שנת תשע"ח| שבת פרשת ויקרא

שאלת היחס לקרבנות עולה בכל שנה מחדש כשאנו מגיעים, בחסדי ד', לספר ויקרא (עיינו בדברינו לפרשת ויקרא תשס"ג).

ננסה להאיר את עיני הקוראים בנקודה אחת, עליה מסכימים כולם.

בימי האבות, אברהם יצחק ויעקב, תפסה ההקרבה לצורותיה מקום נכבד בעבודת ד' שלהם. האבות בנו מזבחות (עיינו בראשית י"ב ז-ח), הם גם הקימו מצבות (שם, כ"ח יח כב) ואפילו עבדו את הקב"ה תחת עצים שאותם קידשו לעבודת ד' (שם כ"א לג) (ניתן לקרא על כך בספרי צפנת ישעיהו בביאור הפסוק האחרון של פרק ו').

לאחר מתן תורה, נאסרה העבודה ע"ג מצבות ובאמצעות הקדשת עצים. כך מפורש בספר דברים:

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (ט"ז כא-כב).

למרות שהעבודה בזביחה על גבי מזבח נשארה בהיתר, התורה הגבילה את ההקרבה למקום אחד בלבד, במשך 369 שנים למשכן שילה ואח"כ במשך 410 שנים לבית המקדש בירושלים.

אחרי בנין בית ראשון נאסרה לעולם ההקרבה בבמות. משמעות הלכות אלה היא, שרוב הציבור לא הקריב רוב הזמן קרבנות. ניתן לראות בהגבלה זו מסר רוחני כנגד ריבוי קרבנות, וכנגד יצירת תלות בין הקרבה לבין קרבת אלקים.

למרות שההלכה אסרה זאת, עם ישראל לאורך כל התקופה שמיציאת מצרים ועד חורבן בית ראשון, לא היה מוכן לוותר על הקרבת קרבנות והמשיך להקריב באיסור על הבמות שהיו מפוזרות בכל רחבי הארץ. גם מלכי יהודה הצדיקים לא אזרו כוח להילחם בתופעה זו, עד ימי יאשיהו, ערב החורבן.

עתה ננסה להציע כי גם התופעה של עבודת ד' על גבי מצבות, המשיכה באיסור גם אחרי מתן תורה. נוכיח זאת מהפסוק הבא:

"וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמו"ב י"ח יז). השרש נ.צ.ב מופיע בפסוק שלש פעמים.

בכל מקום בו מופיעה המצבה בתנ"ך מתרגמים אונקלוס ויונתן  קָמָתָא או  קָמָא, מכיוון שהמצבה נצבת. המצבה שהייתה אבן גדולה, הוצבה באתר פולחני, עליה היו מנסכים נסכים או שיצקו עליה שמן.

יש קשר "רוחני" בין הטענה שאין לאסור את ההקרבה בבמות, לבין הטענה שאין לאסור את העבודה ע"ג מצבות. נסביר כי הצבת המצבה בידי אבשלום, הייתה אקט דתי שמטרתו לחזק את גישתו שצריך להרבות בקרבנות, וממילא גם במקומות בהם ניתן להקריב. הצגתו של אבשלום בכתובים כדמות שלילית, מאירה גם את גישתו בתחום זה באור שלילי.

 הבה נתפלל כי נזכה להרבות ולחזק את ההרגשה והשאיפה לקרבת אלקים,
בהפצת תורה בדרך של קידוש שם שמים.