שנת תשע"ח| שבת פרשת נשא

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: טעם כעיקר

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. (ו ג)

האם הכלל "טעם כעיקר" נאמר רק באיסורי אכילה, או אף בקיום מצוות?

הכלל ומקורו. טעם כעיקר נאמר בדרך כלל באיסורי אכילה שנתערבו בהיתר על ידי בישול או על ידי תערובת לח בלח וכדומה, ונתנו בו טעם. שכן שנינו בכמה איסורים, שאם נתערב האיסור בהיתר, אוסר את ההיתר "בנותן טעם" (עי' רש"י חולין צז א ד"ה אמור רבנן בטעם ועי' שביעית פ"ז מ"ז ותרומות פ"י מ"א, ועוד), אף על פי שההיתר הוא הרוב (רש"י זבחים עח א ד"ה ושמע מינה). והיינו כשנתערב מין בשאינו מינו (עי' זבחים עח ב וחולין צז ב; רמב"ם מאכלות אסורות פט"ו ה"א; טור ושולחן ערוך יורה דעה צח א), שהטעם ניכר בו (רש"י זבחים שם ד"ה אלא), ואדם יכול להבחין בטעמו (רש"י חולין שם ד"ה מין). והוא משום שטעמו של איסור הרי הוא כמו עיקרו וממשו (רש"י פסחים מד ב ד"ה ליתן וחולין צח ב ד"ה לטעם) - היינו כמו עיקרו של האיסור (החינוך מצוה שסח), שנעשה ההיתר כולו איסור (רש"י פסחים שם ד"ה חייב וד"ה מפת), ורואים את הטעם כאילו ממשו (של האיסור) מעורב ונמחה בו (תורת הבית להרשב"א בית ד שער א). ואפילו אם מכיר את האיסור שנתבשל עם ההיתר וזורקו, אוסר את תערובתו בפליטתו של הטעם (שם על פי חולין צו ב; טוש"ע שם ד), אם אין בהיתר ששים כנגד כל חתיכת האיסור (שם ושם).

טעם כעיקר באיסור שנתערב בהיתר, למדוהו בברייתא (פסחים מד ב ונזיר לז א) ובספרי (נשא פיסקא כג) מהכתוב כאן בנזיר: וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה. וכן דרשו: וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והרי כבר נאמר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר? אלא ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש במים טעם יין, חייב, ואף על פי שאין בהם עיקר כלל אלא טעם בלבד (רש"י פסחים שם ד"ה טעם). מכאן אתה לומד לכל התורה כולה שטעם כעיקר (עי' ספרי וברייתא שם פרטי הלימוד).

לדעת רבי עקיבא למדו טעם כעיקר מאיסור געולי נכרים, שנאמר במעשה מדין: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא כג) - היינו קדירה שבישל בה גוי דבר אסור כשחוזר ישראל ומבשל בה, אם לא הוכשר קודם לכן על ידי הגעלה, פולטת בליעתה לתוך של ישראל (רש"י פסחים שם ד"ה גיעולי), ואסרה תורה אף על פי שאין כאן אלא טעם בלבד (עי' פסחים שם ונזיר שם).

האיסור וגדרו. טעם כעיקר שנלמד מ"מִשְׁרַת" או מגיעולי גויים, נחלקו בו ראשונים: רבנו תם (בתוס' עבודה זרה סז א ובספר הישר חלק החידושים סי' תרצד), רבנו אליהו ורבנו יוסף (בתוס' שם), התרומה (סי' מט), האשכול (ח"ג עמ' 83), הראב"ד (באיסור משהו פ"ב), הרשב"א (ע"ז שם וחולין שם ובתורת הבית הארוך בית ד שער א) ועוד, סוברים שאסור מן התורה, והלימודים דרשות גמורות הן (תוס' פסחים מה א ד"ה בשמעתין וע"ז שם; התרומה שם). ודעת הרמב"ן, הר"ן, הריטב"א (חולין שם) והרא"ה (בבדק הבית על תורת הבית שם) שטעם כעיקר מדרבנן הוא. וכן פירשו התוס' (שם) והתרומה (שם) בדעת רש"י, והכסף משנה (מאכלות אסורות פט"ו ה"ב) בדעת הרמב"ם. שלדעתם תנאים ואמוראים נחלקו בדבר אם טעם כעיקר מן התורה הוא, וההלכה כסוברים שאינו מן התורה, שהלימוד מ"מִשְׁרַת" אינו אלא אסמכתא, ועוד טעמים.

להלכה כתבו ראשונים - וכן דעת רוב הפוסקים - שיש לסמוך על דעת הסוברים שטעם כעיקר מן התורה הוא, לפי שרבים הם, ואמרו להחמיר בשל תורה, ושמטעם זה הולכים בספיקו להחמיר ככל ספק דאורייתא (תורת הבית שם, הובא בבית יוסף יו"ד סי' צח, ועי' יבין דעת סי' צח פי' הארוך ס"ק א שכן דעת רוב הפוסקים). לפיכך, חתיכה של נבילה וכיוצא בה שנפלה לתוך קדירה של ירקות, או חָלָב שנשפך לקדירה של בשר, וקודם שהספיקו לשער אם יש בהם ששים כדי לבטל הטעם נשפך מקצתו, אסור מספק (תורת הבית שם; טוש"ע שם ב).

במצוות. טעם כעיקר מצינו אף בחיוב או בקיום מצוה, כגון הפרשת חלה או אכילת מצה - שלא נאמרו אלא בחמשת מיני דגן הבאים לידי חימוץ (עי' פסחים לה) - וכן שנינו: העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח (חלה פ"ג מ"ז; זבחים עח א; רמב"ם חמץ ומצה פ"ו ה"ה ובכורים פ"ו הי"א; טוש"ע או"ח תנג ב ויו"ד שכד ט). ופירש רבא, שהדברים אמורים אף אם היה רובה אורז, משום שטעם כעיקר מן התורה (זבחים שם ותוס' ד"ה אלא); שכיון שיש בה טעם חטים, הרי היא כשל חטים (תוס' רי"ד ע"ז מהדורא ג סז א). לפיכך, אם אכל כזית ממנה יצא ידי מצה, כאילו היתה כולה של חטים (הלכות חלה לרמב"ן סוף בכורות דף לא והובא בהל' חלה להרא"ש בסוף מנחות).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר