שנת תשפ"א | שבת פרשת דברים

א. "אז תרצה הארץ את שבתותיה" (ויקרא כו, לד): בפשט הפסוקים, השמיטה נועדה לאפשר מנוחה לארץ עצמה, כפי שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'" "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

ב. הכרה בבעלות ה' על הארץ (כמפורש במסכת סנהדרין דף לט ע"א): בעזרת השמיטה אנו מקבלים תזכורת שלה' הארץ, וזכייתנו בה היא מתוך רצונו בלבד.

ג. עבודה על מידת הבטחון בה': הדרישות הבסיסיות של השמיטה, לנטוש את עבודת הקרקע במשך שנה והשמטת החובות, הן דרישות קשות ביותר, הן לחקלאי או איש העסקים הפרטי, והן לחברה כולה; ההשלכות הכלכליות של מעשים אלו יכולות להיות עצומות. לא בכדי התורה אומרת במפורש, הן בהקשר של נטישת הקרקע והן בהקשר של שמיטת כספים, שיעלו לאנשים שאלות קשות: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" (ויקרא כה, כג), "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו, ט). אנו מצווים שלא לאמץ את ליבנו, אלא לאמץ את שריר הבטחון בה', ולפתח אותו.

ד. חיזוק השכבות החלשות של החברה: בספר שמות (כג, יא) מודגש שמי שיאכל את תבואת שנת השבע הם "אביוני עמך". גם בספר ויקרא (כה, ו) השמיטה מכוונת לעבד, אמה, ולאחרים הנחשבים החלשים בחברה. בציווי השמיטה המופיע בספר דברים (טו א-יא) המילה אביון מופיעה שש פעמים. התורה אומרת שוב ושוב שהשמיטה נועדה לסייע לאביון.

ה. חיזוק הויתור והדאגה לזולת: מעבר לרווח של החלשים בחברה בשנת השמיטה עצמה, האדם שפתח את רכושו לכלל רוכש ומעמיק את מידת החמלה והדאגה לאחרים. אחרי שבשנה זו הוא מצליח לאפשר לאחרים ליהנות מתבואתו ולוותר על חובותיו, השאיפה היא שבשנים אחרות תהיה לו פרספקטיבה טובה יותר ביחס לרכוש שלו ונתינתו לזולת.

ו. איזון בין הפרנסה ובין עבודת ה': ניתן להתמסר, בצדק, לענייני הפרנסה. עיסוק בקריירה יכול למלא את זמננו, ואף עושה טוב לעולם. בעיסוקיו השונים, האדם משפר את העולם ואת רווחת החברה, ובמקביל צובר הון שיספק את אנשי ביתו, יפרנס עניים ויבנה מוסדות לתורה ותפילה. רבות אפשר לדבר בשבח הפרנסה והקריירה. אך לשקיעה שכזו עלול להיות מחיר, שהאדם אינו מספיק למצוא זמן לתפילה ותורה שלו עצמו. התורה קובעת זמנים בהם צריכים להניח לעיסוקים חשובים אלה, וממילא האדם ימצא את הזמן לעבודת ה' הפרטית. אנו זוכים לכך מדי שבת, ופעם בשמיטה, זוכה החקלאי (שנחשב באותה עת מהחזקים בחברה) לשנה שלמה שכזו. (בעולם ההוראה והאקדמיה כבר השכילו לפתח מודל דומה, הדורש מאדם, פעם בשמיטה, לחדול מעבודתו ולצבור ידע וכישורים מחודשים, וכך יהיה לו יותר מה לתת ביתר השנים).

ז. ההשפעה על החברה: הרמב"ם מתאר את היובל כזמן של ביטול המעמדות. בכניסה לארץ הנחלות חולקו בשווה. מטבע הדברים, חלק מהחברה מצליח יותר מאחרים, וחלק מהצלחה זו באה לידי ביטוי ברכישת הקרקעות של האחרים. אחת ליובל הקרקעות שבות לבעליהם המקוריים. המשמעות היא שהחלוקה עוברת איפוס והמשחק מתחיל מחדש. הראי"ה קוק מבאר ששמיטת החובות עושה דבר מקביל, ברמה של חובות פרטיים, אך גם נטישת הקרקע לאחרים מאפשרת איפוס מסוים של המשחק הכלכלי. הרווח אינו רק לעני זה או אחר, אלא בונה חברה חדשה.

מדוע זכתה השמיטה לטעמים כה רבים?

אין ספק שמדובר באחת המצוות הקשות ביותר. הדרישה לוותר על עבודה, פרנסה, הקרקע שלנו, והחובות שחייבים לנו היא אתגר כבד ביותר. לא בכדי הרבה מהעיסוק של הפוסקים עוסק בדרכים למזער את החובה (החל בהלל שתיקן את הפרוזבול, וכלה בעיסוק הנוכחי בשאלות של היתר מכירה ודרכים שונות לייצר אוצר בית דין). כאשר ישנה מצווה קשה כל כך, חובה להסביר מדוע היא כה חשובה.

העיסוק ב"פתרונות" לשמיטה מעלה צד נוסף. בעוד שמצווֹת השמיטה מעמידות בפנינו, בפני הפרט ובפני החברה, רף מוסרי נשגב, האמת צריכה להיאמר: ברוב מוחלט של הדורות בעם ישראל השמיטה לא התקיימה באופן שהתורה מתארת (פעמים על ידי פתרונות הלכתיים כדוגמת הפרוזבול, ופעמים ללא היתר הלכתי, כפי שעולה מדרשת חז"ל על הפסוק "אז תרצה הארץ את שבתותיה"). ההלכה המעשית מוותרת, במידת מה, על העמידה בעקרונות הגדולים הללו במלואם, אך אל לנו לוותר על השאיפה. הפתרון ההלכתי נועד להפוך את מצווֹת השמיטה למצווֹת שהחברה יכולה לעמוד בהן, אך הדרישות הגדולות ממשיכות את נוכחותן בתוך עולם בית המדרש. בשדה נמצא פתרונות הלכתיים, אך בבית המדרש נעמיק ונפנים את הרעיונות העומדים מאחורי מצווֹת השמיטה, בתקווה שלימוד התורה יחנך אותנו לשאוף לאידיאלים שהיא מציבה.