שנת תשס"ג | שבת פרשת תצוה

מה המיוחד במזבח הקטורת

מזבח הזהב,  הינו לכאורה חלק בלתי נפרד מהכלים הפנימיים הממוקמים בהיכל (בקודש). לפי זה מקומה של פרשיה זו בתחילת פרשת תרומה, ולא בסוף פרשתנו, פרשת תצוה. הציווי על מזבח הקטורת- היה אמור להופיע יחד עם הפרשיות העוסקות בשולחן הזהב שעליו היה מונח לחם הפנים ומנורת הזהב המאירה ומעידה על כך ששכינה שורה על ישראל. הראשון שעורר שאלה זו היה הרמב"ן וז"ל "הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עימהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (להלן לז כה)" (שמות ל' א). ומתרץ הוא, ששונה מזבח הקטורת משאר הכלים. כל כלי המשכן, והמשכן עצמו מטרתם "השכנת שכינה", עבודת הקטורת היא חלק משמירת "כבוד השכינה" בזמן נוכחותה. וז"ל  "אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט א), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י), מן וחרה אפי (שם לא יז), והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי" (שם). הספורנו כמאתיים וחמישים שנה  מאוחר יותר, גם הוא הולך בכיוון דומה וז"ל "וְלֹא הֻזְכַּר זֶה הַמִּזְבֵּחַ עִם שְׁאָר הַכֵּלִים בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בוֹ לְהַשְׁכִּין הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּתוֹכֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָעִנְיָן בִּשְׁאָר הַכֵּלִים, כְּאָמְרוֹ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" (לעיל כה, ח ט). גַּם לֹא הָיָה עִנְיָנוֹ לְהוֹרִיד מַרְאֵה כְבוֹדוֹ בַּבַּיִת, כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת, כְּאָמְרוֹ "וְנוֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כט, מג), וְכֵן הֵעִיד משֶׁה רַבֵּנוּ בְּאָמְרוֹ (ויקרא ט, ו) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". אֲבָל היָה עִנְיַן זֶה הַמִּזְבֵּחַ לְכַבֵּד אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי בוֹאוֹ לְקַבֵּל בְּרָצוֹן עֲבוֹדַת עַמּוֹ בְּקָרְבְּנוֹת הַבּקֶר וְהָעֶרֶב, וּלְשַׁחֵר פָּנָיו בְּמִנְחַת קְטרֶת, עַל דֶּרֶךְ "הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ, שְׂאוּ מִנְחָה וּבאוּ לְפָנָיו" (דברי הימים א טז, כט)".

בדורות האחרונים משכו אותנו שני ענקים בכיוונים שונים לחלוטין. רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק ב"משך חכמה" טוען שמבחינה הלכתית שונה מזבח הקטורת משאר הכלים. וז"ל "והעיקר כי כל הציווים כמו הארון, אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבים עולת תמיד…ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות…אבל מזבח הקטורת…הלא קיימא לן שהקטורת נקטר אף אם אין מזבח…לכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה…ואין טעון (בדיעבד) מזבח, רק מקומו כשר להקטיר". לעומתו הנצי"ב ב"העמק דבר" טוען שמזבח זה שונה משאר כל הכלים כיוון שעינינו להדגיש מצוות בתחום של "בין אדם לחברו". לכן הקטורת מכפרת על "לשון הרע שהוא עוון החמור בין אדם לחברו, ועיקר תועלת קטורת להעלות זכרון של מעשה גמילות חסדים, דגמילות חסדים עצמה נמשל לבשמים". בכך מסביר הנצי"ב גם את כוחו של משכן שילה שגם יותר מאלף שנה אחר חורבנו מספרת הגמרא " אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה" (יומא  לט ע"ב). ומכיון ששבטי יוסף היו מצוינים בתחום של "בן אדם לחברו", כמו במצוות הכנסת אורחים, ריח הקטורת של משכן שילה היה חזק יותר ומשמעותי יותר לדורות, למרות שעמד על תילו זמן קצר יותר מאשר המקדש בירושלים. (עיין שם דבריו באריכות).

דברים אלה של הנצי"ב חייבים להיזכר גם כיום כשאנו מתפללים

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר