שנת תשס"ב | פסח

התורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)

"אל תוכח לץ, פן ישנאך"

בגמרא ביבמות שהובאה בשבוע שעבר מצינו "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: (משלי ט')אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (סה ע"ב). ניתן להסביר את הנימוק "פן ישנאך" בשתי דרכים.
1. לטובת המוכיח וכאמצעי להגנתו במקום שהתוכחה בין כך ובין כך, לא תביא את התוחלת המבוקשת.
2. . כאמצעי להגנת המוכח, כדי לא להביא אותו ממצב של שוגג למצב של מזיד בשנאת המוכיח. כעין מה שמצינו "אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" (ביצה דף ל ע"א).
מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל מעדיף את הדרך הראשונה ונימוקו עימו. הסברא "מוטב שיהיו…" נאמרה לגבי העבירה עליה מוכיחים אותו ולא על מצווה חדשה - איסור שנאת המוכיח (עמוד הימיני סי' י סע' ג ס"ק ב).
נסיים דברינו הפעם בדרש נאה. העולם מקשה, מדוע מזהיר הכתוב שלא להוכיח את הלץ, ולהוכיח את החכם, הרי הלץ הוא זה שזקוק לתוכחה ולא החכם. התשובה כנראה, היא שהכתוב מלמד אותנו לא את מי להוכיח, אלא כיצד להוכיח. שלמה בחכמתו תומך בחיזוקים ולא בביקורת. גם כאשר אתה מוכיח את הזקוק לתוכחה פנה אליו כאל חכם ואז יקבל את התוכחה וגם יאהב אותך. ממילא נפשו תקשר בנפשך ויקבל ממך גם בעתיד. אם תפנה אליו כאל לץ, לא רק של שלא יקבל את התוכחה אלא ש"קיר " יגבה בינו לבינך, הוא ישנא אותך, ולא תוכל להשפיע עליו גם בעתיד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר