שנת תשס"ב | שבת פרשת קרח

פרשת שבוע

פוסט מודרניזם בעידן העתיק

הקבוצות המכונות ה"אליטות" מובילות בשנים האחרונות מגמה רוחנית שבה היחיד הופך להיות המרכז והקבוצה הדתית האתנית או הלאומית נדחקת לשולים. זכויות הפרט דוחות את החובות כלפי הציבור, ויחודו של כל אחד מודגש לא רק כחלק מפסיפס רחב שחובה להשתלב בו, אלא יותר במשמעות של "בשבילי העולם נברא". במצב זה ברור שקבלת מרות של סמכות על, בין אם מדובר במנהיגות פוליטית ובין אם מדובר במנהיגות רוחנית איננה דבר המובן מאליו.

בפרשיות האחרונות מצאנו פעמיים לפחות ערעור על מנהיגותו של משה. בפרשת בהעלותך נתקלנו באלדד ומידד המתנבאים במחנה ללא קבלת רשות ממשה. תגובתו של יהושע, יד ימינו, נחרצת "אדני משה כלאם" (י"א כח). תשובתו של משה היא לכיוון השני "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן את רוחו עליהם" (שם כט). בפרשתינו פרשת קרח, האליטות – קרח " אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון" (במדבר רבה פ' יח  ג). ומאתיים וחמישים  "נשיאי העדה" המכונים גם בכתוב "קריאי מועד אנשי שם" (ט"ז ב) ובלשון חכמים "ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים - מיוחדים שבעדה, קראי מועד - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם - שהיה להם שם בכל העולם" (סנהדרין  קי ע"א), מערערים על סמכות משה ואהרון בטענת "רב לכם כי כל העדה כלם קדשים". הפעם תגובת משה שונה לחלוטין, בשלב ראשון, "בקר וידע ד' את אשר לו" (ט"ז ה) ובשלב שני "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְדֹוָד שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְדֹוָד שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְדֹוָד וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְדֹוָד" (ט"ז כח-ל). מה ההבדל בין שני המקרים? בפעם הראשונה משה עצמו מתפלל "מי יתן כל עם ד' נביאים" ובפעם השניה משה מגיב כל כך בחריפות על הטענה "כי כל העדה כלם קדשים".

 יתכן ויש להבחין בין שתי בחינות. היהדות כולה, כמעט, מבוססת על קבלת מרות וסמכות היונקת משלשלת הקבלה. מצב זה מעניק יתרון אדיר למבוגר ובעיקר לחכם ומכפיפה אליהם את התלמיד והצעיר, ומבטיח את המשך המסורת שהיא כל כך הכרחית בעיקר בתחום ההלכה, בה אסור לתלמיד לומר "מה שלא שמע מרבו". על כן, "שימוש" תלמיד חכם הוא תנאי הכרחי בקבלת רשות להורות. לעומת זה הנבואה מבוססת על אינדיבידואליות. הנבואה מעולם לא נמסרה לקבוצה והיא דבר ד' המתגלה דרך היחיד בבחינת "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). הדרך להשגת הנבואה עוברת כנראה דרך חיפוש ומימוש עצמי במסלול של טהרה המביאה לידי קדושה המביאה לידי רוח הקודש. אין הכרח בשלשלת קבלה ומסורת בנבואה, ההפך הוא הנכון כי הנבואה עוסקת בחדש ובמתחדש, ולא בקבוע ובישן. ממילא אין בהתנבאותם של אלדד ומידד, ללא רשות וידיעת משה בבחינת ערעור על סמכותו או על המסורת הכל כך הכרחית בשמירת היהדות לדורי דורות, מה שאין כן בעניין קרח ועדתו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר