|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת תרומהלא שוטים ועקרביםהרב יוסף כרמלהכתוב מדגיש ארבע פעמים בפתיחה לפרשתנו מהי הדרך הנכונה לבנות את המרכז הרוחני של עם ישראל.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה..." (שמות כ"ה ב-ג).
המשכן יבנה בנדיבות לב, בתרומה אישית ולא ח"ו באמצעים כספיים שיושגו בכפיה.
חכמים תקנו לנו לקרא כהפטרה את הפסוקים מספר מלכים המתארים את הדרך בה נבנה המקדש בימי שלמה.
"וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה' כז-ל).
המס מטבעו נגבה שלא ברצון החייב. קל וחומר כאשר מדובר במס עובד שהחייבים בו נאלצו לעזוב את ביתם ופרנסתם למשך ארבעה חודשים בשנה. הביטויים סבל ורדיה אינם קשורים בשום פנים ואופן להתנדבות. לא זו אף זו, שני ביטויים אלה מקבילים למופיע בעניין העבודה הקשה והשעבוד למצרים. תחילת השעבוד מתואר כך:
"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ ... וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א' יא-יג).
גם בהמשך הדברים מופיע השרש "סבל" עוד ארבע פעמים (ב' יא, ה' ה, ו' ו, ו' ז). כאשר התורה מזהירה אותנו שלא ננהג מנהג משעבדים באחינו היא נוקטת את אותם ביטויים:
"כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: ... וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ... כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ" (ויקרא כ"ה מג-נג).
החומרה שבמעשי שלמה מופיעה שוב כאשר מתואר המשא והמתן שבין רחבעם בנו לבין אנשי ישראל. רחבעם בא לשכם כנראה בעצת הזקנים כמחווה וכנסיון פיוס של העם, בעיקר החלק של ישראל (להבדיל מיהודה). שם בשכם תובע הקהל:
"אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" (מלכים א י"ב ד).
הזקנים שוב מיעצים לרחבעם לדאוג לאחדות העם על ידי נסיון להוכיח שמטרת השלטון היא לעבוד את העם ולדאוג לצרכיו. וז"ל הכתוב:
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים" (שם, שם ז).
לעומתם הצעירים, ה"ילדים" (בני הארבעים) מייעצים למי שקיבל את השלטון בירושה, להוכיח לכולם כי הוא מנהיג חזק ולאיים בשוטים ובאלות:
"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי: וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (שם, שם י- יא).
החלטה זו של רחבעם היא שגרמה לפילוג הממלכה בשלב ראשון ולחורבן בית המקדש בשלב השני. כך מתאר הכתוב את הדברים: "וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם, שם יט) קרע שלא אוחה עד היום הזה.
מי יתן ונפנים את הלקח.
מקדש ורוחניות בונים רק באוירה של רצון טוב והתנדבות.
שלטון איננו יכול לבנות מקדש ולדאוג לצרכיו של העם באמצעות שוטים ועקרבים.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
