|
 שנת תשס"ג | שבת פרשת וישלחהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)הצלת הרבים על ידי הפקרת היחיד (המשך)בשבוע שעבר התחלנו לברר את פשר מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי בשאלת הסגרת היחיד למיתה לצורך הצלת הרבים ופסקו של הרמב"ם כריש לקיש ז"ל. רמב"ם: "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" (יסודי התורה פרק ה ה"ה). מה פשר הביטוי "אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי" ? האם מדובר בחיוב מיתה על פי ההלכה במשפט העברי? אם כן למה להסגירו, ידונו אותו בבית הדין. אם חייב מיתה ב"דינא דמלכותא" אם כן חייב גם מדין תורה, ושוב מה הדיון אלא שצריך לומר שחייב מיתה ב"דינא דמלכותא" נגד דין תורה, אם כן מה הרויח ריש לקיש בהצבת התנאי "והוא שיהא מחוייב מיתה" והרי על פי דין תורה הוא זכאי?
מתרץ ומסביר את העניין מו"ר הגר"ש ישראלי וז"ל:
"ונראה בעליל שהדיון כאן מגדרי קידוש השם, וכמו בשעת גזירה קיימא לן "ייהרג ואל יעבור" ואף "אערקתא דמסאני" (סנהדרין ע"ג) ופירש"י שם שהוא "כדי שלא ירגילו העכו"ם להמריך הלבבות לכך". היינו שהדבר לא לפי מה שהוא כשלעצמו, אלא בתוצאות המרחיקות לכת מזה, שיכניסו מורך בלבבות, ומזה יבוא לדברים אחרים. כן סבירא ליה לריש לך יש שיש בנדון משום קדוש השם. כי רצון העכו"ם להכניס שטן השנאה והקנאה בישראל, שימסרו להם במו ידיהם את אחיהם להריגה, ועל ידי כך "ימריכו הלבבות" שכל אחד ירצה להינצל על חשבון השני, ומתוך כך יביאו לידי ריב וקטטה ביניהם לבין עצמם ותתפורר האחדות היהודית, ועל ידי כן יוקל עליהם למלא מזימותיהם ולכלותם אחד אחד. זהו נימוק האיסור למסור אחד להריגה בלא ייחדו. ונימוק זה קיים גם בייחדו. כי אם איש זה אינו חייב מיתה גם לפי דיניהם ומחשבתם המסולפת, נמצא שכל עניין ייחודו אינו אלא תחבולת מזימה מצידם להקל עליהם ביצוע מחשבת שטנם, בהיות שבאופן זה השאר יימסרו האחד ביתר קלות. ואח"כ ימשיכו בשיטה זו גם כלפי אחרים בתחבולה זאת ואחרות. על כן סבירא ליה לריש לקיש שעל כולם לעמוד כחומה ולהתחלק בגורלם מבלי לתת לשטן להכניס פירוד בין הדבקים. אכן זהו רק בשאינו חייב גם לפי דיניהם. מה שאין כך אם לפי דיניהם חייב מיתה, נמצא בזה שייחדוהו אינו מצד כונת רשע של הכנסת פירוד וכנ"ל, אלא מחמת שלפי דעתם חייב הוא להם מיתה, בזה באמת ימסרוהו, כיוון ש"מאי חזית" וכו' לא קיים בנידון זה, שממילא יהרגו כולם. (ואכן עינינו ראו ואזנינו שמעו את אשר עוללו צוררי ישראל בימינו לשה פזורה אשר ניתנה בידם בעוונותינו, לחבל תחבולות אוון ולשסות איש ישראל ברעהו ולמסור האחר כפדיון נפשו, עד שלבסוף כילו את כולם, הי"ד לעינינו)".
(עמוד הימיני סי' יא סע' ג ס"ק ה).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
