זו היא מחלוקת קדומה והיא יכולה להסביר גם את היחס הסותר לל"ג בעומר האם זהו יום צום על 'מות' יהושע, או יום שמחה, וכדלקמן.

ה'הספד' על 'יהושע'

משה רבנו ברך את שבט יוסף בכוח צבאי (דברים לג,יז): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי־אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה". וחז"ל דורשים (ספרי דברים, שנג): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, מלמד שניתן לו 'הוד' למשה ו'הדר' ליהושע, שאילו ניתן 'הוד' ליהושע לא היה העולם יכול לעמוד בו". לפי דרשה זו מידת ה'הוד' מיוחדת למשה רבנו מוסר התורה, ואילו מידת ה'הדר' מיוחדת ליהושע.

כידוע, שבע 'ספירות' התחתונות מסודרות בהתאם לימי ספירת העומר, וספירת 'הוד שבהוד' מתאימה ליום י"ח באייר שהוא ל"ג בעומר. ספירת 'הוד שבהוד' מתאימה בפשטות למשה רבנו מוסר התורה, ולכל עמלי התורה שממשיכים בדרכו. זמן זה מתאים גם להתבוננות בדמותו של יהושע תלמידו. יהושע היה אמנם משרתו של משה ולא מש מהאהל, אלא שבסופו של דבר הוא נבחר על ידו כדי להילחם בעמלק, ובהמשך הוא נבחר ע"י הקב"ה כדי לפקד על צבא ישראל שכבש את ארץ ישראל. מדובר אמנם בכיבוש ניסי שהקב"ה סייע בידו אך הוא התבצע בפועל בחרב גשמית.

מסתבר, שקבוצה גדולה של עוסקי תורה תפסה לעיקר את שיטת הירושלמי במסכת בבא בתרא, שהתיקון לכשלון במלחמה דיו ב'הספד' לתפקיד של האחר. ומסתבר שבעקבות כשלון מרד בר כוכבא, וכדי לתת כבוד לתפקיד של אנשי המלחמה הם ייחדו את יום ספירת 'הוד שבהוד' להספד על 'יהושע' 'איש המלחמה'. שהוא למעשה 'הספד' לממשיכי דרכו שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד זה, ולאבד את ה'הוד שבהוד' שיש בתורה.

הקליר כדמות ניגודית ל'יהושע'

בניגוד לכובש במלחמה גשמית, חז"ל מספרים על עתניאל שנקרא גם יעבץ, ושהוא הקים ישיבה ובה תלמידים רבים10. בפשטות 'עתניאל' - הוא הדמות הסמלית שממשיכה את ה'הוד שבהוד' של משה. ואילו יהושע שעסק בכיבוש הארץ בחרב וקשת גשמיים לא זכה ל'הוד'.

הקליר ראה את עצמו ממשיכי דרכו של עתניאל. פעמים רבות שהקליר מציין את השם 'קרית ספר' בראשי התיבות של הפיוטים שלו. 'קרית ספר' היא העיר שכבש עתניאל, והיא מציינת את היות עתניאל מתופסי התורה11, והקליר ייחד לעצמו את השם 'קרית ספר' כסממן שמאפיין את מהותו - כממשיך של עתניאל.

כמו כן פעמים רבות שהקליר מזהה את עצמו בראשי התיבות של הפיוטים שלו בשם 'יהודה' או 'הודיה', ושמות אלו מופיעים אצלו גם לפני הזכרת שמו (עזרא פליישר 'עניינים קיליריים' תרביץ נ תשמ"א הערה 50). דבר זה מראה שאין מדובר בכינוי, אלא שהקליר מזהה את מהותו העצמית בתור 'יהודה' שעוסק ב'הודיה'. עתניאל מוזכר בספר שופטים לראשונה ברמז בשם 'יהודה', והוא עסק בהרבצת תורה כמובא במסכת תמורה (דף טז, א)12. ולכן הקליר הרואה את עצמו כממשיכו של עתניאל רואה את עצמו כ'יהודה'.

מסתבר שהקליר שראה את עצמו כממשיך דרכו של עתניאל התייחס ליום י"ח באייר כיום הספד על יהושע שלא זכה ל'הוד'. ובעצם כיום הספד על ה'תפקיד' של יהושע – תפקיד 'איש מלחמה'. יום זה מוזכר במקורות עתיקים נוספים מארץ ישראל כיום צום על יהושע. ומדובר בקבוצה גדולה של עוסקי תורה שתפסה לעיקר את שיטת הירושלמי במסכת בבא בתרא, שהתיקון לכשלון במלחמה דיו ב'הספד' לתפקיד של האחר. ומסתבר שבעקבות כשלון מרד בר כוכבא, וכדי לתת כבוד לתפקיד של אנשי המלחמה הם ייחדו את יום ספירת 'הוד שבהוד' להספד על 'יהושע' 'איש המלחמה'. שהוא למעשה 'הספד' לממשיכי דרכו שמוכנים להיות 'קבורים חיים' בתפקיד זה, ולאבד את ה'הוד שבהוד' שיש בתורה.

אולם היו שתפסו לעיקר את שיטת הירושלמי במסכת סוטה, וכדלקמן.

השמחה שבל"ג בעומר

כזכור לפי הירושלמי בסוטה, דויד המלך למד שני תיקונים מעשיים מה'הספד' על אהרון, ולא תיקון אחד בלבד. תיקון אחד היה ה'קינה' על שאול ויהונתן שהיא בעצם 'הספד' על 'תפקיד איש המלחמה'. ותיקון נוסף בכיוון הפוך של הענקת 'חיים' ל'תפקיד' זה, והוא ההחלטה ללמד את 'בני יהודה' - קשת.

מסתבר שבארץ ישראל היו קבוצות אחרות שנהגו לפי הירושלמי בסוטה. והם נהגו שני תיקונים שונים אלו גם בעקבות מרד בר כוכבא. בתחילת ימי ספירת העומר הם נהגו באיסור הנישואים כאבלות על תלמידי רבי עקיבא שעזבו את בית המדרש, ויצאו ל'תפקיד' של אנשי מלחמה. אך בל"ג בעומר הם העניקו משמעות של 'חיים' לתפקיד של 'משיח בן יוסף', והם הנהיגו שתלמידים של בית רבן יבטלו מלימודם ויצאו עם רבותיהם לשדה וילמדו לירות בחץ וקשת. מעשה כזה נתן חשיבות של חיים לתפקיד 'איש מלחמה', והראה שיש בו חיים כמו 'תפקיד' של 'עוסק בתורה'. קבוצה זו גם לא נהגה ב'איסור מלאכה' בימים שנאסרו בנישואים, משום שאיסור המלאכה הונהג בתור מתן כבוד של 'קבורה' לתפקיד של האחר. אך אם ה'תפקיד' של משיח בן יוסף זוכה לבסוף לחשיבות של 'חיים' - וודאי שלא שייך לנהוג לגביו מנהג שעניינו 'קבורה'.

מעשה זה של אימון צבאי שנעשה בספירת 'הוד שבהוד' גילה שלאמתו של דבר גם ליהושע היה 'הוד', וכן מבואר בתורה (במדבר כז, יח-כ): "וַיֹּאמֶר ד' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ויום זה שמשמעותו היא 'תחיית משיח בן יוסף', כלומר תחיית ה'תפקיד' של 'משיח בן יוסף', נחשב ליום שמחה שאסור להתענות בו. וביום זה חדלו להשקיף על 'עוסקי תורה' (תלמידי רבי עקיבא) שיוצאים לתפקיד 'איש מלחמה' בתור 'אנשים מתים בחייהם', והחלו לראות בהם 'אנשים חיים'. ה'הוד שבהוד' הוא כה גדול עד שהוא נמצא גם אצל אלו שבשדה ואוחזים בקשת. מקור ה'הוד' הוא אמנם במשה אך הוא נמצא גם אצל יהושע שנמצא בחוץ.

ולכך מרמזת המסורת של המאירי – "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה". ואמנם המאירי אינו מזכיר את המנהג שתלמידים של בית רבן למדו ביום זה לירות בחץ וקשת, משום שאינו קשור באופן ישיר לסוגיית הבבלי ביבמות, אך מנהג זה הוא מנהג קדום והוא מוזכר במקומות רבים13.

המנהג הנוסף שנהגו באשכנז באבלות על תלמידי רבי עקיבא

ברמ"א (או"ח תצג) ובמשנה ברורה (שם) מובא מנהג אחר שהיה נפוץ באשכנז, ולפיו עד ראש חודש אייר נהגו היתר בנישואין ותספורת, אלא שבשאר הימים שבין פסח לעצרת נהגו איסור (באופן עקרוני) במשך 33 ימים, ובאופן מעשי במשך 32 ימים. משום שיום ל"ג לעומר עצמו (שנמנה בכלל הימים האסורים) נהגו בו היתר.

מנהג זה מעורר קושיות אחרות. אם תלמידי רבי עקיבא החלו למות לאחר ראש חדש אייר ואילך, מדוע התלמוד מציין שהם מתו מן הפסח? וכמו כן, מדוע יום ל"ג בעומר נמנה בחשבון הימים שהם מתו בהם, אם בפועל הוא יום שמחה משום שלא מתו בו כלל?

אולם לפי מה שהתבאר, תלמידי רבי עקיבא מתו יחד עם רבים אחרים מישראל במלחמות ובשמד שהיה בזמן מרד בר כוכבא, ומסתבר שמספר גדול ביותר מתו בחודש אב בזמן נפילת ביתר. אלא שסיבת כשלון המרד היתה הקטרוגים ההדדיים של הקבוצות השונות בישראל14. וכדי לתקן זאת נתקנו שני מנהגים על סמך הירושלמי בסוטה. מנהג אחד שחלקו הראשון הוא אבלות עליהם בתקופה שבין פסח לעצרת שהיא מעין 'הספד' ומתן כבוד ל'תפקיד' של מי שעוסק בעניינים הגשמיים של עם ישראל כ'איש מלחמה' או כ'איש כלכלה'; וחלקו השני של המנהג הוא מהפך מחשבתי וראייה של 'חיים' בתפקיד הזה שמשמעותו המעשית היא 'הפסקת האבלות'. וכן יום שמחה מיוחד בל"ג בעומר על כך שמצליחים לראות גוונים של 'הוד שבהוד' גם באלו שאוחזים בקשת. ומכיוון שלא מדובר בימים מסוימים ש'תלמידי רבי עקיבא' מתו בהם יותר מבשאר הימים, ניתן לבחור את הימים שבהם נוהגים 'להתאבל' עליהם, ואת הימים שבהם נוהגים 'שלא להתאבל' עליהם. ומאחר שאין מתאבלים בחודש ניסן, וכן בראש חדש, בחרו את הימים שנוהגים 'להתאבל' עליהם לאחר ראש חדש אייר15. ומאידך ל"ג בעומר (שהוא מכלל 'ימי האבלות') נחשב ליום שמחה על כך שבעצם הם אינם נחשבים ל'מתים'.
________________________________

1   הלכות רי"ץ גיאת, חדש וספירת העומר, עמוד שמד.

2   "וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי, בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי, וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי, בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי". (אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים).

3   "פָּסוֹחַ וְגָנוֹן טְמֵאִים בְּיַשְּׁבוֹ, צוֹם יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ, אִיָּיר/קֵרְבָם וְצִיוָּם מִלִּשְׁבּוֹר עֶצֶם בּוֹ, רִבְּקָם מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְראשׁוֹ וְקִרְבּוֹ" (קידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן, חודש אייר).

4   המאירי מתעלם מדברי ספר המנהיג שקדם לו, והמביא בהלכות אירוסין ונישואין (עמוד תקלח) שמועה בשם הרז"ה שיש גרסה ולפיה התלמידים מתו עד 'פרוס העצרת'. ונראה שהמאירי התעלם ממנה, לא רק משום שפרוס העצרת אינו מתאים ממש לתאריך של ל"ד בעומר, אלא גם מפני שמדובר בשמועה בלבד שאין לה אישור, ואדרבא, הגרסאות שבידינו סותרות אותה.

5   "כל סתם משנה כר' מאיר היא, כל סתם ברייתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה בר אלעי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, וכולהו אליבא דר' עקיבא. והן תלמידי ר' עקיבא, ולא ראו ר' עקיבא ולא היו עמו בדור אחד, אלא הפליגו על דעתו". (מחזור ויטרי, בפירוש לפרקי אבות במשניות הגדולות בהוצאת וילנא). וכמעט כעין כך כתוב גם בהקדמת הרמב"ם לי"ד החזקה, ובר"ש מקינון, וראו במאמר ההוא.

6   "והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא". (אגרת רב שרירא גאון).

7   וכן מבואר בתשובת מר צמח גאון (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, אלדד הדני עמוד 21): "וקודם ביאת אבותינו לארץ כנען הם נתעסקו במלחמות ושכחו המשנה שלקחו מפי (יהושע) [משה]".

8   גרסת כתב יד רומי. על משקל הכתוב (מיכה ב, ד): "...וְנָהָה נְהִי נִהְיָה אָמַר שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ...". (עלי תמר).

9   "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה'" (שמואל א ל,כו).

10  כמבואר בתרגום יונתן על דברי הימים א' ב, נה: "תלמידיא דיעבץ הוא עתניאל... דאתין מזרעית משה רבהון דטב להון זכותיה מפרשין וארתיכין". גם הסוגיה בתמורה (דף טז, א) מרמזת למחלוקת שבין יהושע ועתניאל, והיא מספרת שעתניאל יעץ וריבץ תורה בישראל, ואילו יהושע 'טרד' את בני ישראל במלחמות.

11   "ושעתניאל היה ראש הישיבה, והוא הכה את 'קרית ספר', שההכאה תאמר בדברי חכמים על הנצוח בפלפול" (מלבי"ם שופטים א,יא).

12   כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "שבט יהודה" או "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. הכתוב (שופטים א, ב): "וַיֹּאמֶר ד' יְהוּדָה יַעֲלֶה" - מופיע בתרגום: "ואמר ד' יהודה יסק". וכן בכתוב הסמוך: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום: "תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו". בסוגיה מרומז, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר בעתניאל שלמד ולימד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם. ופתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מעיסוקי העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה.

13   "מנהג ישראל אשר התלמידים בני בי רב יורו בקשת ביום הזה (בני יששכר מאמרי חדש אייר, מאמר ד). וכן במקומות נוספים.

14   רב שרירא מרמז לנו שכוונת הסוגיה בהזכירה את ה'אסכרה' היא לסיבה לשמד. וכעין דברי הפרי חדש (או"ח סימן תצג): "ואפשר שמה שלא היו נוהגים כבוד זה לזה היה מחמת איזה לשון הרע שהיה ביניהם, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת לג, א], סימן ללשון הרע אסכרה".

15    וכעין המבואר בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרפז).

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

רפואה שלימה
בתוך שאר חולי ישראל

לאלחנן בן עדינה 

לאורית בת מרים

 

לע"נ

ר' אליהו כרמל ז"ל

נלב"ע

ח' באייר תשע"ו


לע"נ

יחזקאל צדיק ז"ל

נלב"ע

י"א באייר תשע"ו


מש' ארץ חמדה' אבלה

על מותו של חברנו האהוב

הרב ראובן אברמן זצ"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

איש תורת אמת שגורה בפיו

מחנך דגול

ואיש המעלה מכל הבחינות.


לע"נ

מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד


לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט


לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל


לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל


לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע י"ז בסיוון תשע"ד


לע"נ

הנופלים במערכה

על הגנת המולדת הי"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.