|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת ראהאחדות ולא אחידותהרב יוסף כרמלערב הכניסה לארץ ישראל המערבית מפרט משה רבנו את סדרי עבודת ד' בעתיד:
"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם... כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם ... כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים י"א לא, י"ב ה-ט).
מיד אחר כך חוזר משה:
"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, י-יג).
ומסכם משה:
"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (שם, יד).
חז"ל הפנו את תשומת לבנו, כי התורה רומזת לנו על מציאות של שני מרכזים רוחניים קבועים של עם ישראל. שניהם מכונים בכתוב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", שניהם אוסרים את שאר המקומות בהקרבת קרבנות. יש גם הבדלים ביניהם. לאחד קוראים "מְּנוּחָה" ולשני קוראים "נַּחֲלָה". (עיין במחלוקת המרובעת זבחים קיט ע"א ואכמ"ל). אחד מהם נמצא ב"ְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ" והשני "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם". לפי פירושו של רש"י האזכור הראשון עוסק במשכן - מקדש שילה, האזכור השני עוסק בבית המקדש בירושלים. לשיטתו פסוק הסיכום גם הוא עוסק בבית המקדש שהיה בנוי בירושלים בגורן ארונה היבוסי. אזור זה נקנה בכספים שניתנו באופן שווה על ידי כל השבטים - "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" והמזבח עמד בחלקו של בנימין – "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". (עיין לעומת זאת בשיטתו של הכלי יקר על אתר). לשיטת רש"י התורה חילקה את דבריה לשתי תקופות כדי לרמוז לנו שהן לא תהיינה רצופות. בין תקופת שילה לתקופת ירושלים היו חמישים ושבע שנים בהם לא היה מקום מרכזי לעבודת ד'. במה גדולה עמדה בנוב ואחר כך בגבעון ובתקופה זו הייתה מותרת הקרבת קרבנות בכל מקום ברחבי ארץ ישראל המערבית. תקופה זו מכונה בפי חכמים "זמן היתר במות".
צריך לברר אם המציאות הזו של שני מרכזים, האחד בשילה והאחד בירושלים היא לכתחילה או רק בדיעבד? האם יתכן מצב רוחני אידיאלי שיש לעם ישראל שני מרכזים? ואם כן, מה משמעות העניין מבחינה רוחנית?
על פי המתואר בתהילים (ע"ח נה-סח) המקדש בשילה חרב בעוונותיהם של ישראל. עוונות אלה גרמו למהפך רוחני של מאיסת יוסף ובחירת יהודה.
על פי ברכותיו של יעקב, יהודה ויוסף גם יחד, נבחרו להנהיג את עם ישראל לדורותיו. הרד"צ הופמן בפירושו לספר דברים, על אתר, מעלה את האפשרות שיתכן מצב ושני בתי המקדש היו פועלים במקביל - האחד בשילה, בחלקו של יוסף - בנה של רחל (עיין אמנם זבחים קיח ע"ב ואכמ"ל) והשני בירושלים בחלקו של יהודה - בנה של לאה. הראי"ה קוק זצ"ל בדרשותיו (שמועות ראי"ה) מסביר שההבדל הרוחני בין שני המקדשים בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של שני הקומפלקסים. לשינוי יש גם השפעה הלכתית. המשכן בשילה לא היה תחום בחומה, ממילא אכילת הקרבנות הייתה מותרת בכל מקום ממנו ראו את המבנה המקודש. המקדש בירושלים היה מוקף בכמה חומות שהן קבעו את האזורים המותרים באכילת קדשים. ישנן בעקרון שתי שיטות חינוך, האחת דוגלת בהקמת חומות גבוהות שמטרתן לבודד את התלמידים והן מבטיחות הגנה מפני השפעות זרות, מה שאמור להבטיח יראת שמים ותמימות. השיטה השניה אומרת שחשיפה מבוקרת לעולם החיצון ולתרבויות אחרות מחסנת ומבטיחה גידולה של אישיות חזקה ובעלת אופקים רחבים.
יתכן והפרשה שלנו מציעה את שתי האפשרויות.
הבה נתפלל כי נמצא את הדרך הנכונה, לחנך את כל ילדי ישראל,
כל אחד לפי תכונותיו ואישיותו המיוחדת. אחדות איננה בהכרח אחידות.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
ראה