שנת תשס"ב | שבת פרשת אחרי מות קדושים

שו"ת במראה הבזק

(מתוך חלק ב' )
חארקוב, אוקראינה                                                                       Kharkov, Ukraine
תשרי תשנ"ה
 
טלטול ילדים לבית הכנסת באמצעות אמירה לגוי
 
שאלה:
בענין אמירה לנוכרי בשבת-שליחים ישראלים בעירנו רוצים להשתתף בתפילה המתקיימת בבית הקהילה, עליהם לטלטל תינוק (שלא נושא עצמו) והם רוצים לעשות כן בשבת ע"י גוי:
1.       האם מותר לרמוז לנכרי לעשות כן (באסור דרבנן-כרמלית, רה"י) בשבת עצמה?
2.       האם מותר לפני השבת לרמוז בדרך ספור ולא ציווי?
3.       האם חשש מראית עין קיים גם כשיהודים לא מעלים בדעתם שיש אסור טלטול תינוק.
 
הערה: יש להעיר שביאת השליחים לתפילה היא בגדר מצוה גדולה ומכופלת שהרי בנוכחותם בתפילה ובסעודת שבת הם מחזקים את אוירת הקודש ואוירת השבת ועי"כ בפועל ממש רואים אנו "קירוב" גדול אצל הצעירים.

 
תשובה:
מותר לומר לנכרי, אפילו בצורה ישירה, לטלטל את התינוק[1] לבית הכנסת, כדי[2] שגם אמו תוכל להתפלל שם, ואפילו ברשות הרבים[3] שטלטול בה אסור מן התורה, מכיון שניתן לצרף כאן כמה סברות[4], שעל פיהן מדובר בסופו של דבר על "שבות דשבות" שהותרה במקום מצוה[5].
וקל וחומר שמותר לרמוז[6] לנכרי, שכן לרמוז הותר אף שלא במקום מצוה.
ואף על פי שהיה נראה, ששייך כאן "מראית עין", מוכח מפוסקים רבים שנהגו להקל בכהאי גוונא, ולא חששו לכך[7].
 
 
 
 

[1]  וכן את העגלה שהתינוק מונח בה, מכיון שהיא טפלה לתינוק ובטלה לגביו, עיין מס' שבת (צג ע"ב).
[2]  ודוקא בכהאי גוונא, אבל לטייל טיול של שבת ברשות הרבים או לצורך אחר ברשות הרבים עצמה יהיה אסור, עיין הערה 4.
[3]  עיין שו"ע או"ח (סי' שמה סעיף ז) בשתי הדעות המובאות במחבר בהגדרת רשות הרבים. לדעה הראשונה די שהרחוב רחב ט"ז אמה, ולדעה זו ודאי שבדרך כלל הרחובות בחרקוב דינם כרשות הרבים. דעה שניה היא שאם אין עוברים ברחוב שישים ריבוא בכל יום, אינו רשות הרבים. ועיין שם "במשנה ברורה" (ס"ק כד) שחיפש בכל הראשונים הנוקטים שיטה זו, ולא נזכר בדבריהם תנאי זה ("כל יום"), "רק שיהיו מצויים שם שישים ריבוא, וכן כתב ב"תורה שלמה" (מילואים לפרשת יתרו כרך טו, עמ' 168).
וגם ב"אגרות משה" (או"ח ח"א סי' קלט ענף ה) כתב מעין זה, אך הוא נוטה להקל ולא לצרף לשישים ריבוא את אלה היושבים בבתים, אלא צריך שיסתובבו ברחובות העיר שישים ריבוא בבת אחת, אף שכמובן לא צריך שבכל רחוב ורחוב יעברו שישים ריבוא. והוסיף ליישב את דברי המחבר שכתב "בכל יום", שזה דווקא בדרכים שבין עיר לעיר, שאין דרים שם תושבים, אז צריך שבכל יום יעברו בהם שישים ריבוא, אבל באזורי מדורים די שגרים שם, או כשיטתו להקל-שבחוצות העיר מסתובבים שישי ריבוא.
אכן, על פי דעה זו נהגו להקל ולערב בערים גדולות, וכפי שכתב ה"משנה ברורה" (שם ס"ק כג) שאין כח למחות ביד המקילים כדעה זו, מכיוון שכך נקטו הרבה ראשונים. ואע"פ שהמחבר הביא אותה כ"יש אומרים" בלבד, ומשמע שלא פסק כך, מכל מקום, בחארקוב, עיר שיש בה הרבה יותר משישים ריבוא תושבים-אין להקל אלא אם כן ברור שבשום רגע ביום אין שישים ריבוא ברחובות, וכסברת ה"אגרות משה". כמובן שעל פי זה צריך לומר, שדברי הרמ"א שם (סי' שמו סעיף ג), וכן נקטו הרבה ראשונים אחריו, שעכשיו אין לנו רשות הרבים, היו כנראה נכונים לזמנם, כשהיהודים לא גרו בערים הגדולות, או שבערים הגדולות  לא היו כל כך הרבה תושבים. אכן, לפי הסברה שחידש ה"אגרות משה" (שם ובאו"ח ח"ד סי' פז ופח) יתכן שלדעה השנייה בשו"ע ישנם מקומות בחארקוב שאינם רשות הרבים. סברתו היא שמכיון שהמקור לדעה זו שצריך שישים ריבוא, הוא מדגלי המדבר, ושם מחנה ישראל היה י"ב מיל על י"ב מיל, צריך שבשטח זה או פחות ממנו אכן יסתובבו שישים ריבוא. אבל אם שישים הריבוא מפוזרים על יותר מי"ב מיל על י"ב מיל, אין זה רשות הרבים, היינו לדעתו המספר שישים ריבוא מהווה גם אינדיקציה לצפיפות האוכלוסין, אף כי מהמשך דבריו משמע שצריך ממש דומיא דדגלי מדבר, אך הוא נוטה להקל שי"ב מיל על י"ב מיל שאינו בריבוע, כגון ארכו כפליים מרוחבו, היינו 24 מיל על 6 מיל וכדו', אינו רשות הרבים. ועיין שם בסי' פה שכתב, שאין רשות לכל אחד למדוד את הריבוע של י"ב מיל על י"ב מיל בצורה הנוחה לו, כדי שביתו לא יהיה באזור שיוגדר כרשות הרבים, שהרי אז תהיה סתירה בין אנשים שונים באותה העיר, אלא צריך להתחיל מקצה העיר הקרוב לביתו, עיין שם בהרחבה.
לפי זה יש לחלק את חארקוב לריבועים של י"ב מיל על י"ב מיל , ולבחון אם הדרך לבית הכנסת נמצאת בריבוע שמוגדר כרשות הרבים. אך, כאמור, חשוב לזכור שסברה זו אינה מובאת בשאר הפוסקים. ועיין גם ב"חזון איש" (או"ח הלכות עירובין סי' קז ס"ק ח) לגבי רחובות שאינם מפולשים, שאין דינם כרשות הרבים, משום דעומד מרובה על הפרוץ, וזו קולא נוספת שצריך לבדוק את הרלונטיות שלה בשטח.
[4]  סברה ראשונה היא סברת "בית הלוי" המובאת ב"ציץ אליעזר" (חלק יא סי' עז). "בית הלוי" נשאל, כיצד נוהגים העולם לשלוח נכרים בשבת להביא להם צרכיהם, והשיב "דהא העו"ג מביא מרה"י להרה"י דרך רה"ר, וקיי"ל פטור מן התורה, והוי אמירה לעו"ג במלאכה דרבנן, ואף אם העו"ג עומד לפוש ברשות הרבים, מכל מקום הא לא ציוה עליו שיעמוד לפוש, ואינו מעצם השליחות". וכן פסק שו"ת "שערי ציון" (ח"א סי' ח), כמובא שם ב"ציץ אליעזר", והתיר לשלוח עו"ג להביא אוכל ומשקה לצורך השבת, ואע"פ שיש ראשונים שסוברים, שגם מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אסור מן התורה, הוי ספק דרבנן ולקולא.
סברה שנייה היא זו של בעל ה"חכמת שלמה" על שולחן ערוך או"ח (סי' שח סע' מא, הובאו דבריו ב"אגרות משה" או"ח ח"ד סי' צא וב"מנחת יצחק" ח"ב סי' קיד), שהתיר למעשה לישראל לישא קטן שלא היה יכול ללכת ברגליו (כנראה מכיון שהיה חולה או נכה), כדי לומר קדיש בשבת במקום שאין בו עירוב, מכיון שהוא סובר, שזה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דלרוב הפוסקים היא מדרבנן, והוי שבות דשבות במקום מצוה. לא כל כך ברור, מדוע לדעתו מקרה זה ייחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה (עיין שם ב"מנחת יצחק" אם מטעם שעושה זאת לצורך הקטן ולא לצורך עצמו, או מכיון שזה לצורך מצוה), מכל מקום, במקרה דנן פשוט שהוצאת הקטן אינה צריכה לגופה, דאין צריך את הקטן שיהיה בבית הכנסת כדי לעשות עמו משהו ספציפי דווקא שם, וכל הוצאתו היא כדי שגם אמו תוכל לבוא לתפילה. ועיין יסוד נוסף להקל בהערה הבאה.
[5]  עיין דעת השו"ע (או"ח סי שז סעיף ה) הסובר ש"שבות אמירה לנכרי במקום מצוה" הותרה רק באיסור דרבנן, ומביא שגם יש שאוסרים אפילו באיסור דרבנן (הם סוברים שזה הותר רק במילה, הדוחה שבת). ועיין רמ"א (שם ובסי' רעו סעיף ב) שמביא, כי יש מקילים (בעל ה"עיטור") אפילו במלאכה דאורייתא, ודעתו שיש להחמיר במקום שאין צורך גדול. ועיין ב"משנה ברורה" (סי' רעו ס"ק כד וכה) שהשל"ה החמיר אף לצורך גדול, ומכל מקום ה"משנה ברורה" עצמו מקל רק במקום מצוה דרבים, כגון לתקן עירוב שנתקלקל, להציל רבים מידי מכשול. אמנם ישנם אחרונים שסמכו להקל כדברי הרמ"א בצירוף סניפים נוספים (כגון "ציץאליעזר" חי"ב סי' מב ובמובאות שם, ועיין עוד ב"יביע אומר" ח"ב סי' כג אות יח), ואם כן בנידון דנן שניתן לצרף את הסברות המובאות בהערה4, וכן את הקולא של ה,אגרות משה" שבהערה 3 (אם אכן אין בי"ב מיל שישים ריבוא), ודאי שיש להקל כדעת רמ"א, דכאן הוי ודאי צורך גדול, וכפי שתיארת במכתבך על חשיבות נוכחות כל השליחים בתפילה בשבת.
ועיין פמ"ג "אשל אברהם" (סי' שח ס"ק עא, הובאו דבריו ב"משנה ברורה" ס"ק קנד), שלכאורה משמע, שאמירה לנכרי בשבות דשבות הותרה אפילו שלא במקום מצוה, שכתב לגבי תינוק בן שמונה ימים, שלרוב הפוסקים (שלא כתוס') לא שייך לומר חי נושא את עצמו, מכל מקום ע"י עכו"ם שרי, דלית השתא רשות הרבים (וזה סותר לדבריו שם סי' שז ס"ק ז ששבות דשבות הותרה רק במקום מצוה). וכן נראה שכך הבין ה"שמירת שבת כהלהתה", (פרק לח הערה פג) ואף פסק כך. וכן משמע גם מן הציטוט של "בית הלוי" המובא בהערה 4. ואולי ניתן ליישב את ה"פרי מגדים" שכוונתו ודאי דווקא לצורך מצוה, וסמך על הקוראים שיבינו כן על פי דבריו בסי' שז.
[6]  בשבת עצמה מותר בדרך סיפור בלבד, עיין סי'שז ב"משנה ברורה" ס"ק עו. ובערב שבת מותר לרמוז אפילו בדרך של יווי, אלא שלא יאמר לו ישירות, עיין שו"ע או"ח (סי' שז סעיף ב וב"משנה ברורה", שם ס"ק י). ואין לאסור את ההנאה ממלאכת הנוכרי כשרומז או אומר בדרך ישירה, מכיון שמדובר כאן בהנאה שאינה ישירה, הנאה שאין גוף הישראל נהנה ממנה, עיין שם ב"משנה ברורה" (ס"ק יא וס"ק עו).
[7]  א. שו"ע או"ח (סי' רמו סעיף ב)-"אסור להשאיל כלי לגוי בשבת… מפני שהרואה סבור שישראל ציוהו להוציאו". ועיין שם ב"משנה ברורה" ס"ק ו שמדובר אפילו בכלים שאין עושים בהם מלאכה. ושם ס"ק ט כתב שאפילו לרמ"א, הסובר שלדידן לית  לן רשות הרבים גמורה מדאוריתא-אסור, דאמירה לנכרי שבות אפילו במילי דרבנן, כלומר אפילו באיסור דרבנן יש לחוש למראית עין. אלא שמן ה"פרי מגדים", ה"משנה ברורה" ו"שמירת שבת כהלכתה" המובאים בהערה 5 מוכח, שאין חוששים למראית עין בגוי המטלטל קטן בכרמלית, אפילו שה"משנה ברורה" כתב במפורש, שבכרמלית שייך מראית עין (הערה 3). בפשטות הקולא שמקילים בזה משום שעצם ההוצאה של התינוק אינה באיסור, ואדרבא הוי לצורך מצוה, מכיון שהיא מכוונת לצורך הליכת האם לבית כנסת, ואם ירצה הרואה, הן יווכח בדבר בסוף הטיול.
ב. לגבי שאלתך, האם חשש מראית עין קיים גם כאשר אין היהודים מעלים על דעתם שיש איסור, נראה שזה תלוי בטעמים שהובאו בראשונים לאיסור מראית עין. לפי הטעם שמביא רש"י בכמה מקומות, וכן המאירי בפסחים, החשש הוא, שהרואים יחשבו, שזה מותר, ויבואו לעשות אף באופן האסור, וממילא ודאי שגם בנידון שאלתך יש לחשוש, שיהודים הרואים, כשיתקרבו לקיום מצוות, יחקו את השליחים. אבל לפי הטעם השני המובא בתוס', ברא"ש, בריטב"א וכן ברש"י, והוא שיחשדוהו הרואים בדבר עבירה, ודאי כשאין יודעים כלל שיש איסור, אין בעיה של מראית עין.
ויתכן שאף אם נאמר, שגם לטעם הראשון אין לחוש שיחקו, מכיון שאינם יודעים, שזה יהיה תלוי במחלוקת התנאים והאמוראים, האם בחדרי חדרים אסור וגזרו או לא. לאוסר משום גזירה שהלכה כמותו (עיין שו"ע או"ח סי' שא סעיף מה), יגזור אף כאן, והמתיר-יתיר אף כאן. אלא שה"משנה ברורה" (שם ס"ק קסה) פוסק, שבדבר שהוא איסור דרבנן, אף למה  שיחשדוהו הרואים אין לאסור (למ"ד שאוסר) כי אם בפרהסיא, ולפי זה כאן שיכולים לחושדו רק באיסור דרבנן (של אמירה לנוכרי), נראה שמותר כשאינם יודעים שיש איסור, דהוי דומיא דצינעה. אלא שבמקרה דנן אף אם נאמר שמצב זה מותר, יש לאסור ע"פ הרמ"א באו"ח (שם סי' רמד סע'יף א) שאפילו דר בין הנוכרים, חוששים לאורחים או לבני ביתו, ובוודאי שבמקרה שלכם ידוע לנו שיש עוד קהילות דתיות בחארקוב, שבודאי יש אצלם לפחות אחד שיודע על איסור זה, ויש לחוש שיראה את השליחים מטלטלים, ויחשוד אותם בדבר עבירה או שיבוא לחקותם גם באופן האסור. להרחבה עיין באנציקלופדיה תלמודית" (כרך יז, ערך "חשד מראית עין").

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר