שנת תשס"ז | שבת פרשת תצוה

שו"ת במראה הבזק

סעודת פורים לאחר פלג המנחה כשכבר התפללו ערבית

שאלה
בפורים האחרון התפללו כמה אנחנו מעריב לאחר פלג המנחה ואחר כך אכלו את סעודת הפורים. לכאורה אחרי מעריב זה כבר לא פורים, האם אכן יצאו ידי חובת סעודת פורים ומה הדין לענין אמירת על הנסים בברכת המזון של הסעודה?

תשובה
אדם שהתפלל ערבית בפורים מבעוד יום, חייב בסעודת פורים ויכול לומר "על הנסים" בברכת- המזון, אם בא לברך מבעוד יום. ואם נמשכה הסעודה עד שחשכה, יוכל להזכיר על הנסים ב"הרחמן" וגם המזכיר בברכת-המזון עצמה יש לו על מי לסמוך1.
_______________________________

1 נקדים שהמשנה בברכות (כו ע"א) מביאה את דעת ר' יהודה, דתפילת מנחה זמנה עד פלג המנחה, ובגמ' (שם כז ע"א) "מדרב מצלי של שבת בערב שבת, שמע מינה הלכה כר' יהודה" (דמפלג המנחה הוי זמן ערבית), ואסקינן "והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר (ר' יהודה או חכמים), דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד". ושם בע"ב אמרינן דלרב דשרי להתפלל ערבית מבעוד יום, גם מותר לקדש ולהבדיל, (אבל אסור בעשיית מלאכה - ראשונים ). ונחלקו ראשונים בראש מסכת ברכות, האם לר' יהודה אפשר גם לקרוא קריאת שמע מפלג המנחה (שהרי לר' יהודה לילה ממש לא הוי עד סוף השקיעה, עיין שבת לד ע"ב). ודעת ר"ת דכיוון דאקרי לילה לעניין ערבית, אקרי לילה לעניין קריאת שמע, ועיין ב"תרומת הדשן" (ח"א סי' קט) דכל שכן לעניין קריאת מגילה דחשיב לילה. ועיין גם שו"ת רמב"ם (בלאו ח"ב תשובה קס, הוצאת ראובן מס) דהא דפסק בהלכות תענית (פרק א הלכה י, עיין שם גרסת הרב המגיד ועוד ראשונים) דאומר "עננו" במנחה שלפני יום התענית, היינו משום דנחשב כיום הבא, וכמו שמתפלל ערבית של שבת בערב שבת (ועיין ב"העמק שאלה" לנצי"ב בפרשת ויקהל סו, ג. ויש לעיין בדברי רמב"ם, אמאי לא הווי כסותר עצמו, דהא מנחה מתפלל משום דסבירא ליה כחכמים דאינו כיום הבא, ואכמ"ל). ומכל מקום, בתשובה אחרת (שם תשובה שיג) נראה שחזר בו. וכן נראה מהגרסא שלפנינו בהלכות תענית כתוב "אומר אחר התפילה, מחר אהא בתענית".
ובנדון דידן באם כבר התפלל ערבית כר' יהודה מבעוד יום כשמעבר לשאלת הגדרת הזמן שמפלג המנחה לר' יהודה ישנה בעיה נוספת שעליו לא להראות כסותר עצמו למה שנהג כ"לילה" כשהתפלל ערבית, נוגע לדינים נוספים כל דין לפי מהותו ולהלן נברר חלק מדעות הפוסקים בנושא זה.

בטור יו"ד סימן קצו הביא הב"י ובעקבותיו הרמ"א בסעי' א מחלוקת הראשונים האם לאחר ערבית מבעוד יום נחשב כיום הבא לענין הפסק טהרה, ומקורה בתרומת הדשן סימן רמח, שם נתבאר דלכוליה עלמא לגבי שמועה קרובה לאחר ערבית מבעוד יום הוי כלילה ואינו עולה לו כיום בפני עצמו למנין שבעה וכמו שפסק המהר"ם, וכן לענין גיטין שכתב ה"אור זרוע" שפסולה נתינתם בלילה, הכא נמי אין לתת בלילה (ובתרומת הדשן הביא דעה שפסול בלילה), ולענין מילה כוליה עלמא מודו דלא אזלינן בתר תפילת ערבית באם נולד לפני החשיכה בין לחומרא ובין לקולא. ומחלוקתם בהגדרת הזמן שלאחר ערבית מבעוד יום.
דעת "תרומת הדשן" - דלאחר ערבית עשאו כליל יום הבא ממש לענין תפילה ולכן שוב אינו יכול לעשותו "יום" (ומדמה למה שכתב המהר"ם - "תרי קולא לא עבדינן"). אמנם היכא דהספק נולד בידי שמיים, ואין ביד אדם לשנותו, שאז אין אנו היוצרים את התרתי דסתרי, בכהאי גוונא נדון לפי המציאות, כגון: לידה לענין זמן מילה, ולאפוקי גט שניתן ע"י אדם, וכן אבלות שביד המגיד שמועות לאמרו מאוחר יותר והוא הוליד את הספק, וכן לענין הפסק טהרה שבידה להתחיל לספור מאוחר יותר ואין דינה משתנה בכך, וכן לגבי תפילין שבידו היה להניח לפני ערבית אזיל לשיטתו ופוסק (בח"ב סימן קכא) שלא יניח דתרי קולא דסתרי הדדי לא עבדינן. (ולכאורה נראה שמיירי כשלא הניח תפילין כלל ואם כן חייב מדאורייתא וצריך לומר שלדעתו שאני חיוב דאוריתא שהפקיעו חכמים בשב ואל תעשה מטעם תרי קולי דסתרי, מאיסור עשיית מלאכה בשבת שכתבו הראשונים ובינהם המהר"ם דוודאי שעדיין אסור בעשיית מלאכה מבעוד יום אפילו שעשאו לילה בתפילתו).
דעת המהרי"ל - (עיין שו"ת מהרי"ל החדשות סימן צה) שאחר ערבית מבעוד יום דינו כ"סניף" של היום הבא ולא ממש היום הבא ולכן לענין אבלות כיון שהתחיל לנהוג ביום זה כסניף של היום הבא שוב אינו יכול לנהוג בו כיום בפני עצמו למנין ימי האבלות. וכן לענין גט נראה שלדעת המהרי"ל בעינן לנתינתו דווקא "יום" (דומיא ד"דין" עי' ב"י טור אה"ע סימן קכג) , והרי הוא החל לנהוג בו כסניף של הלילה, (דלא כתרומת הדשן דדווקא "לילה" הוא הפוסלו). וכל זה בדברים הזוקקים הנהגה שעל כן אסור לו לסתור הנהגתו מה שאין כן לגבי ספירת שבעה נקיים ושמונת ימי מילה שעצם היום הבא נספר ממילא ואין שום משמעות לתוספת לגביו, שהרי אין הנהגה ליום הנספר, ולכן הזמן שלפני התחלת היום במציאות נידון לפי המציאות - כיום נוסף. ולענין ציצית ותפילין (עיין שו"ת מהרי"ל סימן קנז) סבירא ליה דיכול ללבשם לאחר ערבית מבעוד יום מכיון דתלו ב"ראיה" וב - "שכיבה" ולא בהגדרת "יום". (אם כן לדעת המהרי"ל שלושה חילוקים: (א) מלתא דתליא בספירת "יום" וגם הוא הדבר התלוי בהנהגה שלנו - שייך חומרת המהר"ם, ונידון כסניף של היום הבא, ולא כיום בפני עצמו. (ב) מלתא דתליא בספירת "יום", אבל הדבר אינו נתלה בהנהגה שלנו , אלא הוא בא ממילא כמו ספירת ימי טהרה ומילה, שאז אין נפקא מינא במה שהנהיג תוספת ליום ועל כן אינה מצטרפת כתוספת ונידונה בפני עצמה. (ג) מלתא דלא תליא בספירת "יום" כמו תפילין וציצית שתלויים ב"ראיה ו"שכיבה".) ולכאורה היה נראה שגם לפי דעת המהרי"ל, פורים דתליא בהנהגתו ובעי "יום" לסעודת פורים ("לעשות את יום... ימי משתה ושמחה") אם כן איתא לחומרת המהר"ם ולא יקיימה (וכמו גבי תפילין דמבטלין קיום המצווה כי היכי דלא ליהוי תרי קולי דסתרי) השולחן ערוך - פסק בהל' אבלות (יו"ד סימן שע"ה סעי' י"א) כמהר"ם דהוי כיום הבא, וכן לגבי תפילין כ"תרומת הדשן" דלא יניח (או"ח סימן ל סעיף ה), ובמילה דלא אזלינן אלא בתר המציאות ולא אחר ערבית (יו"ד סימן רסב סעי' ז). והרמ"א - הביא דעת המהר"ם שלא יגרש מבעוד יום אחר ערבית (אה"ע סימן קכג סעי' ה), וביו"ד (סימן קצו סעי' א) הביא את מחלוקת "תרומת הדשן" והמהרי"ל לגבי הפסק טהרה, ופסק כמהרי"ל בדיעבד. הגאון - בבאורו מפרש את פסק השו"ע במילה על פי מה שהסתפקה הגמ' בברכות (כז ע"ב) לרב שהתפלל ערבית של שבת בערב שבת אם יכול לומר קידוש, דדווקא מלתא דתליא בתפילה הסתפקה הגמרא, אבל לשאר מילי וודאי לאו לילה הוא. (וכעין שביאר מקור לדעת המהרי"ל ביו"ד סימן קצו ס"ק ו משם דהיינו דווקא מלתא דתליא בשבת, ולכאורה נראה שכוונתו היא רק לאפוקי שאינו נדון כלילה ממש כדעת "תרומת הדשן", אלא כמהרי"ל ולא לחלוק על דעת המהר"ם שהובאה ביו"ד סי' שעה, והעיקר כנ"ל דהוי כלילה רק לדברים התלויים בהנהגתו). המהרש"ל - (שו"ת סימן פב) משמע שסובר כתרומת הדשן לגבי ספירת שבעה נקיים, כן כתב הש"ך (יורה דעה סימן קצו ס"ק ד וס"ק יט) וחלק עליו שם. ובתשובה אחרת (שם סימן סח) לגבי אכילה בסוכה עם קידוש מבעוד יום שלפני שמיני עצרת בחו"ל שהוא ספק סוכות, פסק שלא יאכל- מכיון דאפילו קידש, בעצם עדיין יום וחייב בישיבה בסוכה, ולברך "לישב בסוכה" אינו יכול דהוי תרתי דסתרי לקידוש, ומכיון דאסור לכתחילה לא לברך, על כן לא ישב כלל. ועי"ש ראייתו מדברי הר"ן (סוכה כב ע"ב בדפי הריף ד"ה "והלכתא") בהא דאמרינן דבשמיני עצרת בחו"ל יתבינן בסוכה אבל לא מברכין, (דהברכה שניכרת הוי כזלזול וסתירה להנהגת יו"ט-שמיני עצרת), והקשה הר"ן מאי שנא מספירת העומר בליל יו"ט שני של פסח ותירץ דהסתירה קיימת רק כשזה בחדא מחתא, כגון לקדש יו"ט (שמיני עצרת) על אותו כוס שמברך עליו לישב בסוכה. עוד תירץ לדעת עצמו, דהשתא דידעינן בקביעות דירחא ונוהגין יו"ט שני רק משום שנהגו כך מחמת ספק הוי "מדרבנן בעלמא" מה שאין כן ספירת העומר "הרי חייב בספירת העומר מדאוריתא" מכיון שידעינן בקביעא דירחא. ולפי תירוץ זה כתב המהרש"ל דוודאי מבעוד יום חייב מדאוריתא בישיבה בסוכה עם ברכה ואין כדאי לבטל חיוב זה מפני שסותר למה שקידש. אלא שמכל מקום מכיון שלפי התירוץ הראשון כל שהוא בחדא מחתא אסור לסתור עצמו לא שנא דאוריתא או דרבנן, על כן אם קידש פסק שלא יברך לישב בסוכה. ומשמע דכל שהוא חייב בדבר מדאוריתא על כל פנים לא אמרינן תרי קולי דסתרי אהדדי גם לגבי הברכה, אם הסתירה לא בחדא מחתא, (ולכאורה דלא כ"תרומת הדשן" בתפילין), ובדרבנן משמע לכאורה דאמרינן תרי קולי.
אמנם הר"ן עצמו הביא ראיות בסוף פרק ערבי פסחים לדעת רוב המפרשים דסבירא להו דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ועל כן נראה יותר דמה שכתב כאן "מדאוריתא" כוונתו כמו שכתב בשם בעל המאור (פסחים כח ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה "וכתוב") דספירת העומר דרבנן באה מכח זמן שהוא וודאי מדאוריתא (השתא דידעינן בקביעא דירחא), ודוחה יו"ט שני דרבנן שבא מכח מה שנהגו מספק, מה שאין כן ברכת לישב בסוכה בספק שמיני דהוי מדרבנן לא דוחה וודאי יו"ט, ועי"ש לשונו שכינה ספירת העומר "דאוריתא" אף על גב דסבירא ליה דהוא מדרבנן, (ובלאו הכי צ"ל דתירוץ הר"ן בסוכה דורש תוספת באור על דרך שפירש בעל המאור, דלכאורה לא סגי בזה שישיבה בסוכה בשמיני היא דרבנן אם לא שנזקק לכך שיו"ט של שמיני עצרת הוא וודאי מדאוריתא דאם לא כן מאי אולמיה דהאי מהאי, וכן לגבי ספירת העומר חייבים לומר דבא לדחות חיוב פחות יותר). על כל פנים הא דלא אכפת לן בסתירה אינו דווקא בדאוריתא, וכן אפשר דהר"ן ומהרש"ל דברו רק על סתירה וזלזול יו"ט דחמור יותר מסתירה ל"יום" חול, ועוד אפשר דשאני חיוב דרבנן "בעלמא" (כלשון הר"ן) דאינו אלא מנהג מחמת שנהגו כן מספק שלא שייך עכשיו, שלכן כל שסותר חיוב וודאי יותר נדחה מפניו, מה שאין כן חיוב וודאי מדרבנן אפשר דאינו נדחה כלל מפני תרתי דסתרי לערבית מבעוד יום (שאף לר' יהודה אין זמנה בלילה ממש), כל שאינו בחדא מחתא.
לכן לענין סעודת פורים ואמירת על הניסים דהוי חיוב ברור ואינה סתירה בחדא מחתא או זלזול יו"ט אפשר דמודו שחייב בה.
והמהר"ם (הובא במרדכי מועד קטן סימן תתקכד) כתב לגבי ערבית במוצאי שבת דדווקא לחומרא אמרינן תרי קולי דסתרי אהדדי ולא להקל. וכתב הט"ז (שו"ע יו"ד סימן תב ס"ק ד) דלא אמרינן תרתי דסתרי להקל אפי' כשחייב רק מדרבנן לגבי השומע שמועה ביום ה - שלושים מבעוד יום לאחר ערבית דנחשב "כיום" כדי שיהא חייב בשבעה כשמועה קרובה, אף על גב דהוי תרתי דסתרי ואם כן הכא נמי יהיה חייב בסעודת פורים כל שלא יצא עדיין ידי חובה עם ברכתה דהיינו כמו שתקנו שחייב לומר על הניסים.
ואע"פ שהט"ז מסכים לפסק השו"ע בתפילין כתה"ד וכן משמע דעת ה"מגן אברהם" שם, כבר הקשו הפמ"ג וה"אליהו רבה" - על פסק זה חדא, דלחומרא לא אמרינן תרתי דסתרי כט"ז הנ"ל, ועוד דהרי כאן אין זה תלוי ב"יום" ו"לילה" אלא בזמן שכיבה, ורוב העולם לא שוכבים מבעוד יום? (ולכן פסקו דיניח וכן משמע דעת ה"משנה ברורה"). ועי' ב"ביאור הלכה" שתירץ לדעת השו"ע שקישר זמן ערבית וק"ש לזמן שכיבה לדידיה ואם כן שייכא הך גזירא שמא ישן בהם. (לפי"ז אפשר לומר דהשתא יש חשש עליו שמא יישן, ולא מטעם תרי קולי ואתי שפיר אף למהרש"ל והט"ז הנ"ל, אלא דמתה"ד והט"ז והמג"א משמע דאסור רק מטעם תרי קולי וכמו באבלות).
ובשו"ת "עמודי אש" (סימן ג אות יט) כתב דהשו"ע וודאי מיירי רק היכא שכבר הניח תפילין וכבר יצא ידי חובה ואם כן אתי שפיר דלא הוי קולא (אלא דמכל מקום צריך ביאור דלסברת המהרי"ל היכא דלא בעי "יום" אין שייך תרתי דסתרי).
עוד י"ל - דלא שייך לגבי סעודה תרתי דסתרי לפי מה שכתב המג"א (שו"ע או"ח סימן קח ס"ק י) דאם התפלל ערבית לפני מנחה שיכול להתפלל אחר כך מנחה משום דלא מנכר דהוי תרתי דסתרי כשמתפלל שוב - שמונה עשרה דיכול להראות כתפילת תשלומין (עי"ש במחצית השקל, ועי' בסוכה (מז ע"א) תוס' (ד"ה "מיתב") דדווקא גבי לולב, לא תקנו שיטלנו בשמיני עצרת בחו"ל משום דמנכר מה שאין כן ישיבה בסוכה דלא מנכר כל כך סתירה ליו"ט, וכך צריך לומר גם לגבי ברכת ישיבה בסוכה דלא תקנו משום דמנכר), ואם כן כל שכן הכא בסעודת פורים דיכול לקיימה, שהרי גם ביום חול סועדים אחר ערבית (וכן משמע קצת ב"אליה רבה" (שו"ע או"ח תרצה ס"ק ז) שיש עניין לסעוד ולשמוח גם בלילה לאחר ערבית. ועיין ב"תרומת הדשן" (ח"א סימן קי) דקבעו מקצת סעודת פורים גם בערב שאחריו.) ורק בעל הנסים דמנכר פורים לא שייך טעם זה.
וה"מגן אברהם" (שו"ע או"ח סימן תרצה ס"ק ט) הביא בשם המרדכי לגבי סעודת פורים שנמשכה לליל שבת שאומר על הנסים אפילו אחר ערבית, וכתב בשם השל"ה שיש חולקים וסוברים אם התפלל ערבית באמצע הסעודה שוב אינו אומר על-הנסים וכן דייק מדברי המהרי"ל בסימן נו (וכן דעת האליהו רבא שם). ובסימן קפח (ס"ק יז) משמע שפוסק כמהרי"ל והוסיף בשם המהר"ם דאפילו התפלל ערבית מבעוד יום (במוצ"ש) שוב אינו מזכיר של שבת, והיינו מטעם דסותר לערבית. (ואפשר דאף הט"ז מודה היכא דבכל מקרה מקיים חיוב ברכת המזון, שאמירת על הנסים אינו כחיוב בפני עצמו אלא צורת קיום החיוב, דאמרינן תרתי דסתרי ולא הוי כתרתי דסתרי להקל. וכן צריך לומר לדעת האליה רבא דסבירא ליה כט"ז דלהקל לא אמרינן וסובר גם כמגן אברהם כאן).
אמנם בשו"ת "הר כרמל" (סימן ז) הובא ב"שערי תשובה" (שו"ע או"ח סימן תרצה ס"ק ו) חולק על דיוקו של "מגן אברהם" וסבירא ליה דדוקא בערב שבת שמזכיר בתפילת ערבית את השבת, וכן במוצאי שבת שמזכיר הבדלה בתפילה דהוי סתירה הנכרת אם יזכיר את של היום הקודם בברכת המזון סובר המהרי"ל שלא יזכיר. מה שאין כן בערבית במוצאי פורים דרק שותק מלהזכיר על הנסים על זה לא כתב המהרי"ל שתלוי בערבית. (ואף על גב דהמהרי"ל עצמו מסכים בערבית של חול לגבי אבילות דאמרינן תרי קולי דסתרי אפשר שמחלק בין קולא לחומרא, דלהקל מדבר המחויב בו לא אמרינן אלא אם כן הוי סתירה הניכרת ממש.) עוד כתב דאמירת על הנסים בברכת המזון אינו נראה התנגדות כלל לתפילת ערבית ובפרט שגם בט"ו נעשה נס בשושן. ועל כל פנים סבירא ליה דלא שייך תרתי דסתרי היכא שבעצם חייב בדבר אף כשמדובר באזכור מאורע בברכת המזון (והוא הדין כשמתחיל סעודה שלישית בשבת לאחר ערבית מבעוד יום). וכן כתב בסידור "עמודי שמים" להגאון יעב"ץ שיכול לומר על הנסים אף אם התפלל ערבית בתוך הסעודה.
והנה המהרי"ל מיירי כשהסעודה נמשכה ללילה ובזה פליג ה"מגן אברהם" וה"אליה רבא", ואפשר דדוקא בכהאי גוונא כיון שבעצם לילה ואין זה זמן חיוב אמירת על הנסים, ומשום שהתחיל הסעודה והתחייב כבר מבעוד יום לא יאמר על הנסים דהא התפלל ערבית, אבל היכא שבעצם חייב מצד המציאות דהיינו מבעוד יום, וגם הברכה וגם האכילה בזמן חיוב אפשר שגם להבנת ה"מגן אברהם" וה"אליהו רבא" במהרי"ל לא אמרינן תרתי דסתרי להקל.
עוד יש לחלק דאף אי נימא שכוונת המהרי"ל כדברי ה"מגן אברהם" שאחרי ערבית שוב אינו מזכיר על-הנסים מכל מקום הני מילי כשעיקר הסעודה היתה לפני ערבית (כן משמע שם) וכבר יצא ידי חובה, אבל אם מקיים חובת היום לאחר שהתפלל ערבית, אפשר דכיון דממילא אזל ליה מה שהתחיל לנהוג כיום הבא אם כן הכא נמי יוכל להזכיר על-הנסים כמו שסועד. (וכעין שכתב המג"א באו"ח סימן תיט ס"ק א דאף שאם התפללו הקהל ערבית מבעוד יום נחשב לגביו כיום הבא אפילו הוא עדיין לא התפלל ערבית, מ"מ כל שהוא עדיין צריך להתפלל מנחה לא הוי כיום הבא לענין הזכרה בברכת המזון.)
וע"ע - בשו"ת "עמודי אש" (שם) שמחלק בין היכא דאם נחשיבו לילה עובר על איסור דאז אמרינן תרתי דסתרי לבין היכא שאם נחשיבו לילה רק לא תקנו שחייב בלילה (וכן חילק בשו"ת "יביע אומר" ח"ו או"ח סימן כא), ואם כן גם לפי דבריו אפשר לסעוד סעודת פורים, ולאמר על-הנסים על כל פנים בהרחמן דשם לא הוי הפסק אם אמרו (ועי' ב"משך חכמה" בפי' על מגילת אסתר דבעצם זמן השמחה והמנוחה היה גם בלילה שאחר יום הפורים ועל כן הוי בכלל "בזמניהם" וכן כתב ה"אליהו רבה" הנ"ל לגבי סעודה שמצווה בשמחה בשני ימים. ועיין עוד ב"בית יוסף" אורח חיים סימן תרצג שתמה איזה איסור יש לאמר על-הנסים ביום ט"ו לפרוזים, ובט"ז (שם ס"ק ג) כתב דאם על כל פנים הזכיר על-הנסים בתפילה לא דמי להזכיר מאורע שאר ימים בתפילה שלא בזמנו דהוי הפסק וחוזר, דלעל-הנסים יש קצת שייכות בימים אלו וכן פסק ה"מגן אברהם" שם בסעיף א). ועל כן נראה דאין איסור לכתחילה להודות בזמן זה בהרחמן - רק מצד שלא תקנו כן ועל כן לא הוי תרתי דסתרי.


לסיכום:
א. המהרי"ל ו"תרומת הדשן" נחלקים האם אחר ערבית מבעוד יום דינו כלילה או כסניף של לילה. מ"תרומת הדשן" משמע לכאורה שאף להקל בדאורייתא אמרינן תרתי דסתרי, ומהמהרי"ל משמע על כל פנים שלגבי חיוב הזכרת המאורע בברכת המזון (רצה והחליצנו) אומרים כן. וכן משמע מהמהר"ם בהלכות שמחות.
ב. השולחן ערוך פוסק כ"תרומת הדשן" לגבי תפילין והרמ"א כמהרי"ל לגבי ספירת שבעה נקיים.
ג. המהרש"ל שסובר כ"תרומת הדשן" לגבי ספירת שבעה נקיים, סובר בהסתמך על הר"ן שכל שחייב מדאורייתא לא אומרים תרי קולי דסתרי, ולגבי חיוב דרבנן כמו אמירת על-הנסים קשה להוכיח מדבריו.
ד. מ"מגן אברהם" משמע שפוסק כ"תרומת הדשן" אפילו היכא שחייב בדבר מדאורייתא לגבי תפילין וגם בחיוב דרבנן כמו אמירת על הנסים לאחר ערבית, שאומרים תרי קולי דסתרי. אולם אפשר לדחות דבתפילין מיירי (כדברי ה"עמודי האש") כשכבר יצא ידי חובה, ולגבי אמירת על-הנסים דאמרינן תרי קולי אפשר שאף לפי הבנתו במהרי"ל היינו דוקא כשחשכה והוי חסרון בזמן קיום הברכה וגם התפלל ערבית, דהוי תרתי לרעותא, או משום שעיקר הסעודה לפני ערבית וכבר יצא ידי חובה, מה שאין כן כשממילא מקיים חובת היום לאחר ערבית.
ה. מהט"ז משמע לכאורה שיהיה חייב בעל הנסים דתרי קולי להקל לא אמרינן אף בדרבנן (וכן סוברים ה"אליה רבא" וה"פרי מגדים"), אלא שניתן לדחות שאי אמירת על-הנסים אינה קולא כאי קיום שבעה.
ו. המרדכי, היעב"ץ, וכן שו"ת "הר כרמל" (אף לדעת המהרי"ל) סוברים דערבית לא מפקיעה מה שחייב באמירת על-הנסים, (וכאמור אפשר שגם להבנת "אליהו רבא" וה"מגן אברהם" במהרי"ל יהיה הדין כן באם בא לברך מבעוד יום, או כשהתחיל הסעודה לאחר ערבית.)
(ואף אי נימא דמידי ספק לא נפקן הרי אם יאמר על-הנסים למרות שלא חייב, לט"ז והמגן אברהם משמע שיצא ואין צריך לחזור, ואם לא יאמר למרות שחייב דעת הט"ז (שו"ע או"ח סימן תרצג ס"ק ב) דצריך לחזור וכן דעת המהרש"ל, ומהר"ל מפראג, ו"מגן אברהם", ו"אליה רבא" בדעת "תרומת הדשן". ועיין ב"משנה ברורה" שם ס"ק ו דסובר כ"פרי מגדים" דהיכא דיש ספק אם חייב בעל-הנסים לגבי ספק במציאות אם מוקף, דיאמר על-הנסים.)
ז. לגבי סעודה, נראה דלא שייך תרתי דסתרי לפי דברי ה"מגן אברהם" כיון שאינו ניכר כסתירה.
ח. לאמר בהרחמן על-הנסים אחר ערבית שלפני ט"ו לפי "עמודי אש" ו"יביע אומר" נראה שמותר דלא שייך בכהאי גוונא תרתי דסתרי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר