שנת תשפ"א | שבת פרשת דברים

חמדת הדף היומי: להאכיל את חבירו דבר שלדעת החבר אסור ולדעתו מותר / סוכה דף י

בסוגיה שאותה נלמד השבת (סוכה דף י ע"ב) מסופר שרב נחמן סבר שמותר לישון בסוכה שנויי הסוכה רחוקים מהסכך ארבעה טפחים, רבה בר רב הונא ורב חסדא שחלקו עליו ואסרו, התארחו אצלו, והוא נתן להם לישון במקום שלשיטתם פסול לסוכה, ולפי שיטתו כשר.

הריטב"א (ד"ה רב חסדא) כתב שמדובר כאן כשרב נחמן לא ידע שהם חזרו בהם משמועתם, וגם לא ידע שהם שלוחי מצווה. ולמרות זאת לא נמנע מלתת להם לישון במקום שלשיטתם אסור לישון בו, הוא הוכיח מזה שאדם הסובר שמאכל מסוים מותר, מותר לו לתת לחבירו לאכול מאותו מאכל, למרות שחבירו סובר שהדבר אסור. הריטב"א דחה ראייה זו וכתב שדווקא כאן שניכר לכל אדם שנכנס לסוכה שיש בעייה בסוכה לפי שיטתו, משום שהוא רואה את הקישוטים מעליו, מותר לאדם אחר להכניס אותם לסוכה כזו, אבל כשאדם מגיש לחבירו אוכל שלפי דעת האורח אסור עליו, והאורח אינו יכול להבחין בכך, אין להגיש לו דבר האסור לו השיבת ציון (סב) כתב שניתן לדחות את דחייתו, ולומר שהוא נתן להם לישון שם בלילה, והוכיח מהמילה "אגנינהו", ולא "אותבינהו" שמדובר בלילה.

הגמרא ביבמות (יג-טו) מביאה כמה מקרים שבהם יש חכמים אוסרים ויש חכמים שמתירים, הגמרא אומרת כי למרות שלבית הלל ולבית שמאי היתה מחלוקת, הם היו מתחתנים אחד עם השני, והיו מודיעים אחד לשני את הדברים האסורים להם (ישנו מקור נוסף במסכת חולין דף קיא ע"א -ע"ב לגבי האכלת דבר אסור). המרדכי (שם רמז ד) כתב  שמכאן יש ללמוד שאם יש שני מקומות שבאחד מהם מחמירים, ובאחד מהם מקלים בדבר מסוים, על הנוהגים היתר להודיע לנוהגים איסור מה מבין הדברים שהם מאכילים אותם, אסור להם באכילה. וכך פסק הרמ"א (יורה דעה סימן קיט סעיף ז) ש"מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור". אמנם ר' אברהם מן ההר (יבמות יד ע"ב) כתב שבאיסורים דרבנן יכול בעל הבית שלא להודיע, משום שמן הדין מותר לו להקל. המהרלב"ח (קכא, הובא בש"ך שם ס"ק כ) סובר שאם מדובר במנהג אבות של האוסר, הרי שאסור להאכילו גם כשהאיסור ניכר, והאורח יכול להכיר בו, משום שגם לדעת המתיר אסור לאותו אדם לשנות ממנהג אבותיו, ואסור לו להכשיל אותו בשום צורה, אולם אם מדובר בחומרה פרטית שלו, אז לדעת המתיר אין לו לאסור, ואז אין איסור להגיש לו את המאכל כשהוא יכול להבין שלו הדבר אסור, משום שהאיסור ניכר. התפארת ישראל (עדויות פרק ד, בועז ס"ק ב) חלק עליו וסבר שהמצווה להודיע שנהגו בה בית שמאי אינה אלא מידת חסידות ולכן משבחים אותם, אבל מהדין אין חיוב להודיע משום שאין בזה לפני עוור.

עובדה היסטורית מעניינת הובאה בכנסת הגדולה בשם מהר"ש יפה (תשובתו נדפסה במלואה בירחון מוריה קה-קו, עמ' ב-לב) לגבי מחלוקת שהתעוררה בישוב היהודי בארץ ישראל האם שנת השמיטה היא בשנת ה'ש"מ או בשנת ה'שמ"א (על פי המחלוקת שהובאה ברמב"ם שמיטה ויובל פרק י), והיו כאלו אנשים שהחמירו כשתי הדעות ושמרו את שתי השנים, התשובה הארוכה דנה בשאלה האם החומרה הזו נחשבת לחומרה, ולאחר מכן דנה בשאלה אם מותר לשאר הישוב לתת לאנשים אלו לאכול דברים האסורים לדעתם, כשהם סוברים שהדברים מותרים, המהר"ש יפה פסק שאין להאכיל את אותם האנשים בשנת השמיטה שבחשבונם, דברים שלפי דעתם אסורים להם.

הכתב סופר (יורה דעה עז) דיבר על מקרה הפוך שבו אדם שאוסר משהו רוצה להביא למתיר משהו שהוא נוהג בו איסור, האם מותר לו או אסור לו, הוא הביא שהיד אליהו (נה) כתב שיש בזה איסור, ולדוגמה אדם אינו יכול להחמיר לעצמו, ולתת לבני ביתו לאכול ממנו. אך הוא עצמו חלק עליו וסבר שאין במקרה זה לפני עוור, כיון שהוא נותן לאדם דבר המותר לו.

סיכום: כאשר יש מחלוקת בין שני אנשים האם דבר מסוים אסור או מותר, הרי שחל איסור על אדם להכשיל את האוסר במה שאסור לו, אולם אם הדבר ניכר יש מתירים, במקרה זה המהרלב"ח מתיר רק אם מדובר במנהג אישי, ולא אם מדובר במנהג אבות, שאז גם אם הדבר ניכר אסור להכשילו. בכל מקרה וודאי שיש מידת חסידות שלא להכשיל אדם ממה שהוא אוסר על עצמו, אולם מותר להאכיל לאדם דבר המותר לפי דעתו, גם אם המאכיל נוהג בו איסור.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר