שנת תשס"ג | שבת פרשת בלק

מה יהיה באחרית הימים?

לעומת נאומיו הראשונים של בלעם שנאמרו בהזמנת בלק בן צפור מלך מואב, נאומו האחרון ניתן בהתנדבות. בלק שהתייאש מן האפשרות שבלעם יבצע את המשימה שבקש ממנו מתרגז, סופק את כפיו ביאוש ומגרש את בלעם "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ…" (במדבר כ"ד י-יא). בלעם הפגוע מגלה מעט מגבהות רוחו (אבות פ"ה משנה יט) ומגדיר עצמו בפעם הראשונה "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (שם, שם טז). או אז נושא הוא את נאום "אחרית הימים":

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב  דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל  וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת:  וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו  וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:  וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר:       (שם, שם יז-יט)

הרמב"ם מגדיר נאום זה כ"נאום המלך המשיח" וז"ל: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה', ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה], ושם הוא אומר אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה זה דוד, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב זה מלך המשיח, דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב  זה דוד, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל זה מלך המשיח, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'". (הלכות מלכים פרק יא ה"א). שלשה עקרונות חשובים קובע כאן הרמב"ם:

 1. לא יהיה שינוי מהותי בעולם לכשיבוא המשיח, לא מבחינה מדינית פוליטית ולא מבחינה רוחנית בקיום מצוות התורה.  2. ימות המשיח יהיו מעין חזרה לימי דוד, מיסדה של מדינת היהודים הראשונה.   3. התורה ולא הנביאים, היא המקור המחייב גם בתחום זה. לכן הכופר בביאת המשיח כופר בתורה ואת נבואות הנביאים יש להסביר לפי הכתוב בתורה.  הרמב"ם מדגיש עקרונות אלה לאורך שני הפרקים האחרונים ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" העוסקים באחרית הימים וז"ל "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם…" (פרק יא ה"ג)  "ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהם…" (שם) "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן" (שם פרק יב ה"א) "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" (שם, שם ה' ב). גם אחרי כל זה מסכם הרמב"ם וקובע "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (שם).

מה רב המרחק בין התרברבותו של בלעם לענוותנותו של הרמב"ם.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר