שנת תשע"ז | שבת פרשת בא

פרשת השבוע: 210? 400? 430? - חלק א'

תוך כדי תיאור ההכנות ליציאה ממצרים אנו קוראים את הפסוקים הבאים:

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות י"ב  מ-מב).

חז"ל הקשו והרי בספר בראשית, במעמד ברית בין הבתרים מצינו:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו יג).

חז"ל עימתו את שני הפסוקים עם החשבון שעשו, ולפיו מירידת יעקב למצרים ועד היציאה, עברו מאתיים ועשר שנים (יצחק הוליד את יעקב בן ששים ויעקב היה בן מאה ושלושים ברדתו מצרימה, אם נחסר מאה ותשעים (ק"צ) מארבע מאות נקבל מאתיים ועשר (רד"ו, והוסיף בעל הטורים 'כי גר' ס"ת עולין למנין רד"ו).

וז"ל מדרש ההלכה המכילתא על פרשתנו: "וכי שלשים שנה וארבע מאות שנה ישבו במצרים והלא לא היו במצרים אלא מאתים ועשר שנים".

אם כך בני ישראל ישבו במצרים כחצי הזמן הנזכר בפסוקים.

ננסה להסביר את שלשת המקורות.

בעניין ההבדל במניין השנים בין הפסוק בבראשית לפסוקים בשמות, מצאנו כמה גישות:

א. דעת המכילתא דרשב"י (שמות י"ב מ) ותרגום יונתן (שם) ובעקבותיהם רש"י (בראשית ט"ו יג) ורשב"ם (שמות שם) שהפסוק בבראשית מונה ארבע מאות שנה מלידת יצחק (כשאברהם היה בן מאה) והפסוקים בשמות מונים מברית בין הבתרים (אז אברהם היה בן שבעים).

     (לא נדון כאן בשאלה כיצד היה אברהם בן שבעים וחמש בתחילת פרשת לך לך ובן שבעים בברית בין הבתרים שנערכה עמו בארץ, הדברים יוסברו בע"ה בספרי החדש 'צפנת שמואל' שיצא בקרוב לאור, בע"ה).

ב.  דעת האברבנאל בשם: "יש אומרים, שלאברהם נאמר ת' שנה ולא חשש הכתוב על יתר הפרט של שלשים שנה מפני שהחשבון הגדול בולע את המועט ולכך ביאר הכתוב כאן מספר השנים המדוקדק על פי אמיתתו".

     לפי זה, הפסוקים בספר שמות מדייקים יותר במניין השנים והפסוק בבראשית נקט סכום מעוגל של שנים.

ג. דעת האברבנאל: "והיותר נכון הוא שהגזרה היתה ת' שנה האמנם מפני שהשחיתו בני ישראל את דרכם ונטמאו בגלולי מצרים כמו שזכרתי למעלה נתוסף גלותם עוד בעד פשעם שלשים שנה. כי גם בסבת עונותיהם הלכו עוד במדבר ארבעים שנה. לפי שהגזרות האלקיות הם כולם על תנאי ובזכות המקבל יקל השם בענשו וברשעתו יכבד ויתוסף ענשו".

     לפי פירוש זה, אכן הגזרה מראש הייתה רק על ארבע מאות שנה, אבל נפילתם של ישראל במצרים למ"ט שערי טומאה, גרמה לתוספת של עוד שלשים שנות שעבוד.

     יתכן ועל פי דברים אלה ניתן להבין במה טעו בני אפרים, שניסו לצאת ממצרים קודם זמן הגאולה ונפלו בידי הפלישתים שחסמו את דרכם הקצרה "דרך ארץ פלישתים" (עיינו בריש פרשת בשלח).

     על כך רומזים הפסוקים בדברי הימים, ע"פ ההסבר במסכת סנהדרין "ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר 'וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:.... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ' (דברי הימים א  ז' כ-כא)" (דף צב ע"ב).     

ד.  דעת הפסיקתא זוטרתא: "וי"א כי לא עשו ישראל במצרים אלא מאתים ועשר שנים" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בא פרק יב סימן מ, עיינו שם בחשבון השנים). לפי זה אין צורך לתרץ את הסתירה לכאורה, כי שני המספרים אינם מבטאים בדרך הפשט את אורך התקופה.

בשבוע הבא, בע"ה, נמשיך ללמוד את הסוגיא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר