|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת אמורמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהחיוב בהוצאות משפט
הרב ידידיה כהנא
בשטר הבוררות (סעיף 13) כתוב: הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו.
בנושא של תשלום הוצאות משפט, מצאנו מקורות שונים וסותרים לכאורה:
הגמרא בסנהדרין לא ע"ב אומרת:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו.
כלומר, הגמרא אומרת שלא ייתכן שצד יחייב את חבירו לדון בעיר אחרת, שאם כן נמצא שלא תהיה כדאיות לדיון כלל, שהרי את מה שאולי יקבל בדין, יפסיד בוודאי על הוצאות המשפט.
ומדייקים התוספות (שם, ד"ה "ויוציא מנה על מנה"):
"מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אע"פ שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת"
לעומת זאת מצאנו במסכת בבא קמא (קיב ע"ב ) אמירה שונה:
"האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי. וה"מ לשמתא, אבל לפתיחא, כיון דממונא קא מחסר ליה, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא - לא"
כלומר, שליח בית הדין אינו נאמן לומר שהנתבע לא הסכים לבוא, אלא לעניין שננדה את הנתבע. אבל לכתוב שטר "פתיחא"(שטר על הנידוי) אינו נאמן, מכיוון שהנתבע יצטרך לשלם עבור כתיבת השטר, ולממון צריך שני עדים.
ההבחנה בין הסוגיות היא, שבסנהדרין ההליך התקיים כסדרו, ואילו בסוגיה בבבא קמא הנתבע סרב לבא לדין. במהותו של החילוק, וכתוצאה מכך בהיקף החיוב בהוצאות סרבנות, נחלקו הראשונים:
הרשב"א (שו"ת, חלק א סימן תתקמ) מצמצם את החיוב כלפי בית הדין בלבד:
ואפלו סרב הנתבע ומתוך סירובו הוצרך להעמידו בערכאות ולהוציא הוצאות גם כן בזה יראה לי שאינו חייב דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא… וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא משום דב"ד מחייבין אותו על שסירב…
לעומת זאת, מהר"ם מרוטנבורג( שו"ת חלק ד (ד' פראג) סימן תצז) חולק, ומרחיב את החיוב לכל מצב שבו הנתבע גורם בסרבנותו הוצאות לתובע:
… אם אדם תובע את חבירו וחבירו מסרב לירד עמו לדין או לעשות ציווי ב"ד שעל הנתבע לפרוע לו כל יציאותיו שמוציא מיום שכתבו לו סרבנות … וראיה מכאן (=מהסוגיה בבבא קמא) דבעי למיתב שכר פתיחא אלמא שצריך לפרוע לו השכר שלא רצה לעשות ציוי ב"ד… כמו כן צריך לפרוע לתובע כל יציאותיו שהוציא ע"פ ב"ד מאותו יום שלא רצה לעשות לו דין או ציוי ב"ד.
אמנם, ברור שאם ההוצאות מופרזות, אין הצד שגרם אותן חייב לשלמן, ועל כן הדגיש המהר"ם "על פי בית דין" כלומר בית הדין חייב לעקוב אחרי ההוצאות ולהחליט עד כמה הן מוצדקות.
ומכאן פסקו המחבר והרמ"א (סימן יד סע' ה) :
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן)... ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו… חייב לשלם לו… וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות ב"ד,,
ה"תומים" (שם ס"ק ו) מרחיב את החיוב גם למקרה של "תביעה קנטרנית" או שאחד הצדדים שיקר ביודעין וגרם לחבירו הוצאות מיותרות. אך זה ברור לכולי עלמא, שבמקרה של דיון בתום לב, וללא סרבנות, אין הצד המפסיד חלייב לשלם לצד השני הוצאותיו.
בשל העובדה שהעניין שנוי במחלוקת, והשומא בעניין זה מורכבת, הוכנסה לשטר הבוררות הסכמה של הצדדין להשאיר בידי בית הדין את ההחלטה מתי וכמה הוצאות משפט לחייב.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
אמור