שנת תשפ"א | שבת פרשת וארא

הוצאת ישראל ממצרים הייתה משימה קשה ומורכבת, תהליך ארוך שדרש יכולת  ניווט דו מסלולית, בו זמנית. הדרך הייתה רצופה במהמורות.
שתי המטרות העיקריות שהוצבו בפני משה רבנו היו: א. לשכנע את בני ישראל ולהביאם למצב רוחני בו הם יהיו מוכנים, ראויים ורוצים לצאת מבית העבדים-מצרים.  ב. לשכנע את פרעה או לחילופין, להכריחו לשתף פעולה לשלח ולשחרר את העם.
בתהליך מורכב זה אמורים להשתתף, בנוסף למשה אהרון ומרים, גם הזקנים והשוטרים, כשלכל אחד מהם התפקיד שלו. משימת השוטרים הייתה להגן על העם מפני גזרותיו והתעמרותו של פרעה. הם שלמו מחיר יקר על ביצוע המשימה, כמו שמפורש בכתוב: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן ..." (שם, ה' יד).
שכרם בהתאם, גם הוא היה גדול. על פי המדרש הם זכו: א. לנבואה, וז"ל: "אמר הקב"ה: הן לקו עליהם - לפיכך יזכו לרוח הקדש ונתנבאו נביאים עליהם" )שמות רבה פרשה ה ד"ה ה, כ ויכו). ב. לנשיאות, וז"ל: "הם נשיאי המטות הם שהיו ממונים עליהם במצרים (שמות ה) ויכו שטרי בני ישראל" (במדבר רבה פרשה יב ד"ה טז ויקריבו נשיאי" ג. לחברות בסנהדרין (עיין ברש"י על אתר).
משימת הזקנים הייתה לעזור בשכנוע העם, כמו שמבואר בכתוב: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד' כט), ולהשתתף במשא והמתן עם פרעה. הזקנים לא עמדו במשימתם ונעלמו בדרך לפגישה (המפחידה והמסוכנת) עם פרעה. על הפסוק: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שם, ה' א) מביא רש"י: "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת". לכן, הם קיבלו "כגמולם" אבל בכיוון הפוך. כדברי רש"י:  "ובסיני (במעמד הר סיני) נפרע להם (מהם, כמו שכתוב) "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שם, כ"ד ד) (הקב"ה), החזירם לאחוריהם" (שם).
בפרק ה' מתוארת פגישתם של משה ואהרון עם פרעה (אותה פגישה שהזקנים נשמטו ממנה). תוצאותיה של פגישה זו היו איומות ונוראות. פרעה לא רק שלא הסכים לקבל את בקשתם של משה ואהרון,  אלא הכביד את עולו על העם ונתן פקודה כפולה:
א. "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן".
ב. "וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ ...: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים..." (שם, ו-ט). אז הוכו (כמובא לעיל) שטרי בני ישראל ושוב הדגש הוא: "... מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם" (שם יד).
תוצאה זו הבאישה את ריחם של משה ואהרון בציבור, ואפילו השוטרים התריסו כלפיהם: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן ...: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". הביטוי המנחה של פרשיה זו הוא "תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם".
ביטוי נדיר זה מופיע גם במעמד הסנה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד' י).
לשיטתנו (עיינו בספרי צפנת ישעיהו מעוזיה ועד אחז עמודים   (198-209מעמד הסנה מאוחר למופיע בפרקים ה-ו בספר שמות. משה רבנו מנסה, בכל כוחו, במעמד זה שלא לקבל את המשימה הקשה על כתפיו, בטענה שהיא בלתי אפשרית. הוא טוען כלפי הקב"ה: ראה מה קרה כשהלכנו אל פרעה, גם הזקנים נשמטו ולא הלכו עמי. פרעה רק הכביד את השעבוד. השימוש בביטוי "תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם" מסכם כל זאת.

אף אחד לא הבטיח תהליך גאולה ללא קשיים בדרך הארוכה, אמונה וסבלנות הם הדרך להתמודד עם הקשיים.