English | Francais

Search


שנת תשע"ז | שבת פרשת וישב

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - השחתת זרע



וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו [בראשית לח ט]

ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יא ערך השחתת זרע טורים קכט-קמא

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, יבמות לד ב: 'ושחת ארצה' שלא כדרכה.

בראשית רבה, פה: 'ושחת ארצה' _ היה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

רש"י: 'ושחת ארצה' _ דש מבפנים וזורה מבחוץ.

אבן עזרא: 'ושחת ארצה' _ היה משחית זרע הקרי ושופך לחוץ בארץ, ואתמה מבן תמים המזרחי שפירש 'ושחת ארצה', שעשה לה שלא כדרך הנשים, בעבור שלא תהר, והנה שיחת הארץ שלה, כי עליו היא יושבת בארץ, וזה פירוש שגעון וחלילה חלילה להתגאל זרע הקודש בטינוף הטינוף.

* * *

זרע הוא החומר המפרה היוצא מן הזכר באדם ובכל חי.

בלשון המקרא הוא נקרא תמיד שכבת זרע [1], והיינו מפני שהזרע יוצא בתוך שכבה נוזלית, ואין כל תא זרע נראה לעין באופן בודד. בלשון חז"ל הוא נקרא גם קרי, ומי שיצאה ממנו שכבת זרע נקרא בעל קרי, והוא על שם הפסוק 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה' [2].

החלק המפרה באשה אף הוא נקרא זרע [3]. כיום מבחינים בין המרכיב התורשתי של הגבר, שנקרא זרע, לבין המרכיב התורשתי של האשה, שנקרא ביצית.

זרע הוא גם החלק בפרי שממנו גדל צמח חדש.

באופן מושאל משמש המושג זרע לציון צאצאים [4].

יש מי שכתב, שבעבר לא נהגו להדפיס ספרים ולעורר במיוחד על עוון הוצאת זרע, וגם לא לייחד את הדיבור על כך ברבים ובפרסום [5], אך בימינו הפך נושא זה לעניין פרוץ, ויש אף רופאים ומדענים המייעצים לכתחילה להקל ואף לעודד אוננות, יש צורך לפרסם דעת תורה בנידון, ולהזהיר על גודל העוון [6].

הזרע במקורות חז"ל

שכבת הזרע יוצאת מן הנקב שבפי האמה [7], וכשיוצאת החוצה - כל גופו מרגיש, ואיבריו מזדעזעים, ובא מבשר החי, חם ומתקשה, ולא יכול לעצור מלצאת [8].

כל שכבת זרע שאינה יורה כחץ אינה מזרעת [9].

זרע האיש הוא אחד משלושת המרכיבים ביצירת העובר [10], ולא נוצר אדם מן כל הטיפה שבזרע, אלא מן הברור שבה [11].

שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת [12], והיא טיפה סרוחה [13]. אחד מסימני סריס חמה הוא, ששכבת זרעו דוחה, היינו שאינו קשור אלא צלול כמים [14].

שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים [15].

הזרע יש בו רוח חיים טבעי, ובו ההכנה שממנו יתהווה האדם, ולכן הפסדו של הזרע הוא ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים, ולכן יש בו טומאה [16].

אי אפשר לשכבת זרע בלא מימי רגלים [17].

עד שלושה ימים שכבת הזרע נקלטת, מכאן ואילך היא נסרחת [18], ורוח מזרחית גורמת להסרחת הזרע במעי האשה בתוך שלושה ימים [19].

חז"ל מנו מספר מאכלים, שמרבים את הזרע [20]. ולעומתם מנו חז"ל מספר דברים, שממעטים את הזרע: [21].

הרמב"ם [22] פירט בהרחבה רבה רשימות מאכלים ומתכונים רבים, אשר ביכולתם להרבות את הזרע או למעטו, וציין 'כי אלו המזונות העשויות למשגל, ראוי שיוקחו אחר צאת מן המרחץ, ואם היה אפשר, שישתה אחריהם שיעור שלוש אוקיות מיין ריחני' [23]. סיכומו של הרמב"ם, 'כי ידוע אצל הרופאים, כי המזונות בעניין הזה יותר מועילים מהרפואות הרבה מאד' [24].

אדם הראשון ראה קרי לאונסו, ומשכבת זרע זו הוליד רוחין ושידין ולילין, שהם מיני מזיקין [25]; יעקב אבינו לא ראה קרי, עד שנולד ראובן בכורו [26]; בעוון יציאת שכבת זרע של יוסף במעשה אשת פוטיפר, לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים, למרות שראוי היה לכך כמו יעקב אביו [27]. אלישע נקרא קדוש, מפני שלא ראה קרי [28].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים [29], אך היה כהן גדול אחד שאירע לו קרי ביום הכיפורים, ונכנס בן אילם מציפורי, ושימש תחתיו בכהונה גדולה [30].

לא היו מאכילים את הכהן הגדול בערב יום הכיפורים מאכלים המרבים את הזרע, ומוסיפים בקשיות האיבר [31], ולא היו מניחים אותו לישן, שמא יראה קרי [32].

הרואה קרי ביום הכיפורים, ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא [33]. יש מי שכתבו, שהכוונה דווקא ליחידי סגולה, שלא מצוי אצלם קרי כלל כל השנה, אבל סתם בני אדם, ואפילו תלמידי חכמים, אין להם מקום לדאגה כלל [34].

הרואה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים, אם הוא לח, מקנחו במפה ודיו; ואם נתייבש על הגוף, או שנתלכלך, רוחץ המקומות המלוכלכים לבד, ואסור לרחוץ כל גופו או לטבול [35].

פרטי דינים [36]

דיני השחתת זרע האיש

יש הסבורים, שאיסור השחתת זרע הוא מן התורה [37]; יש מי שכתב, שהאיסור הוא הלכה למשה מסיני [38]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [39]. יש מי שכתב, שהשאלה אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן היא מחלוקת ראשונים [40].

לשיטות הסוברים שאיסור השחתת זרע הוא מן התורה, יש מי שמנה אותו בתרי"ג המצוות [41]; ויש הסבורים, שאינו נמנה עם שס"ה הלאווין [42].

מאחר שאיסור השחתת זרע לא נתפרש באופן ישיר בתורה [43], נחלקו הפוסקים הסבורים שאיסורו מן התורה ביחס למקורו:

יש שכתבו, שמקורו הוא מהלאו של 'לא תנאף' [44], לא תהא בך ניאוף, בין ביד ובין ברגל [45], וסוברים שאיסור זה מתייחס להוצאת זרע לבטלה [46]. יש שלמדו, שמקורו מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' [47], שלא יהרהר ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה [48], והיא דרשה גמורה לדעת רוב הראשונים [49], וכל שכן הוצאת זרע שהוא בכלל לאו זה [50]. יש שלמדו, שמקור איסור השחתת זרע הוא במצות פריה ורביה [51]. יש מי שכתב, שאיסור השחתת זרע הוא מדין חובל ומשחית, היינו כמו שאסור לאדם לחבול בגופו, כך אסור להשחית את זרעו [52]. יש מי שלמד את האיסור מדור המבול [53], שחטאו בהשחתת זרע [54]. יש שלמדו האיסור ממעשה ער ואונן [55]. יש מי שכתב לאסור השחתת זרע מהפסוק 'אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה' [56]. ויש שהכלילו איסור זה באביזרייהו דשפיכות דמים, שמכלה את הגרעין של החיים העתידים להיווצר [57].

הפוסקים הסוברים שאיסור השחתת זרע הוא מדרבנן, דחו את המקורות האפשריים מן התורה בדרכים שונות:

יש הסבורים, שאין הדרשה של 'לא תנאף' אלא אסמכתא בעלמא [58], או שהאיסור נאמר רק על ניאוף באשת איש [59]. הדרשה הנלמדת מהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' לשיטתם אינה אלא אסמכתא בעלמא [60]. אין לתלות את איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [61]. וכן דוחים הם מטעמים שונים את הראיות האחרות, שהביאו החולקים להוכיח את האיסור מן התורה.

איסור הוצאת זרע לבטלה גדול הוא [62], ועל פי תורת הקבלה הוא חמור מכל עבירות שבתורה [63]. יש הסבורים, שאמנם איסור זה חמור מכל עבירות שבתורה [64]; ויש הסבורים שהוא לאו דווקא, אלא שבא להפליג בחומרת האיסור [65].

המוציא זרע לבטלה כאילו שופך דמים והורג את הנפש [66], שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש [67], והעושה כן כאילו עובד עבודה זרה [68]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע שני גדרים, גילוי עריות ושפיכות דמים [69]. יש מי שכתב, שיש בהשחתת זרע רק אביזרייהו של עבירות אלו [70]; ויש שכתבו, שלא אמרו כן אלא להפליג העוון, אבל אין זה לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים, ואינו בכלל יהרג ואל יעבור [71]. ולעומתם יש מי שמנה איסור זה בין חייבי מיתה [72].  

המוציא זרע לבטלה כאילו מביא מבול לעולם וחשוב כבהמה, וחייב מיתה [73]; ויש מי שכתב, שבעונש זה בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות [74].

דורשי רשומות אמרו הכל תלוי במז"ל - במ'וציא ז'רע ל'בטלה, היינו שכל הצרות באות לאדם על עוון זה [75], ומעשה זה מנוגד לחובת האדם בעולמו [76].

מצינו שני גדרים באיסור הוצאת זרע לבטלה: השחתה, המוגדרת באופן הוצאת הזרע מן הגוף; לבטלה, המוגדרת לפי המטרה שלשמה הוצא הזרע.

איסור השחתת זרע איננו משום שהולך הזרע לאיבוד בלא הולדה, אלא האיסור משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, ובמקום שהוא מיוחד להשלכת זרע [77].

איסור השחתת זרע הוא ביציאתו מחוץ לגוף לאיבוד, אבל אין איסור בעצם העקירה בתוך הגוף, וכל עוד שלא יצא הזרע החוצה, אין עליו שם זרע כלל, ואין כאן איסור השחתה [78].

לא נקרא השחתת זרע, אלא במי שגורם להוצאת זרע מן הגוף שלא כהוגן, אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף כהוגן, לא שייך בו עוד דין השחתה [79].

לפיכך, אין איסור השחתת זרע בהוצאת זרע ישירות מהאשך בדרך של ביופסיה [80]. וכן אין איסור השחתת זרע לאחר כריתת הערמונית, גם אם חותכים את שבילי הזרע, ובשעת הביאה נעקר הזרע, ובא למקום החתך, ומתערב בשתן ויוצא כך [81].

אין איסור השחתת זרע במקרים שצורת התשמיש היא כדרך כל הארץ, ובא עליה משום מצות עונה, אף על פי שמצב האשה הוא כזה שלא תוכל להוליד, כגון זקנה, ילדה, עקרה, אילונית וכד' [82]. ואף לשיטת הסוברים שראוי להחמיר ולא לשאת קטנה, עקרה וזקנה [83], מכל מקום אם עבר ונשא אשה כזו, אין עליו איסור תשמיש [84].

יש אומרים, שאין איסור השחתת זרע בבועל אשה שרחמה צר, אף על פי שהזרע יוצא החוצה, בתנאי שמתכווין לבעול לצורך פריה ורביה, ומשמש כדרכו [85]; ויש אומרים, שהמשמש עם אשה שרחמה צר עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה [86].

אשה שניטל רחמה, אין איסור לבעלה לשמש עמה, ואינו אסור משום מוציא זרע לבטלה, כיון שמשמש כדרך כל הארץ, ואינו מטיל זרע לחוץ [87].

אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, כיוון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ ומזריע בפנים, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע [88].

יש הסבורים, שאיסור זה הוא מן התורה [89]; ויש הסבורים, שהאיסור הוא מדרבנן [90].

נתינת כיס (קונדום) על האיבר הוא בוודאי הוצאת זרע לבטלה [91]. אלא שנחלקו אם הדבר אסור אפילו במקום סכנה או לא.

רוב הפוסקים סבורים, שאין איסור הוצאת זרע לבטלה כאשר הוצאתו נעשית במטרה לשפר את פוריות הגבר, ולהשיג את המטרה של פריה ורביה, שהיא המטרה של הוצאת זרע כדרך כל הארץ, היינו כל שעושה בשביל תיקון אינו נקרא השחתה ובטלה [92]; ויש הסבורים, שאף אם המטרה היא תיקון ופוריות, כיוון שבזמן הוצאת הזרע הוא לבטלה, לא מועיל מה שאחר כך ישתמשו בו לפוריות.

מותר להוציא זרע כדי לבדוק אם האיש הוא כרות שפכה [93].

בעניין הוצאת זרע לצורך בדיקת פוריות הגבר נחלקו הפוסקים: יש הסבורים, שהדבר אסור, ויש הסבורים שהדבר מותר.

אם יש צורך רפואי למניעת הריון, כגון סכנה או ספק סכנה לאשה, ומותר בתנאים אלו להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע סכנת הריון מאשתו החולנית, אין בהוצאת הזרע משום איסור, שאין זה לבטלה אלא לצורך מצות קיום עונה, ומצות מניעת סכנה [94].

במקרה של מחלה מסוכנת, שאומרים הרופאים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו - מותר [95]. יש שהתירו הוצאת זרע גם שלא במקום סכנה, אלא בצער בלבד, אך יש שמשמע מהם לאסור [96].

הוצאת זרע במטרה להפרות האשה בדרך של הזרעה מלאכותית, או בדרך של הפריה חוץ-גופית - רוב האחרונים סבורים, שאיננה נחשבת לבטלה, ויש החולקים [97].

יש הסבורים, שההיתר הוא דווקא אם נולד בעקבות זאת וולד שמתייחס אחריו, ובכך קיים מצות פריה ורביה, או לפחות מצות לשבת יצרה, אבל אם הוצאת הזרע היתה שלא לצורך מצווה זו היא אסורה; ויש הסבורים, שכל שמכווין לקיים המצווה, גם אם לא הצליחה בידו, אין זה נקרא לבטלה [98].

דיני השחתת זרע האשה

מהות זרע האשה נידון על ידי הפרשנים והפוסקים ביחס לפירוש הפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר' [99], וביחס למאמר חז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה" [100]. יש שהסבירו, ש'תזריע' פירושו הריון [101]. אך לשון 'תזריע' בהפעיל משמע, שהאשה פעילה בתהליך ההפריה, ומכאן פירוש חז"ל שהיא מזרעת תחילה. יש מי שהסביר, שפעולת האשה בעת הביאה, בתנועות הנרתיק והוצאת ההפרשות של צוואר הרחם, יכולים להשפיע על אוכלוסית תאי הזרע, להגביר או להחליש את פעילותם של תאי ה- X, או ה- Y, ובכך להשפיע על התוצאה של וולד זכר או נקבה [102].

מרבית הראשונים זיהו את 'זרע' האשה עם דם נידה, וסברו שיש לאשה יכולת הפעלה של 'הזרע' שלה. כך יש מי שכתב, "כי האשה אף על פי שיש לה ביצים כביצי הזכר, או שלא יעשה בהן זרע כלל, או שהזרע ההוא נקפא, ולא עושה דבר בעובר. אבל אומרם 'מזרעת' על דם הרחם, שיתאסף בשעת גמר ביאה באם, ומתאחז בזרע הזכר" [103]; וכן יש מי שכתב, "הכוונה בלשון 'מזרעת' על זרע הנקבה, שהוא דם הנידות, כי אשה אין לה זרע, אבל הדם שלה שברחם הוא הזרע שלה, והוא הנקרא אודם" [104]; וכן יש מי שכתב, שהוולד נוצר מדם הנידה ומזרע האיש, ולדעתו 'תזריע' מתכווין להנאת האשה מן התשמיש, ואין זה חלק חיוני ביצירת העובר [105]. וכן כתבו מהאחרונים, שזרע האשה היינו דם נידה, שבא לפעמים על ידי חימוד [106]. אכן דעות אלו קשות להבנה מבחינה רפואית, שכן לפי הידוע לנו כיום, אין כל שייכות בין דם הנידה ליצירת העובר, ועל כן קשה מה שייך השחתה על דם נידה, וכן קשה שדם נידה ממילא הולך לאיבוד, ואין לאשה שליטה רצונית על כך [107]. לעומת זאת, יש מהראשונים שזיהה את 'זרע' האשה עם חומר בשחלה, וכך יש מי שכתב "בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה" [108], ולכאורה משמע שתיאר את הביציות שבשחלות [109]. ועוד יש מי שתיאר את חריגת הביצית מהשחלה, ופגישתה ברחם עם הזרע הבא מבחוץ [110]. אכן גם לדעות שהסבירו את 'זרע' האשה שהיא הביצית, והיא החומר הפורה באשה המקביל לזרע באיש, ולפי ידיעותינו ברפואה כיום, עדיין קשה הדין של איסור השחתת 'זרע' האשה, שכן מה שייך השחתה והזרעה מכוונת מצד האשה, כאשר מדובר בתהליך טבעי, ולא תלוי ברצונה של האשה [111]. ומרבני דורנו יש מי שכתב, שמישמוש והרהור לא גורם בנשים שום דבר, ואף שלפעמים רואות דם מחימוד, אין ראיית דם שום איסור [112].

יש הסבורים, שאין אשה מוזהרת כלל על איסור השחתת זרע, לא על השחתת זרעה, ולא על השחתת זרע בעלה [113]. וטעמם: משום שקושרים איסור השחתת זרע במצות פריה ורביה [114]; יש הסבורים, שנשים מוזהרות על השחתת זרע, הן של עצמן, והן של בעליהן [115]; יש הסוברים, שאין האשה מוזהרת על השחתת זרעה, אבל מוזהרת היא על השחתת זרע בעלה [116]; יש הסבורים, שאסורה להשחית זרע עצמה, אבל לא זרע בעלה [117], לפי שהאיסור הוא על היוצא ממנו ולא על המשחית, והמשחית זרעו של אחר אינו עובר על השחתה אף על פי שגרם לה, ואשה שמאבדת זרע הבעל אינה בהשחתה, שאין היא גרועה מאחר [118]; ויש הסבורים, שאין אשה מוזהרת על השחתת זרעה אלא מדרבנן [119].

יש מי שכתב, שאשה אף שתבוא לידי הרהור והשחתה, אין כאן איסור, שאין האשה מצווה על פריה ורביה [120]. ויש מי שכתב, שאמנם אין איסור הרהור באשה מדין השחתת זרע, שזה לא שייך בנשים, אבל דבר זה אסור מטעמים אחרים [121].

מקורות והערות

[1] ויקרא טו טו,יז-יח,לא; שם יח כ; שם יט כ; שם כב ד; במדבר ה יג; ועוד; [2] דברים כג יא. וראה בספרי עה"פ שם; [3] ויקרא יב ב; [4] פסוקנו. וכן בראשית ד כה; ויקרא כב יג ועוד; [5] ראה בשו"ת צמח צדק שער המילואים סי' סב; [6] שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' יז; [7] בכורות מד ב; [8] נידה מ א; שם מג א; [9] חגיגה טו א; יבמות פ א; נידה מג א. וראה בגמ' חגיגה שם, שאם בשעת הוצאת הזרע הוא היה יורה כחץ, הרי הוא מזריע גם לאחר שהייתו, וצ"ב המציאות הזו; [10] נידה לא א; [11] נידה לא א; [12] נידה לה ב; [13] אבות ג א. וראה בפירוש הרע"ב שם; [14] יבמות פ ב, וכפי פירוש רש"י שם ד"ה דוחה. אמנם ברמב"ם אישות ב יג, ובטושו"ע אבהע"ז קעב ה, הגירסה ששכבת זרעו דיהה; [15] רמב"ם דעות ד יט. וראה עוד במאמרו של הרמב"ם על חיזוק כח הגברא; [16] הכוזרי, מאמר שני, ס; [17] ירושלמי שבת א ד. ודבר זה צריך בירור מבחינת המציאות, ולכאורה לא משמע כן ממהלך הסוגיא בבבלי נידה לד א-ב; [18] שבת פו א; ירושלמי שבת ט ג; [19] גיטין לא ב, וברש"י שם ד"ה שכבת; [20] יומא יח א-ב; בבא קמא פב א; ירושלמי יומא א ד. וראה עוד בקיצושו"ע קנא ד. ובמעשה תורה צו ד, מנה גם חזרת כמי שמרבה את הזרע; [21] גיטין ע א. וראה עוד ירושלמי שביעית ב ו; [22] מאמר על חיזוק כח הגברא; [23] הרמב"ם שם, סעיף 7; [24] הרמב"ם שם, סעיף 1. וראה עוד במו"נ ג לג,מט; [25] עירובין יח ב; [26] יבמות עו א. וראה בראשית רבה עט א, שהיה יעקב בן פ"ד שנה, ולא ראה טיפת קרי מימיו. וראה עוד בתו"ש בראשית פמ"ט אות מז, מדרשים שונים בנידון; [27] סוטה לו ב; ירושלמי הוריות ב ה; [28] ברכות י ב. וראה מו"נ ג ח; [29] אבות ה ה. וראה בתויו"ט שם; [30] ירושלמי יומא א א. וראה בתו"י יומא כא א ד"ה ולא, ובגליון הש"ס על הירושלמי שם. ובבבלי יומא יב ב, ומגילה ט ב, מובא מעשה זה של רבי יוסף בן אולם, אך מצויין רק שאירע פסול בכהן הגדול, ולא פירט את הפסול; [31] יומא יח א; פיהמ"ש לרמב"ם יומא א ד; רמב"ם עבודת יוהכ"פ א ו. וראה בירושלמי יומא א ד, שהקשה למה מנעו ממנו מאכלים אלו, הרי מעשרה נסים במקדש, שלא היה כהן גדול רואה קרי, ותירצו על שם לא תנסון, או שיש הבדל בין מקדש ראשון לשני. ופלא על התפארת ישראל יומא שם, שתירץ תירוץ ראשון מדעתו, ולא הביא הירושלמי, וכעין זה הקשה גם המהר"ץ חיות בריש יומא על התויו"ט דמאי א א. וראה בגליון הש"ס ירושלמי שם; [32] יומא שם; רמב"ם שם; [33] יומא פח א; טושו"ע או"ח תרטו ב. וראה בטעמי הדבר במ"ב שם סק"ג-ד; [34] שו"ת תשובות והנהגות, ח"ב סי' שא, ובשם בעל התניא והגרי"י קנייבסקי; [38] ערוה"ש או"ח תריג טו; [36] פירוט הלכות נוספות ראה באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מהדורה מחודשת תשס"ו כרך ב ע' זרע; [37] סמ"ק מ' רצב; קרית ספר להמבי"ט איסורי ביאה פכ"א; מג"א סי' ג סקי"ד; פמ"ג א"א שם, ומש"ז שם סקי"ב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' ה ד"ה ומ"ש כ"ת; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' יח; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' כד; [38] ערוך לנר, נידה יג א, ובשו"ת בנין ציון סי' קלז. וראה מה שכתב על כך הגרש"ז אויערבאך, הובא בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א; [39] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד; עזר מקודש אבהע"ז סי' כג ס"ב; שו"ת משיבת נפש ח"א סי' יח; שו"ת היכל יצחק ח"ב סי' יז; [40] שו"ת תורת חסד ח"ב סי' מג, לשיטת תוס' סנהדרין נט ב ד"ה והא, האיסור מן התורה; ולשיטת הרמב"ן בחידושיו לנידה יג א, משמע שהאיסור מדרבנן; [41] סמ"ק מ' רצב; דרך מצוותיך, ב ב; [42] ראה מה שכתב בנידון בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד, בשיטת הרמב"ם; [43] ראה בתניא ספ"ז, בטעם הדבר שלא נתפרש איסור זה בתורה; [44] שמות כ יג; [45] נידה יג ב; [46] רש"י על הרי"ף שבת פי"ד; תוס' נידה יג ב ד"ה בין; מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אות מ. ובדעת הרמב"ם - באיסורי ביאה כא יח, משמע שאף הוא פירש איסור ניאוף לעניין השחתת זרע, אך בפיהמ"ש סנהדרין נד א, פירש איסור לא תנאף על קריבה לעריות; [47] דברים כג י; [48] כתובות מו א; ע"ז כ ב; [49] ראה אוצה"פ סי' כג סק"ח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הרהור עברה, הע' 22; [50] אחיעזר ח"ג סי' כד; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' יד; [51] לשיטת התוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ותוס' סנהדרין נט ב ד"ה והא; [52] ערוך לנר נידה יג ב, וכן בשו"ת בנין ציון סי' קלז; [53] לבוש אבהע"ז כג א; [54] בראשית ו יב. רש"י שבת מא א ד"ה כאילו, ורש"י נידה יג א ד"ה כאילו; [55] בפסוקנו. וכן יבמות לד ב; נידה יג א; רש"י עה"ת שם. ומעשה ער ואונן לפי הגמרא יבמות שם היה ששימשו שלא כדרכה, וראה להלן מה גדר האיסור בכך. אך ברש"י עה"פ, שהיו דשים מפנים וזורים מבחוץ. וראה בדעת זקנים בעלי התוספות עה"פ, ובריטב"א יבמות לד ב, שעמדו על הסתירה בין הגמרא למדרש; [56] ויקרא יח ו, לפי רב אהרן הכהן המובא בא"ע שם. אך ראה בא"ע שם שדחה דבריו; [57] ראה באוצה"פ שם; [58] שו"ת פני יהושע חאבהע"ז סי' מד; שו"ת בנין ציון סי' קלז; [59] כפירוש רש"י עה"פ שם; [124] יראים השלם סי' מה, וראה מאירי חולין לז ב, שכתב 'הכתוב רמזה'; [60] כפי שיטת הרשב"א בשם הרמב"ן, יבמות שם, ובחידושי הרמב"ן נידה יג ב. וכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות א, שקשה לכלול איסור זה במצות פריה ורביה, שאם כן יהא מותר כשהבעל נוסע מביתו למדינת הים, או אם אשתו זקנה, או ניטל רחמה וכד'; [61] רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ב. וראה פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין נד א; [62] טושו"ע אבהע"ז כג ג, על פי זוהר פ' בראשית דנ"ו, ופר' ויחי דרס"ב; [63] פתח עינים נידה יג א; שיורי ברכה אבהע"ז סי' כג סק"א; גליון חכמת שלמה להגרש"ק אבהע"ז, שם; ועי' באוצה"פ סי' כג סק"ב; [64] ס' חסידים סי' קעו, שאיסור אשת איש ונידה חמור יותר; ב"ש וח"מ אבהע"ז כג סק"א; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח; שו"ת עזרת כהן סי' לה; [65] נידה יג א; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג ג; [66] שו"ת חות יאיר סי' לא; [67] נידה שם; [68] שו"ת צפנת פענח סי' ל, וסי' קסד. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות מד; [69] משנת אברהם על ס' חסידים, סי' תתשמד, וראה שם ההבדל בין עצם האיסור לבין אביזרייהו; [70] שו"ת הריב"ש סי' קעא; שו"ת פני יהושע סי' מד; חזו"א נשים סי' לו אות ג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א; [71] שערי תשובה לרבנו יונה, שער ג, המדרגה הששית, אות קיג; [72] נידה יג א; שערי תשובה לרבנו יונה, שם, אות קיב; [73] קיצושו"ע קנא א; [74] שד"ח מערכת אישות כלל לג; [140] לבוש אבהע"ז כג א; ערוה"ש שם; [75] שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ב; [76] שו"ת צפנת פענח ח"א סי' פט, וח"ג סי' קסד; חזו"א נשים סי' לו אות ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה; [77] תוס' הרא"ש יבמות יב ב; מרחשת ח"ב סי' ט אות' ב-ג; חזו"א אבהע"ז סי' לו סק"ב-ג; [78] שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' סט; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח אות ז; הרב י. נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' כג אות ב; [79] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צה; [80] ריטב"א כתובות לט א; רא"ה הובא בשיטמ"ק כתובות שם; [81] כמבואר בנידה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טושו"ע אבהע"ז כג א. וראה ח"מ אבהע"ז כג סק"ב; [82] ר"ת בתוס' יבמות יב ב, וכתובות לט א; ריטב"א כתובות שם; נמוק"י יבמות שם; שו"ת הרא"ש כלל לג; רמ"א אבהע"ז כג ה; [83] שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' רלח; שו"ת יד הלוי (במברגר) חאבהע"ז סי' כ; אמרי בינה סי' ח; [84] שו"ת מהר"ש ח"ו סי' יח; שו"ת מלואי אבן סי' יא; [85] שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יז; שו"ת עזרת כהן סי' לג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ג, וסי' סו, ושם ח"ג סי' יב-יג; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה-קכו; שו"ת יביע אומר ח"ג חאבהע"ז סי' ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח פ"ה אות טו, ושם חכ"ב סי' נד אות א; [86] שו"ת חשב האפוד סי' כה, והסכים עמו הגאון מטשעבין בעל דובב מישרים; [87] לבוש, אבהע"ז שם; [88] אמרי בינה ח"ד סי' ח; שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מח; [89] שו"ת מהרש"ם ח"ג בהשמטות שבסוף הספר; [90] שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רסח; שד"ח פאת השדה מערכת אישות כלל יג; אחיעזר ח"ג סי' כד אות ד; שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' מב; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ע; שם, ח"ב סי' טז; שם ח"ג סי' יד; [91] יבמות עו א; [92] שו"ת פני יהושע ח"ב סי' מד; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' כ; חזו"א אישות סי' לו אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' נו; סידור בית יעקב להיעב"ץ, מלון מדור ד' אות יב; [93] שו"ת היעב"ץ ח"א סי' מג; שו"ת אגרות משה ח"א חאבהע"ז סי' נו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער א פ"א. ומשמע כך גם מהחזו"א נשים סי' לו אות ג; [94] שו"ת ויען אברהם סי' ז; חסד לאלפים סי' ג אות ט. וראה בשד"ח מערכת אישות סי' א אות לג; אוצה"פ סי' כג סק"א אות ז; [95] ראה באנציקלופדיה תלמודית, ע' השחתת זרע, הע' 61-60; [96] ראה שו"ת בנין אב ח"ב סי' ס; [97] ויקרא יב ב; [98] נידה לא א; [101] אונקלוס, תרגום יונתן, הרס"ג והרשב"ם עה"פ שם; וראה פירושים שונים למילה 'תזריע' בפירושי האברבנאל, המלבי"ם, העמק דבר ומפרשים אחרים עה"פ; [102] י. לוי, קורות, ה, חוב' ט-י, תמוז תשל"א, עמ' 716; הנ"ל, קורות, ו, חוב' ה-ו, תשרי תשל"ד, עמ' 309; [103] רמב"ן עה"ת ויקרא יב ב; [104] רבנו בחיי ויקרא שם. וראה שם באריכות על הויכוח בין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם מהו החלק של האב והאם ביצירת הוולד; [105] הרשב"ץ בהקדמתו למגן אבות; [106] מעדני יו"ט על הרא"ש נידה פ"ב אות ב; חזו"א אישות סי' לו אות ג, וחזו"א יו"ד סי' קד אות ג; [107] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך; [108] רמב"ם פיהמ"ש נידה ב ה, וכן באיסורי ביאה ה ד; [109] ואמנם כך תיאר את המצב הרופא היווני גלינוס בספרו המיוחד על הזרע. וראה מאירי נידה יז ב, ומאמרו של הרב מ. כשר, נועם ח, תשכ"ה, עמ' 331-325, על דברי הרמב"ם הנ"ל; [110] ס' שבילי אמונה, עמ' קעז; [111] ראה א. שטינברג, שם; [112] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט; [113] ר"ת בתוס' יבמות יב ב ד"ה שלש, ובכתובות לט א ד"ה שלש; רשב"א נידה יג א; [114] וראה במנ"ח סוף מ' א, שדווקא אם אינן מצוות אפילו על לשבת יצרה, אינן מצוות על השחתת זרע; [115] תוס' ורא"ש נידה יג א, ותוס' יבמות יב ב ד"ה שלש - בשיטת רש"י; הר"י בתוס' כתובות לט א ד"ה שלש; רמב"ן, רשב"א, ר"ן וריטב"א בחידושיהם לנידה שם; רמב"ן, ריטב"א ורא"ש, הובאו בשיטמ"ק כתובות לט א; מעדני יו"ט נידה רפ"ב אות ב; [116] שיטת רש"י, אליבא דהרא"ש והריטב"א בשיטמ"ק כתובות לט א; הריב"ש בשיטמ"ק כתובות עב א; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף כב (תקצו). וראה עוד בשו"ת אבני נזר סי' עט אות ט; שו"ת רעק"א סי' עב; [117] תוספי הרא"ש נידה יג א ד"ה נשים, אליבא דשיטת רש"י ור"ח; שו"ת תורת חסד סי' מג אות יט, אליבא דהרשב"א. וראה רא"ש פ"ד דנידה סי' א, וטושו"ע אבהע"ז קצו יג; [118] חזו"א אבהע"ז נשים סי' לז, וחזו"א יו"ד סי' קד אות ב; [119] שו"ת תורת חסד סי' מג אות ב; שו"ת חדות יעקב תניינא סי' לא; [120] ברכ"י יו"ד סי' שלה; [121] שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' סט.

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

לע"נ

ר' אליהו כרמל ז"ל

נלב"ע

ח' באייר תשע"ו

לע"נ

יחזקאל צדיק ז"ל

נלב"ע

י"א באייר תשע"ו

 
לע"נ
הרב שלמה מרזל זצ"ל
,
חבר הנהלת 'ארץ חמדה'
נלב"ע י' באייר תשע"א

 

מש' ארץ חמדה' אבלה

על מותו של חברנו האהוב

הרב ראובן אברמן זצ"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

איש תורת אמת שגורה בפיו

מחנך דגול

ואיש המעלה מכל הבחינות.

לע"נ

מרת סוזי (שרה)

ונגרובסקי ע''ה

נלב"ע י' בתמוז תשע"ד


לע"נ

הרב אשר וסרטיל ז"ל

נלב"ע ט' בכסלו תשס"ט

לע"נ

רבי יעקב

בן אברהם ועיישה

וחנה בת יעיש ושמחה

סבג ז"ל

לע"נ

ר' מאיר בן יחזקאל שרגא

ברכפלד ז"ל


לע"נ

מר שמואל שמש ז"ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

נלב"ע י"ז בסיוון תשע"ד

לע"נ

הנופלים במערכה
על הגנת המולדת הי"ד

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.