שנת תשפ"ד| שבת פרשת מצורע

חמדת השבת: הרב, המרור לא מר לי!

במשנה (פסחים ב ו) מפורטים הירקות שבאכילתם מקיימים את מצוות אכילת מרור. לכאורה היינו מצפים שהמכנה המשותף לכולם הוא שכולם כלולים בקטגוריה של "מרור". הווה אומר: כולם מרים. הירק הראשון המוזכר במשנה הוא "חזרת".

בגמרא (פסחים דף לט ע"א) רבינא רואה שרב אחא מחפש דווקא  ירק מר ביותר. רבינא אומר לרב אחא שרבא הסביר שה'חזרת' היא ה'חסא', ושחזרת היא המרור המובחר ביותר, למרות שאינה הירק המר ביותר. הגמרא מוסיפה שני ביאורים מעניינים: האחד למילה 'חסא' – השם 'חסא' נובע מכך שהקב"ה חס עלינו. הגמרא ממשיכה ומביאה בשם רבי יוחנן שהמצרים נמשלו למרור – תחילתו רך וסופו קשה.

סוגיה זו אומרת דרשני, מכמה וכמה סיבות: 1. אם החסא אינה המרה ביותר, מדוע מצווה מן המובחר בה? 2. מה משמעות הוורט שדורש את המילה 'חסא'? לכאורה זו אינה מילה מקראית, כך שלא ברור מה משמעות דרישת מילה שכזאת. 3. מאיזו בחינה תחילת המצרים "רך" וסופם "קשה"? ומדוע זה משמעותי ביחס למרור?

במשך הדורות היו קשיים בזיהוי ה'חסא' עליה הגמרא דיברה. החכם צבי (סימן קי"ט) מצהיר "לזכות את הרבים" שה'חסא' של הגמרא היא החסה שלנו ('סלט', בלשונו). הוא מסביר שהבעיה הייתה שבארצות אשכנז היה קשה להשיג את החסה, ולכן התרגלו לאכול 'חריין' (מה שנקרא בלשוננו 'חזרת'). אך ראוי להשיב את הדין לאכול דווקא חסה. הוא אומר שוודאי שיש להפסיק את מנהג אכילת החריין, מכיוון שבפני אוכלי החריין יש אחת משתי אפשרויות: או לא לאכול כזית, וממילא לא לצאת ידי חובה, או לאכול כזית תוך סיכון בריאותי חמור. לעומת זאת, החסה ראויה לאכילה, ומקיימת את הנאמר בגמרא שתחילתו מתוק וסופו מר ביותר.

הרידב"ז (על מסכת ברכות פרק ו) תמה על החכם צבי: החסה שלנו פשוט לא מרה! אולי באזור של החכם צבי החסה מרה יותר, אבל אצלנו החסה לא מרה, כך שהוא אינו מבין כיצד אפשר לצאת ידי חובת מרור על ידי אכילת ירק שאינו מר!

החזון איש מחזק את דברי הרידב"ז. לכאורה היה מקום לומר שהחסה נקראת 'מרור', ובאכילתה מקיימים את המצווה. אך מוכח ממספר מקומות אחרת:

הגמרא (פסחים דף לט ע"ב) אומרת שהכלל הוא ש'כל שיש בו טעם מרור יוצאים בו'. משמע שאם לא טועמים טעם מר, לא מקיימים את המצווה. בדף קטו ע"א הגמרא אומרת שאסור להשהות את המרור בחרוסת, מפני שהיא תפיג את טעם המרור. בהמשך הגמרא אומרת שהבולע את המרור אינו יוצא ידי חובת המצווה, שכן לא טועם טעם מרור. מכל אלו ברור שאם אינו טועם את הטעם המר, אינו מקיים את מצוות אכילת מרור.

אך החזון איש מציע פתרון לדברי החכם צבי: כוונת כל הסוגיות, וגם החכם צבי, היא שיש לאכול את החסה אחרי שהיא נעשית מרה. הגמרא שואלת: מדוע שנאכל את החסה, הרי תחילתה מתוקה, ומתאים יותר לאכול ירק מר מתחילתו? ועל כך הגמרא עונה: אדרבה, להיזכר בשעבוד מצרים כראוי נכון יותר לאכול ירק שתחילתו מתוק וסופו מר.

לכן החזון איש מכריע להלכה שיש לקטוף את החסה כאשר היא מגיעה לשיא הבשלות, באותו שלב היא אכן מרה, ולקיים את המצווה באכילת הירק המר הזה.

המשנה הלכות התכתב עם כמה מגדולי דורו על הנושא (ביניהם, בחלק ז' בשו"ת, יש התכתבות בינו ובין הגר"ח קנייבסקי). הוא פותח בכך שבפועל המנהג אינו כחזון איש, ואף דברי החכם צבי אינם נשמעים כדבריו. יש גם בעיה עמוקה יותר: אם מצוות מרור מתקיימת בחסה, האם יש לנו הגדרה מדויקת של המרירות שצריכה ליפול בה? מדוע חז"ל לא הגדירו עבורנו את המרירות הזאת, בכדי שנקיים את המצווה כראוי?

לכן המשנה הלכות מכריע שכוונת הפוסקים בכל הדורות הייתה שמקיימים את מצוות מרור באכילת חסה. כאשר הגמרא אומרת שצריכים לטעום טעם 'מרור', לא נאמר שיש לטעום טעם מר, אלא את הטעם של הירק שנקרא מרור. גם אם כרגע הירק מתוק, צריכים לטעום אותו. ואם לא טועמים אותו לא קיימנו את החובה לטעום את הטעם של הירק שנקרא 'מרור'. אך אין כל דרישה שנטעם טעם מר בפינו כאשר אנו אוכלים את המרור. 

בפועל רוב מוחלט של עם ישראל מקיים את ההלכה כדברי המשנה הלכות, ואף אין לנו מד-מרור שיאמר לנו מתי לקטוף את החסה, ולכן כהוראה לציבור מסתברים דבריו. ובכל זאת לכאורה הדברים מפתיעים. לכאורה צדק רב יש בדברי החזון איש: התורה דרשה שנאכל 'מרור'. כיצד מקיימים את החובה הזאת בלי לאכול ירק מר?

יתכן והתשובה טמונה בהבנה עמוקה יותר של משמעות 'תחילתו רך וסופו קשה'.

כאשר יוסף חושף את זהותו למשפחתו, פרעה מזמין את כל המשפחה בקול תרועה: "בואו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ" (בראשית מה יח). אך בפרק הבא, כאשר יעקב יורד למצרים, מתברר שהוא יורד עם חששות כבדים "אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מו ג). מדוע יעקב כה ירא?

לא נוכל במסגרת זו להעמיק עד תום בהבנת הפרשה שם. באופן כללי נאמר שיעקב מבין שבפני עם ישראל עומדות שתי אפשרויות: התבוללות בארמון המצרי, או לקבל את מרות המצרים, שמשעה עבדות קשה. כאשר עם ישראל בחרו לגור בגושן, הרחק מהארמון, הם בחרו באפשרות השנייה. וכעבור מספר שנים אכן התחילה עבדות מרה. כבר בשלב בו פרעה הזמין את משפחתו של יוסף לאכול מחלב הארץ, יעקב הבין ש"וימררו את חייהם" הוא הצד השני של המטבע הזה בדיוק.

יעקב חווה את המרירות של הגלות גם בשלב בו הגלות נראתה מתוקה. וזה עומק האמירה ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". בגלויות רבות הייתה חוויה מתוקה, אך היו את אלו שהשכילו לזהות שהמרירות בוא תבוא, ואף המתיקות היא חלק מאותו תהליך של מרירות.

לכן חז"ל משבחים את החסה. היא בדיוק כמו המרירות של גלות מצרים: תחילתה מתוקה וסופה מרה. אילו לכל עם ישראל הייתה ההבנה העמוקה של יעקב אבינו, לזהות את המרירות גם בזמן המתיקות, יתכן ולא היה צורך לחוות את אותה המרירות. ואף אנו מקווים שנזכה לאותו הדבר: שנזהה את המרירות שבמרור גם בשלב בו הוא מתוק, ובזכות זה נזכה להינצל מהזמנים המרירים. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר